newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סכסוך העבודה בבית דרור: "הגבול של הקבלה והתמיכה עובר בכיס"

תנאי העבודה השוחקים והמשכורת הנמוכה במסגרת לנוער להט"בי בסיכון מביאים לתחלופת עובדים גבוהה, שפוגעת בנערים ובנערות. לעובדים יש טענות נגד עמותת אותות שמפעילה את המסגרות, אך הם מפנים גם אצבע מאשימה כלפי משרד הרווחה: "פנינו לשמולי אינספור פעמים, והתשובה היחידה שלו היתה 'זה לא מענייני'"

מאת:

ביום שלישי האחרון, התאספו כ-200 פעילים ופעילות כדי להפגין בצומת קפלן בתל אביב נגד החלטת עמותת אותות להשבית למשך עשרה ימים את בית דרור, מסגרת לנוער להט"בי בסיכון שנפלט מהבית. ההשבתה הגיעה בתגובה לעיצומים שהפעילו עובדי ועובדות העמותה, המאוגדים באיגוד חסות הנוער בארגון כוח לעובדים.

בהפגנה נראה שילוב לא שכיח במחוזותינו, או בכלל: פעילות מהקהילה הגאה ביחד עם פעילי ארגוני עובדים, מפגינים ביחד למען מטרה אחת. מעין שטנדל, מדריך בבית דרור שמאוגד בכוח לעובדים, אמר: "ההפגנה היתה גם נגד הצעד הלא מידתי של הסגירה של בית דרור, וגם בתמיכה כללית במאבק של העובדות והעובדים, מתוך הבנה שהאפשרות של הנערים שלנו לקבל את המענה שאנחנו מציעות קשורה בקשר הדוק בזה שלעובדים יהיו תנאים סבירים".

הפגנה נגד סגירת בית דרור, מסגרת לנוער להט"בי מחוסר בית, ב-12 בינואר 2021 (צילום: טוהר לב ג'ייקובסון)

הפגנה נגד סגירת בית דרור, מסגרת לנוער להט"בי מחוסר בית, ב-12 בינואר 2021 (צילום: טוהר לב ג'ייקובסון)

הרקע לסכסוך העבודה הנוכחי הוא ארוך. עובדי אותות התאגדו עוד ב-2010, בתגובה לתנאי ההעסקה הפוגעניים לטענתם בעמותה. מרטין וילר, ראש אגף חינוך ורווחה בכוח לעובדים, שמלווה את ההתארגנות והמאבק, מספר: "העובדים היו מועסקים בשכר מינימום, ואפילו פחות מזה, בגלל שעד 2011 היה נהוג לשלם 11 שקל לשעה על שעות לינה במקום העבודה.

"הסיפור של שעות הלינה הוא ששבר את המדריכים, והסיפור הזה מלווה אותנו עד היום, כי הנסיבות של הלינה הן כאלה שלא באמת ישנים את כל השעות. זו לא באמת שינה כי מדובר במסגרות של נוער בסיכון. אז מצד אחד משלמים שכר רעב, ומצד שני מדובר בכוח אדם איכותי, והמעסיקים הרוויחו מכל העולמות".

שטנדל מספר: "כשאני עושה משמרת לילה בערות, זה אומר שאני מגיע לעבודה ב-23:00 ויוצא ב 7:00, ובאמצע שבוע זה אומר שהלך לי היום שלפני והיום שאחרי, אבל אני לא מקבל שום תוספת על זה שאני ער כל הלילה. אני אקבל על זה 200 שקל. אנחנו נאבקות על זה שתהיה איזושהי תוספת".

בעקבות ההתארגנות והמאבק הצליחו העובדות להגיע להסכם קיבוצי, שבין השאר הביא להצמדת השכר על שעות לינה לשכר המינימום. ההסכם הקיבוצי שהשיגה ההתארגנות הביא לעלייה בשכר גם בעמותות אחרות בחסות הנוער.

אבל שעות הלילה אינן הבעיה היחידה. השכר ההתחלתי עבור מדריכות בעמותה הוא 30 שקל לשעה, אגורות ספורות מעל שכר המינימום. שכר זה לא משתנה משמעותית עם ותק או השכלה. שטנדל אומר: "אני כבר שנתיים מדריך, והשכר השעתי שלי בגלל הוותק הוא 33 שקל לשעה, ונוסף על זה שקל לשעה בגלל שאני עם תואר ראשון. עכשיו שיהיה לי תואר שני זה לא ישפר את המצב שלי".

תנאי העבודה השוחקים והמשכורת הנמוכה מביאים לכך שתחלופת העובדים גבוהה מאוד. עובדת ממוצעת "שורדת" בעמותה כשנה וחודשיים. לדברי וילר, "המדריכים האלה הם תחליף משפחה. כשהם מתחלפים כל שנה, זה אסון מבחינת איכות השירות והטיפול".

שטנדל מוסיף: "כל משמרת, כשאני בא להגיד משהו, הנערים חושבים שאני הולך לעזוב. והם חושבים ככה בצדק. כל הזמן אנשי צוות מתחלפים, כי קשה מאוד להחזיק את העבודה הקשה הזאת בתנאים האלה. המאבק על תנאים סבירים הוא גם מאבק לייצר לנערים שלנו יותר יציבות".

"תגובה כוחנית ולא פרופורציונלית"

ההסכם הקיבוצי שנחתם נפתח כל חמש שנים למשא ומתן מחודש. מזה תשעה חודשים, נמצאים העובדים במשא ומתן עם העמותה על ההסכם הקיבוצי החדש, בדרישה לשיפור התנאים.

"הבקשות שלנו הן מאוד צנועות", אומר שטנדל. "אם נצליח במאבק, התוספת עבור כל אחת מהעובדות תתבטא בכמה מאות שקלים בחודש במקרה הטוב. אנחנו לא מבקשים לשנות את תנאי ההעסקה שלנו מהיסוד. אבל עמותת אותות לא מראה נכונות לשנות את תנאי ההעסקה שלנו גם בדרישות המצומצמות שאנחנו מציגות לה".

לדבריו, "לכן התחלנו בשיבושי עבודה מאוד מצומצמים. זה התחיל בלאחר קצת למשמרות, לא לכתוב דו"ח, דברים די מינוריים. ועשינו גם הפסקות מראש בין הסבבים של השיבושים כדי לתת לעמותה הזדמנות לבוא ולשבת אתנו לשולחן המשא ומתן. זה לא הזיז להם יותר מדי.

"הוכרז על סבב עיצומים יותר משמעותי שהיה דיפרנציאלי בין המסגרות השונות, כי יש מסגרות שבהן המדריכות והצוות יכלו לקחת על עצמם יותר שיבושים ויש מסגרות שפחות. השיבושים הכי משמעותיים היו אצלנו בבית דרור ובאבני דרך, שבהם למשך חמישה ימים השבתנו את משמרות הלילה (משמרת רגילה, לא לינה; לב"ד), ובמשך יומיים השבתנו גם את משמרות הערב.

"על זה, התגובה המאיימת, הכוחנית, והלא פרופורציונלית של העמותה היתה להשבית את בית דרור ואבני דרך לעשרה ימים כל אחד, כלומר השבתה מוחלטת לפי שניים יותר זמן מהתקופה שבה היו אמורים לקרות השיבושים שלנו".

היום (חמישי) נפתח בית דרור מחדש, ואילו באבני דרך נמצאו פתרונות על ידי הנהלת המסגרת כדי להימנע מהשבתה. יש לציין שהשבתה מונעת – מצב שבו המעסיק מחליט להשבית את העבודה לחלוטין במקום להתמודד עם עיצומים – היא מצב חריג מאוד במאבקי עובדים.

לדעת העובדים, בהחלטה על ההשבתה המונעת לא טובת הנערים היא שעמדה לנגד עיני העמותה, כי אם הפעלת לחץ על ההתארגנות. ראיה לכך שלא היה צורך לסגור את המסגרות הם מוצאים בין השאר בכך שבאבני דרך נמצאו פתרונות שמנעו את ההשבתה.

שטנדל מספר על תחושת הניצול שחווים העובדים: "אני חושב שעמותת אותות יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו באים לפה כי אכפת לנו, ולכן זה כמו התנדבות. כאילו לדבר על כסף זה דבר מלוכלך, זה חמדני. אנחנו באים לפה מטוב לבנו, אז לא צריך לתת לנו תנאים כלכליים סבירים. הם יודעים שהם ימצאו אנשים שיהיה להם מספיק אכפת כדי לעבוד בתנאים הפח האלה, אז הם מרשים לעצמם יותר.

"ויותר מזה, אני חושב שהם מרשים לעצמם להשתמש בנערים שלנו כקלף נגדנו. להודיע שמשביתים את שתי המסגרות האלה, לאיים עלינו תוך כדי המו"מ שאם הם יצטרכו לתת לנו קצת יותר כסף יכול להיות שיסגרו מסגרות אחרות, זה איום שפונה בדיוק לאכפתיות שלנו, לזה שאנחנו לא רוצים להזיק לאף אחד מהנערים שלנו. ולכן הם מרשים לעצמם לעשות את זה".

קורבנות ההפרטה והייבוש התקציבי

על אף הטענות הקשות נגד העמותה, מבהירים העובדים והפעילים כי רוב כובד האשמה למצב שנוצר מונח על כתפי משרד הרווחה. וילר אומר: "המטרה של העמותה היא מטרה טובה. זו עמותה שעושה טוב. היא מפעילה מסגרות מרשימות. גם הם קורבן של היעדר הקשב של משרד הרווחה לאוכלוסיות שהוא אמון עליהם, ושל מדיניות קמצנית שמתקצבת בחסר את השירותים".

את מאבק עובדי אותות בפרט, וחסות הנוער בכלל, יש להבין דרך הפריזמה הרחבה יותר של הפרטת השירותים החברתיים בישראל. חסות הנוער פועלת דרך מנגנון מורכב של מכרזים והתקשרויות חוזיות עם עמותות שיספקו מענים לנוער בסיכון.

אלא שבעידן הניאו-ליברלי של הפרטה וייבוש תקציבים לשירותים חברתיים, שיקול מרכזי בקביעת המכרזים הוא החסכון בעלויות. העמותה שמציעה את השירות במחיר הנמוך ביותר היא בעלת סיכויים טובים מאוד לזכות במכרז.

כך יוצרת מדיניות משרד הרווחה "מירוץ לתחתית", שבמסגרתו יש לצמצם למינימום את עלויות השירות שניתן לנוער. זוהי לב הסיבה לתנאים הקשים והשוחקים שתוארו לעיל: בכל מקום שבו ניתן לחסוך, יחסכו, גם אם המשמעות היא פגיעה באיכות השירות, שחיקה של העובדים ותחלופה מהירה.

"העובדה שהמשרד יודע שזה המצב ולא עושה כלום מראה שלא אכפת לו אם השירות טוב או לא", אומר וילר. "הוא רק מעוניין לצאת ידי חובתו ולהגיד שמטפלים בנוער בסיכון. לא מעניין אותו מה קורה עם הנוער אחרי גיל 18, מעניין אותו רק לתת את השירות המינימלי ביותר שנדרש ממנו בחוק".

שר הרווחה איציק שמולי בטקס חילופי השרים, ב-18 במאי 2020 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

שר הרווחה איציק שמולי בטקס חילופי השרים, ב-18 במאי 2020 (צילום: שלומי כהן / פלאש90)

באמצעות מנגנון ההפרטה, מתנערת המדינה הן מאחריותה כלפי העובדים, שהיו אמורים להיות עובדי מדינה והפכו למעין עובדי קבלן מנוצלים, והן מהאחריות כלפי הנוער בסיכון, ולו כמי שאמורה לפקח על השירותים הניתנים להם.

וילר אומר: "המדינה צריכה קודם כל להגדיל את התקצוב לשירות הזה. המדינה צריכה להיות מעורבת בצורה הרבה יותר עמוקה בהיבטים של העסקת כוח אדם. זה צריך להיות תנאי במכרזים. השכר צריך להיות הרבה יותר גבוה, מתוך הבנה שזה מה שמשאיר אנשים במערכת.

"והמדינה גם צריכה לתת את דעתה על סוגיות מקצועיות, להכיר בכך שמדריך או מדריכה זה מקצוע לכל דבר. צריך לתגמל, להכשיר ולתת מעטפת שמאפשרת להם להתמודד עם המציאות היומיומית הקשה. כיום הם מפקחים רק על מבנים ולא על בני אדם, לא על הטיפול ולא על ההעסקה. הם צריכים לפקח לא רק למראית עין".

אך טענות העובדים והפעילים אינן מסתכמות בביקורת מבנית בלבד. וילר מבהיר שהשינוי הדרוש הוא גם פרסונלי. אם בזמן ההתארגנות הראשונה בחסות הנוער עמדו בראש המשרד "אנשים יותר קשובים כמו משה כחלון, שהבינו שיש משבר, ושהמשרד לא יכול לעמוד מנגד, והגדילו את התקציבים", הרי ש"בשנים האחרונות הנהלת המשרד הם דמויות שלהגיד עליהם שהן בעייתיות זה אנדרסטייטמנט.

"החל מהשר הקודם חיים כץ שחשוד בפלילים ולא היה קשוב לנושא, ועד לשר הנוכחי (איציק שמולי; לב"ד), שהוא נוכח-נפקד. הוא לא הותיר שום חותם במשרד ולא פעל כדי לשנות את המציאות, וזה מאכזב שבעתיים כשמדובר במי שהגיע ממפלגה סוציאל-דמוקרטית. קולו לא נשמע בשום סוגייה רלוונטית והוא בעיקר עסוק בלברוח מאחריות.

הפעילים והעובדים הלהט"בים כועסים במיוחד על שמולי. שטנדל אומר: "יש לנו שר רווחה הומו שמביע אפס סולידריות כלפי המסגרות שמיועדות לנוער והצעירים מהקהילה הלהט"בית שהכי צריכים אותם. פנינו לשמולי אינספור פעמים גם בשלבים יותר מוקדמים וגם עכשיו, והתשובה היחידה שקיבלנו ממנו היתה  'זה לא מענייני, זה בינכם לבין המפעיל', כלומר אותות".

התנהלות זו מדגימה היטב את האופן שבו הפרטת שירותי הרווחה הופכת במהרה להפרטת האחריות של המדינה כלפי אזרחיה המוחלשים ביותר.

"למסגרות הלהט"ביות יש הכי הרבה הירתמות למאבק"

במובן מסויים, מאבק עובדי אותות מזכיר את הסרט הנפלא "גאווה", אלא ששם היו אלה פעילים להט"בים שהצטרפו לשביתת הכורים, בעוד שבעמותת אותות, הפעילים הלהט"בים הם מהמנהיגים הבולטים של המאבק.

הסכסוך והעיצומים מתקיימים בתשע מסגרות שונות בעמותה. עם זאת, החלטת העמותה על הצעד החריג של השבתה מונעת התייחסה לבית דרור ולאבני דרך, שתי המסגרות הלהט"ביות שמפעילה העמותה. האם לדעתך יש קשר בין הדברים?

שטנדל: "אני חושב שהקשר של זה לעובדה שאלה המסגרות הלהט"ביות הוא קשר עקיף. זאת אומרת שאני לא חושב שמישהו בעמותת אותות אמר 'אלו המסגרות הלהט"ביות, הן לא ראויות' או 'אותם אנחנו רוצים לדפוק'.

"אבל אני חושב שהעובדה שאלו המסגרות הלהט"ביות קשורה לזה שאלה המסגרות שבהן יש הכי הרבה הירתמות למאבק, שבהן יש הבנה של ההקשר הפוליטי שבתוכו אנחנו נאבקות, שבהן יש היכרות וניסיון בהיסטוריה של מאבק, ולכן המסגרות שבהן יש הכי הרבה פעילות הן אנחנו, המסגרות הלהט"ביות. ואני חושב שעל זה קיבלנו סנקציה, וניסיון לאיים עלינו כדי לשבור את ההתנגדות של המסגרות שעומדות בקדמת המאבק הזה.

"הם לא רצו להזיק לנו כלהט"ב, אבל גם לא היה להם גם מספיק אכפת. אותות מתהדרת בזה שהם העמותה היחידה שמפעילה מסגרות חוץ-ביתיות ללהט"ב, וזה נכון. אבל העובדה היא שהיא עושה את זה כל עוד זה משתלם לה"

"בעוד שהם לא רצו להזיק לנו כלהט"ב, גם לא היה להם גם מספיק אכפת. אותות מתהדרת בזה שהם העמותה היחידה שמפעילה מסגרות חוץ-ביתיות ללהט"ב, וזה נכון. אבל העובדה היא שהיא עושה את זה כל עוד זה משתלם לה, כי זה במובן מסויים עסק כלכלי.

"אני חושב שהסיבה לסגור אותנו היא בגלל ההתנגדות למאבק העובדים, אני לא חושב שיש פה משהו נגדנו כלהט"ביות. אבל אני חושב שהמהירות שבה יש נכונות לסגור מסגרת להט"בית מעידה על זה שנעשה בנו איזשהו שימוש כחלק מרטוריקה של קבלה ושל תמיכה, ושהגבול של הקבלה והתמיכה עובר בעצם בכיס של אותות. נראה לי שכדאי לזכור את זה כשאותות מתהדרת כנגד המאבק בכל מה שהיא עשתה למען הקהילה".

אם תנאי העבודה כל כך קשים ולא מתגמלים, למה אתם ממשיכים לעבוד בבית דרור?

כרמל סיביליה, מדריכה נוספת בבית דרור: "מגיל צעיר הרגשתי שהייעוד שלי הוא לעבוד עם בני נוער. למדתי טיפול והגעתי לבית דרור, שהוא אחת המסגרות המדהימות ביותר בארץ, וכל כך התרגשתי שהתקבלתי, שאמרתי לעצמי, אני אסתדר עם הכסף. אבל אני לא מסתדרת עם הכסף. כי אי אפשר להסתדר עם הכסף.

"המקום הזה הוא אוויר. הוא מאזן אותי. הילדים הם אושר עבורי. אני לא רוצה לעזוב את המקום הזה. אבל ברור לי שככה, הרבה זמן, לא אוכל להמשיך".

שטנדל: "אני ממש אוהב את הילדים, ואני אוהב את מה שאני עושה אתם. אני מרגיש שזאת העבודה הכי חשובה שהיתה לי. אני מרגיש שיש לי שם תפקיד מאוד חשוב, אני מרגיש שהילדים האלה צריכים אותנו. ובאופן אישי אני מרגיש שהם צריכים אותי כמדריך טרנס שהם יכולים להסתכל עליו ולראות את עצמם עוד כמה שנים קדימה, ולראות בן אדם שעוד שניה יש לו תואר שני, ושעובד ועושה כל מני דברים בעולם.

“אני אישית בחרתי להישאר בבית דרור – חוץ מהתנאים הפח – גם אחרי אירוע הדקירה שקרה שם לפני יותר משנה, שאני נכחתי בו, ושהיה עבורי אירוע מאוד טראומטי וקשה. אבל בחרתי להישאר שם כי באמת אכפת לי מהנערים שלנו".

בני נוער מפגינים בעד זכויות לנוער להט"בי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בני נוער מפגינים בעד זכויות לנוער להט"בי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מנכ"לית אותות: "אין יכולת לתת מעבר למה שאנחנו נותנים"

תמר אלון, מנכ"לית עמותת אותות, מסרה בנוגע לטענה לגבי התנאים הגרועים והשוחקים והתחלופה הגבוהה, "המדריכים מגיעים לתקופות קצרות בעיקר כי אלה סטודנטים וזה לא תפקיד ארוך טווח, וגם ממחקרים זה כבר בדוק וידוע שהתקופות יחסית קצרות. המדריכים לא נדרשים להשכלה, אנחנו מכשירים ומלווים אותם.

את השכר צריך להשוות לעמותות אחרות עם אופי דומה, ובהשוואה אנחנו לפחות במקום טוב באמצע. אנחנו מקבלים תקציבים ממשרד הרווחה, ונכון להיום אנחנו משלמים יותר ממה שאנחנו מקבלים. כל הסכם קיבוצי נבנה על הקודם, לא מתחילים מאפס. כל פעם נותנים עוד ועוד הטבות, ולכן יוצא שהם מקבלים יותר תנאים".

בתגובה לטענה כי ההשבתה המונעת היא דרך להפעיל לחץ על מנהיגי המאבק, אומרת אלון: "ממש לא. הם לא הותירו לנו ברירה. אנחנו סגרנו את ההוסטלים האלה כי המטה הוא שעושה את משמרות הלילה. היה לנו שבוע עם קרוב לארבעים לילות שהיינו צריכים למלא מאנשים שעשו לנו טובות. יצא שבשני ההוסטלים האלה לא ניתן היה לאייש את המשמרות החסרות.

"אחרי שביהמ"ש אישר לנו לעשות השבתות מגן, וביהמ"ש הרי אוביקטיבי ואמר שאנחנו לא יכולים להשאיר את ההוסטלים פתוחים, כשמנהל הוסטל "אבני דרך" התקשר אלי ואמר שהוא מוכן לעשות את כל המשמרות, וככה פתחנו את אבני דרך. אם היינו רוצים לסגור, לא היינו מסכימים לפתוח".

בתגובה לטענה כי ההשבתה היא ספציפית במסגרות הלהט"ביות, אומרת אלון: "ההשבתה היתה בשתי מסגרות אלו משום רצף ומספר הלילות אותם לא ניתן היה לאייש.

"אני שלושים שנה בעמותה וזה ציער אותי יותר מכל אדם אחר, אבל אי אפשר להשאיר את הצעירים לבד. הם אלה שהתחילו עם ההשבתות, לא אנחנו. וזה לא הסבב הראשון, אלא השלישי, ובכל פעם הם רק מקצינים. עשינו כל שביכולתנו כדי לא לסגור, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה".

בתגובה לטענה כי האכפתיות נגמרת בכיס של העמותה, אומרת אלון: "לעמותה אין יכולת לתת מעבר למה שאנחנו נותנים. העמותה הציעה 700 אלף שקל, וזה לכל שנה, כי זה שכר של העובדים. התחייבנו לכל שנה. אז אנחנו לא נותנים? הבעיה היא שהחוק לא מגביל, עובד יכול לבקש כמה שהוא רוצה ואי אפשר להגיד לו שזה יותר מדי. מי שיסתכל יבין שמאוד אכפת לנו ושאנחנו כן נותנים".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

הקשר ההדוק בין המאבק לשחרור נשים ובין שחרור בעלי חיים

עוד במאה ה-19, נשים שנאבקו להפסקת ניסויים בנשים עניות נאבקו גם להפסקת עינוי בעלי חיים. כדי ליצור עולם אמפטי לנשים, צריך ליצור עולם יותר אמפטי לכולן. אין צדק לא.נשים וצדק לבעלי חיים אחרים, יש רק צדק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf