היום שבו ניסה סאלח לקבור את השד העדתי
הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל" הופך את הבטן ומטלטל את הצופה, אבל אז אומר לו שהכל בסדר ואפשר לחזור לישון. מה אפשר היה לעשות אחרת, ואת מי מחקו היוצרים בסיפור החשיפה שלהם?
הפוסט נכתב בשיתוף עם אורטל בן דיין
הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל" נגמר בשתי הלוויות בהר המנוחות.
צילומי הקבורה והקדיש מגיעים אחרי שבמהלך כשעתיים מגולל יוצר הסרט, דוד דרעי, בפני הצופים את פרטי התוכנית הזדונית לשליחה הכפויה של המהגרים מצפון אפריקה לעיירות פיתוח נידחות בשנותיה הראשונות של המדינה. סצנת הסיום בבית העלמין ממוססת את הזעם העולה בצופים, ומציעה מעין סגירה, כמעט פיוס: בהלוויה אחת מובא למנוחות מי שהוא אולי האנטי-גיבור של הסרט, הגיאוגרף אלישע אפרת, שהיה שותף פעיל להקמת עיירות הפיתוח; ובהלוויה השנייה, גיבור אחר – אביו של דרעי, שנשלח עם הגעתו ארצה ישירות לירוחם על ידי אפרת וחבריו.
הבחירה לסיים את הסרט בשתי הלוויות של שני צדי הסיפור הדרמטי אינה מקרית: האשכנזי והמזרחי, המקרבן והקורבן, נקברים באותו בית קברות בירושלים הבירה, ציון הנכספת, כמעט זה לצד זה. המסר הקולנועי הוא שהסיפור נגמר, נשאר מאחור. במוות כולם שווים. עם מות המקרבן אין את מי להאשים, עם מות הקורבן גם אין מי שיאשים.
> למה התקשורת מתארת את מאבק הנכים כמאבק אלים?
המסר הזה סותר את כל החוויה המטלטלת – רגשית ואינטלקטואלית – שעבר הצופה עד אותו שלב. הסרט מציג אמירות קרות ומפורשות של ההנהגה האשכנזית של מוסדות המדינה מתוך פרוטוקולים שרק עכשיו נפתחים. האמירות מתייחסות למהגרים כ"חומר אנושי" נחות, ומפרטות את הדרכים לכפות על המהגרים להגיע ולהישאר ב"עיירות הפיתוח": הונאה, שקרים, הרעבה, איומים במעצר ובהפרדת ילדים מהוריהם, גיוס משת"פים מקרב המהגרים, מניעת פגישה עם קרובי משפחה ועוד. (ניתן למצוא כמה מהאמירות הקשות ביותר באתר "הצטטת").
ההצלבה בין הפרוטוקולים היבשים לבין סיפור חייהם של זקני המהגרים – הוריו של דרעי וחבריהם מירוחם – מצמררת. אי אפשר שלא לרעוד מזעם ועלבון יחד עם הקשישים, ילדיהם ונכדיהם, כשדרעי מציג להם את הפרוטוקולים שבהם החליטו להתעמר בהם באופן חריג, ובו זמנית להקל על מהגרים מרומניה ומפולין שהגיעו לצדם.
תחושות מזרחיות
בהקשר הזה יש לומר גם משהו בעניין מה שיוצרי "סאלח פה זה ארץ ישראל" מחדשים, ומה שהם לא. הבחירה המכוונת והגזענית של רשויות המדינה להשתמש בצפון אפריקאים כמגנים אנושיים מפני שיבה פלסטינית וככוח אדם זול לתעשיות המדינה הצומחת – היא כבר מזמן לא סוד. עשרות רבות, אם לא מאות, מחקרים ועבודות אקדמיות נכתבו בנושא.
יוצרי הסרט מתעלמים לגמרי מההיסטוריה המפוארת הזאת. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר אחד מיוצרי הסרט, בראיון ל"הארץ". "מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", מוסיף באותו ראיון דוד דרעי.
> הפליטים הסורים שברחו למקום הכי לא צפוי בעולם
מול טענות אלה אפשר רק להסתכל למשל על עבודתה המחקרית של ד"ר עזיזה כזום, שעסקה בניתוח רב משתנים של שליחתם של המזרחים לעיירות הפיתוח ויצירתו של הריבוד האתנו-מעמדי בחברה הישראלית. אפשר – וצריך – להזכיר דורות של אינטלקטואלים מזרחים, אבל לא רק, שחקרו את מערכות הדיכוי והאפליה באופן שיטתי ומקצועי והעמידו גוף ידע מבוסס עובדות ומגובש לתלפיות. חלקם שילמו על כך מחירים כבדים. אלה שוחט, פנינה מוצפי האלר, הנרייט דהאן כלב, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, יוסי יונה, מאיר עמור, שלמה סבירסקי, יוסי דהאן, איציק ספורטא הם רק כמה מרשימה ארוכה.
חוסר ההיכרות של יוצרי הסרט עם העושר המחקרי הקיים, או אולי הבחירה להתעלם ממנו, לצד הטענה הקלאסית והצורמת המייחסת למזרחים פעילות מהבטן, "מתוך תחושות" אי-רציונליות, לא מוסיפים כבוד ליוצרי הסרט.
בדרך לתיקון
ואף על פי כן – הסרט כן מצליח גם לחדש. העבודה היסודית שהשקיעו דרעי, גלעזר ורותי יובל בחשיפת פרוטוקולים וציטוטים לא מוכרים מנבכי הארכיונים עושה את פעולתה ומטלטלת את הצופים. ההצלבה בין אותם פרוטוקולים לבין סיפורי חייהם של תושבי ירוחם – היא מלאכת מחשבת קולנועית, שיוצרת חוויה חדשה ושפה חדשה לסיפור הדיכוי.
בדיוק מסיבה זו הפריעה לנו הסגירה המפויסת של הסרט. רגע לפני סצנת הסיום עוד מהדהדות באולם הקולנוע קריאות המחאה של תושבי ירוחם, שנחשפו זה עתה לתוכנית העל שניווטה מלמעלה את גורלם והכתיבה את מיקומם השולי בחברה הישראלית, שלהם ושל ילדיהם, כאילו היו פיונים במשחק. תושבי ירוחם המזועזעים צועקים ודורשים תיקון לעוול שנגרם להם. אבל את הזעם הזה, הרצון למחות ולעשות, מתעל דרעי לבית הקברות.
נראה כי דרעי, בדומה לעמיר פרץ ערב הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2000, מעוניין לבצע טקס קבורה ל"שד העדתי". רק שאז, כמו היום, אף אחד לא מעוניין להגיע להלוויה. הפצע לא החלים, והוא עדיין שותת דם וגובה קורבנות חדשים.
אז מה הפתרון הצודק עכשיו, אחרי למעלה משישים שנה מאז החטא הקדמון של הקמת עיירות הפיתוח הנידחות? קהילות שלמות בנו שם את ביתן, והדור השני והשלישי נולדו למציאות בה אין להם גישה למשאבים בעלי ערך או לתשתיות חינוך איכותיות, והם מוסללים במערכת בתי ספר מקצועיים לעבודת כפיים. איך אפשר עכשיו לעצור את הדימום ולתקן את העוול? על כך נרחיב בפוסט הבא, שיפורסם כאן בימים הקרובים.
> מני נפתלי ואלדד יניב הם ממש לא הראשונים להיעצר בגלל פייסבוק
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
