נתניהו לא מסלף את ההיסטוריה. הוא ממציא היסטוריה חלופית

כבן של היסטוריון, בנימין נתניהו מודע יותר מכל מנהיג ישראלי בן זמננו לחשיבותו של הנרטיב ההיסטורי. כמו דוד בן גוריון, נתניהו מודע לכך שנקודת התורפה של הציונות תמיד תהיה העובדה שהיא נישלה עם אחר מארצו, וכי המפעל הציוני כולו תלוי בטענה כי קשריו ההיסטוריים של העם היהודי לארץ עולים על קשריהם של תושבי הארץ הערבים.

בראיון באנגלית עם הפסיכולוג וההוגה הקנדי, ג'ורדן פיטרסון, נתניהו שוטח תזה רחבת היקף וחדשנית על תולדות העם היהודי וארץ ישראל. הוא טוען כי הארץ היתה יהודית מתקופת המקרא, משנת 1500 לפנה"ס בערך, ונותרה יהודית, למרות הכיבוש האלים בידי היוונים והרומאים, עד לכיבוש הערבי-מוסלמי של המאה השביעית לספירה.

אז, טוען נתניהו, אירע דבר שלא קרה קודם לכן לעם היהודי: הערבים שבאו מחצי האי ערב הקימו מושבות צבאיות ונישלו את האיכרים היהודים מאדמתם. כתוצאה מכך, מרבית היהודים יצאו לגלות. בניסיון שקוף להתמודד עם הנרטיב הפלסטיני, נתניהו אומר כי "הערבים הכובשים היו הקולוניאליסטים, היהודים היו הילידים המנושלים".

לשיטתו של נתניהו, הקולוניאליזם הערבי היה קולוניאליזם כושל, והארץ נותרה שוממה, "ריקה לכל דבר ועניין", עד לבואם של הציונים במאה ה-19. בהיפוך מסורבל במיוחד של הנרטיב הפלסטיני, הערבים בארץ היום אינם אלא צאצאיהם של מהגרים שנשלחו לכאן על ידי "המעצמות של המזרח התיכון", בתגובה להתיישבות היהודית של המאה ה-19.

פרובינציית פלסטינה

כפי שניתן לצפות מזהותו של הדובר, כל התזה הזו היא בדיה. זה אינו סילוף ההיסטוריה –  המילה סילוף מרמזת על זיקה כלשהי לאמת –  אלא המצאת היסטוריה חלופית, שתשמש תמונת מראה להצלחה הגוברת של תיאורית הקולוניאליזם ההתיישבותי כמרכיב בסיסי בהבנת הסכסוך.

ארץ ישראל מעולם לא היתה שייכת רק ליהודים, גם לא בתקופת המקרא. לצידם של השבטים העבריים באזור ההר, שהקימו את ממלכות יהודה וישראל, חיו כאן עמים אחרים, ובמיוחד הפלישתים. המחקר הארכאולוגי הראה כי התרבות הפלשתית היתה נפוצה בכל אזורי החוף והשפלה, מעזה וטנטורה עד עמק איילון. הכלים המעוטרים והמטבעות הרבות שהותירו אחריהם הפלישתים מעידים על קשרי המסחר ההדוקים עם העולם היווני.

הפלישתים, לא העבריים, היו הקבוצה המוכרת יותר לתרבויות השכנות בעולם העתיק. גרסה של השם פלשת מופיעה כבר בתעודות אשוריות מן המאה השמינית לפנה"ס. הירודוטוס, האב היווני של מדע ההיסטוריה, תיאר במאה החמישית לפנה"ס את "סוריה-פלסטינה" כמשתרעת בין פיניקיה (לבנון) בצפון ומצרים בדרום. למרות שביקר בכמה מערי החוף של הארץ, הירודוטוס לא מזכיר את העברים אפילו פעם אחת.

היהודים, היורשים התרבותיים של ממלכת יהודה, היו דומיננטיים בארץ בתקופה ההלניסטית ובראשית התקופה הרומית, תחת ממלכת החשמונאים ובית הורדוס. הורדוס, השליט היהודי מטעם הרומאים, הרחיב את בית המקדש היהודי בירושלים אבל בנה את בירתו בעיר הרומית החדשה קיסריה, שארמונותיה ניצבים עדיין לא רחוק מארמונו של השליט הנוכחי.

הרס בית המקדש, ולאחריו מרד בר כוכבא שדוכא על ידי הרומאים בשנת 135 לספירה, הביא להרס היישובים היהודיים באזור ירושלים. מתקופה זו ואילך, הארץ הפכה לפרובינציית פלסטינה, השם המקובל בספרות ההלניסטית, וירושלים לאיליה קפיטולינה. מאתיים שנה לאחר מכן, החלטתו של הקיסר הרומי קונסטנטין לאמץ את הדת הנוצרית גרמה להרחבה מואצת של ההשפעה הנוצרית. עולי רגל מאירופה הציפו את הארץ, וניכסו את שמות המקומות ואת האתרים הקדושים ליהודים ולדתות אחרות, לטובת העליונות הנוצרית.

היהודים – מעולם לא בעליה היחידים של הארץ – הפכו למיעוט מהמאה הרביעית או החמישית לספירה, מאות שנים לפני בוא האסלאם. בתי כנסת, שהפכו נפוצים אחרי חורבן בית המקדש, נבנו בעיקר בגליל ובגולן. בהשוואה למספר הכנסיות, ובהתחשב בקהילות השומרוניות הגדולות באזורי ההר, היסטוריונים מעריכים כי היהודים היו מחצית מהאוכלוסייה בגליל, וכרבע בארץ כולה. עולה רגל מפיאצ'נזה באיטליה, שביקר בארץ בסוף המאה השישית, פגש יהודים רק בנצרת ובחברון, שם יהודים ונוצרים התפללו זה לצד זה, אבל בנפרד, בקבר האבות.

הכיבוש הערבי-מוסלמי בראשית המאה השביעית לא גרם לחורבנו של היישוב היהודי, כשם שלא הביא לסיומו של הקיום הנוצרי. הח'ליפים מבית אומיה הקדישו לארץ משאבים רבים, ובנו את כיפת הסלע ואת העיר רמלה כבירה פוליטית חדשה. כנסיות ובתי כנסת המשיכו להתקיים, ותחת האומיים אף נבנו חדשים. חפירות ארכיאולוגיות לא מצאו הוכחה להרס כתוצאה מהכיבוש הערבי. לא קמו קולוניות צבאיות, ומסגדים הוקמו בעיקר בערים ובנגב.

הערבים גם לא היו זרים שבאו מעבר לים. מקבץ של מאתיים מסמכים מן המאות השישית והשביעית שנתגלו לצד שרידי כנסייה בניצנה מראים כי תושבי המקום, חלקם נוצרים וחלקם פגאנים, דיברו ערבית והשתייכו לשבטים ערבים עוד לפני הכיבוש המוסלמי. בתוך זמן קצר, לא יותר ממאתיים שנה, הערבית החליפה את השפה הארמית כשפה המדוברת של נוצרים, יהודים ושומרונים לא רק בנגב, אלא בכל רחבי הארץ.

עם מעבר מרכז האימפריה המוסלמית לעיראק במחצית המאה השמינית, הארץ איבדה מחשיבותה, והחפירות הארכיאולוגיות מראות נטישה הדרגתית של יישובים, כנסיות, מנזרים ובתי כנסת. רעידת האדמה העזה שהחריבה את צפון הארץ ב-749 פגעה במיוחד באזורים היהודיים. חוסר היציבות הפוליטית ומיסים גבוהים גרמו לנטישה הדרגתית של כנסיות, בתי כנסת ומנזרים בכל האזורים הכפריים במהלך מאות השנים הבאות.

אבל ערים כמו טבריה, אשקלון ורמלה המשיכו להוות מרכזים אינטלקטואליים לאוכלוסיות מעורבות של שלוש הדתות, לפחות עד מחצית המאה ה-11, מעט לפני מסעי הצלב, וירושלים נותרה פתוחה ליהודים, לאחר שהיתה סגורה בפניהם לאורך כל התקופה הביזנטית.

תמונת ראי של הנרטיב הפלסטיני

הארץ מעולם לא היתה ריקה או שוממה. סקרי האוכלוסין שערכו העות'מאנים במאה ה-16 מעידים על קיומם של מאות רבות של יישובים ואוכלוסייה שנעה בין 150 אלף ל-300 מאות אלף נפש. זו היתה אוכלוסיה דלילה באופן יחסי לשיא בתקופה הרומאית והביזנטית, אבל כך היה המצב באזורים רבים לחופי הים התיכון. וב-1878, לפני ההגירה הציונית הראשונה, היו בארץ 400 אלף תושבים, מתוכם רק כעשרת אלפים יהודים.

הצורך להוכיח כי היהודים הם אוכלוסייה ילידית מלווה את הציונות מתחילת דרכה. ב-1918, לפני מעט יותר ממאה שנה, דוד בן גוריון ויצחק בן צבי פרסמו בניו יורק את "ארץ ישראל בעבר ובהווה", מסה היסטורית ביידיש על תולדות הארץ. אחת הטענות המרכזיות של הספר היא כי האיכר היהודי לא נטש את אדמתו אחרי מרד בר כוכבא, אלא העדיף לאמץ דתות אחרות, נצרות ואחר כך אסלאם.  המשכיות הקיום היהודי בארץ היא נוכחות כפרית, קרובה לאדמה, וניכרת דרך המשכיות שמות המקומות. לפיכך, "הפלאחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים", אלא ממוצא יהודי.

לרגע קצר, בן גוריון ובן צבי דמיינו את האיכר הערבי כשותף רחוק לפרויקט הציוני, בן דוד אובד שקשור אל היהודים בקשרי דם רחוקים ומעורפלים. הם הכירו את הארץ כפי שהיתה תחת השלטון העות'מאני, הם ידעו שאינה ריקה, ונאלצו לחשב מחדש את מסלול ההיסטוריה כדי להפוך את הילידים לצאצאי היהודים. ואפילו אם פעלו משיקולים תועלתניים, אולי היה בכך אפילו שמץ של אמת.

נתניהו, המנהיג הציוני החשוב ביותר מאז בן גוריון, עוסק גם הוא בניסיון להפוך את היהודים לילידים, ומתמקד גם הוא בדמותו של האיכר כחוליה המקשרת בין העם לאדמתו. אבל נתניהו מנפק נרטיב של אבחנה בלתי ניתנת לגישור בין יהודי וערבי לטובת שימור העליונות היהודית, "הבעלות היהודית על ארץ ישראל".

לתזה ההיסטורית שהוא מעלה אין שום בסיס בעדויות ארכיאולוגיות או טקסטואליות. בניגוד לבן גוריון, שהכיר את המקום המעורבב הזה, נתניהו מתעלם מהשרידים הגלויים לעין שהשאירו תושבי הארץ הערבים במשך 1,500 שנה. אולי אפילו אינו מודע להם. זהו נרטיב שכל כולו תמונת ראי של הנרטיב הפלסטיני, והוכחה לחששו של נתניהו מעוצמתו המוסרית והצלחתו של השיח האנטי קולוניאלי. במאבק הזה, לפחות, ידו על התחתונה.

יוסי רפופורט הוא פרופסור להיסטוריה של האסלאם באוניברסיטת קווין מרי בלונדון, ומרצה על ההיסטוריה של פלסטין/ארץ הקודש/ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית עד התקופה העות'מאנית.