נתניהו לא המציא שום דבר, הסיפוח כבר קורה בשטח שנים

סעיד מחמד רבאע, המכונה אבו מחמד, נולד לפני כ-54 שנה במערה בח'רבת סארורה – קילומטרים ספורים ממזרח לְיטא. היום הוא ומשפחתו מתגוררים בח'רבת רכיז, כקילומטר ממערב לסארורה, אף היא בתוך האזור המכונה בפי תושבי יטא "אל-מספרה", כלומר השטח הפתוח ממזרח ליטא המשמש אותם מזה דורות לרעייה ולחקלאות.

מבחינה היסטורית, אזור אל-מספרה גלש עד לבקעת ערד בדרום ולים המלח במזרח. אך עם כינונו של קו הפסקת הנשק (הקו הירוק), חלק גדול מאדמות יטא נותר בצד הישראלי של הקו הירוק, בעוד הכפר עצמו נותר בגדה המערבית.

עקירת עצים בכפר הבדווי דקייקה בדרום הר חברון, ב-3 ביולי 2019 (צילום: נצר נואג'עה)

בח'רבת רכיז, כמו כל הח'רבות (כפרי הבת) של יטא, יש תערובת של מערות מגורים עתיקות, בתים קטנים ספק בנויים ספק חפורים בצל מדפי סלע גדולים, בורות מים ומבנים המשמשים את חיות המשק.

לימים, רוב הח'רבות של יטא שנותרו בגדה המערבית הוכללו בתוך שטח שהצבא הכריז עליו שטח צבאי סגור המוכר כיום כשטח אש 918, ותושביהן מצויים בסכנת גירוש מתמדת. אלא שמזלם של תושבי ח'רבת רכיז שפר עליהם בהקשר זה – הגבול הצפוני של שטח האש נמתח עשרות מטרים מבתיהם שנותרו מחוצה לו. את האדמה ירש אבו מחמד עם אחיו ואחיותיו מאביו.

כך הוא תיאר זאת: "אבי היה חורש בעזרת בהמות את האדמה, זורע בה חיטה ושעורה. הוא נפטר ב-2003, אך מעולם לא ידע כי האדמה הוכרזה ולכן לא הגיש שום התנגדות בעניין. בהתחלה הייתי חורש את האדמה הזו וזורע בה צמח שנקרא 'לשון הפר' (لسان الثور), אך החלטתי בהמשך לנטוע בכל החלקה עצים. השקינו את העצים מבורות המים שלנו, בקרבת הבית. נראה לי שהמתנחלים מהמאחז (מאחז אביגיל) לא מרוצים מעצם הימצאותנו במקום, והם שדיווחו לצבא על כך".

לפני כשנתיים, רועה צאן שעבר במקום מצא מתחת לאבן את צו הפינוי שהמינהל האזרחי הוציא כנגד העבודות החקלאיות במקום והביא אותו לאבו מחמד. חלפו שבועות אחדים והמינהל האזרחי הגיע שוב, הפעם עם דחפורים.

אשתו של סעיד, ח'ולה, תיארה את האירוע: "סעיד לא היה בבית. היה יום חורפי. שכנים קראו לי לצאת מהבית כי יהודים עוקרים את העצים שלנו. יצאתי עם התינוקת. הגעתי לאדמה המרוחקת כמה עשרות מטרים מביתנו. היו שם שלושה דחפורים והמון חיילים. הם הרחיקו את האנשים מהאדמה ומנעו כניסה של אנשים לאזור ויציאה ממנו. אני זוכרת שהתינוקת היתה בסך הכל בת חודש, אך בכתה הרבה ביום העקירה. הם הרסו את הכל – הטרסות שהקמנו – ועקרו את כל העצים".

את ההליכה הקצרה מביתו של אבו מחמד לשטח שפונה, עשינו עם אבו מחמד ושניים מילדיו הקטנים. גם כיום, כשנה לאחר הפינוי, ניכרים סימני העקירה וההרס במקום: בורות שנפערו, ענפים שבורים ואבנים גדולות שהיו חלק מגדר שנהרסה ופוזרה לכל עבר.

סעיד מחמד רבאע ושניים מילדיו (צילום: דרור אטקס)

כמה מאות מטרים משם נשמעו כל אותה העת היטב, עבודות הבנייה במאחז אביגיל, שהוקם בשלהי 2001 על אדמות שמדינת ישראל הכריזה עליהן לפני 35 שנה כ"אדמות מדינה". כך הפכו האדמות של אבו מחמד ושכניו מח'רבת רכיז וכפרים נוספים סמוכים, ל"אדמות אביגיל".

מנגנון השתלטות על קרקעות הגדה

אבו מחמד הוא אחד מתוך קרוב לוודאי מאות אלפי פלסטינים שישראל הפקיעה את אדמותיהם בטענה שהן "אדמות מדינה". מדובר בקרוב ל-700 אלף דונם שישראל הכריזה עליהם עד היום אדמות מדינה, בהסתמך על סקרים שערכה החל משנות ה-80, שבהם נקבע כי הם אינם מעובדים כלל, או אינם מעובדים "דיים" על מנת שיוכרו כרכושם הפרטי של אותם מאות אלפי אנשים.

אלא שהמושג "אדמות מדינה" מסתיר פרט נוסף קריטי: לפני כשנתיים חשפו שלום עכשיו והתנועה לחופש המידע כי כמעט 100% מאדמות המדינה בגדה המערבית שישראל הקצתה עד היום, הוקצו למתנחלים. זהו אם כן מנגנון ההשתלטות על קרקעות הגדה המשמעותי ביותר שבו עשתה ישראל שימוש במהלך העשורים האחרונים.

עובדה זו מתכתבת ישירות עם הממצא החשוב ביותר בדו"ח שפירסמנו לאחרונה, העוסק בצווי הפינוי שהמינהל האזרחי הוציא כנגד "פלישות לאדמות מדינה" בין 2005-2018. מסתבר ש-91% מאותם צווים (609 מתוך 670 צווים) הוצאו כנגד פלסטינים. מאחר שאדמות המדינה נתפסות על ידי הרשויות הישראליות אפריורית כאדמות המיועדות למתנחלים ישראלים בלבד, אין פלא שכל עיבוד פלסטיני של אדמות אלה מוגדר כ"פלישה".

כיצד כל זה מתחבר לכאן ועכשיו? שימו לב לנתונים הבאים: האזור שבו המינהל האזרחי הוציא את המספר הגדול ביותר של צווי פינוי הוא אזור בית לחם, המזוהה כיום בטעות על ידי ישראלים רבים עם גוש עציון.

מדובר ב-222 צווים בסך הכל, המשתרעים על שטח של כ-2,240 דונם. כמעט כל הצווים הללו הוצאו באזורים שנמצאים ממערב לעיר בית לחם ומדרום לה, אזור "אי-2" שבו ישראל מתכננת לבנות אלפי יחידות דיור חדשות תוך הכפלתה של ההתנחלות אפרת. במילים אחרות, צווי הפינוי הם כלי מרכזי שבאמצעותו ישראל עושה שימוש לא רק לשם נישול פלסטינים, אלא גם לשם הבטחת רזרבות קרקעיות עבור מפעל ההתנחלויות הזללני.

הנה נתון נוסף שמתכתב ישירות עם ההווה הפוליטי: האזור שבו השטח הגדול ביותר שנכלל בצווי הפינוי הוא בקעת הירדן, האזור שאותו מבטיח ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לספח בעוד כחודש מהיום. מדובר בכ-5,000 דונם הכלולים ב-82 צווי פינוי שהמינהל האזרחי הוציא במהלך אותן שנים. זאת אומרת שבאזורי בית לחם (גוש עציון) ובקעת הירדן יחד יש כ-7,250 דונם הכלולים בצווי הפינוי שהוצאו על ידי המינהל האזרחי, שהם כמעט 60% מכלל שטח כל הצווים.

האם מדובר במקרה? למיטב הבנתנו התשובה לכך היא שלילית. צווי הפינוי, בניגוד לצווים צבאיים אחרים שמפקדי הצבא חתומים עליהם (כגון: צווי תפיסה, הפקעה, סגירה, מניעת בנייה) שנוגעים להגבלת יכולתם של פלסטינים לעשות שימוש בקרקעות הגדה המערבית, דורשים מהמינהל האזרחי מאמץ מינהלי ומשפטי רב יחסית, הכולל ניהול הליכים משפטיים ארוכים ומורכבים לא פעם, ופעולות פינוי הכרוכות בהפעלת אלימות ממסדית רבה.

שלט שהציב המינהל האזרחי במרץ 2017 באדמות הכפר סנג'יל שהוקצו להתנחלות עלי (צילום: דרור אטקס)

לפיכך, ברור כי הצווים הללו משקפים סדרי עדיפויות פוליטיים המשתקפים היטב בשיח הפוליטי הישראלי, שכבר בסוף שנות ה-60, עם פרסום תוכנית אלון, סימן את בקעת הירדן ואת גוש עציון כאזורים המיועדים לסיפוח.

נתניהו אם כן, לא המציא שום דבר. הוא בסך הכל רותם את תוכניותיהם הפוליטיות של ותיקי מפלגת העבודה, לצרכיו האישיים והמשפטיים היחודיים.

עו"ד קמר מישרקי אסעד היא מנכ"לית שותפה של ארגון חקל – ברית הגנה לזכויות אדם המתמחה בדיני מקרקעין ותכנון בגדה המערבית. דרור אטקס עוסק במחקר ומעקב אחר מדיניות ההתנחלות של ישראל בגדה המערבית במסגרת ארגון כרם נבות. השניים הם מחברי הדו"ח "מכת מדינה – צווי הפינוי של המינהל האזרחי מ"אדמות מדינה" בין 2005-2018", שהתפרסם לאחרונה