נתיבות השלום הפכו לנתיבות מלחמה, לתורה של נקם

אף בגוי אנו מצווים ב"יהרג ובל יעבור שלא ליטול את חייו". פלסטינית מחוץ לבית חולים ברפיח, 16 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט: ה-ז)

אנו שקועים בימים אלה עד צוואר במים העכורים של שכול, כאב, אובדן וכעס בממדים בלתי נתפסים. אנו מתמודדים עם תחושת חוסר ביטחון בקנה מידה שלא הכרנו, חוסר אונים, חוסר ודאות ופחד לגבי מה שעוד צופן העתיד.

>>בישראל מעדיפים להפגין ריבונות על פני מצוות פדיון שבויים

פינו איננו מוצא מילים שיוכלו לבטא את שברון לבנו ואת הזוועות להן היינו עדים, את הטבח המחריד של יותר מאלף בני אדם, יהודים וערבים כאחד, חיילים כאזרחים, תינוקות וזקנים, נשים וגברים, באכזריות בלתי נתפסת, ואת חטיפתם של כמאתיים בני אדם לתוך עזה. הלב זועם והדם רותח על הרוצחים האכזריים והשפלים, שירו בתינוקות ובקשישים במיטותיהם. אולם שעה זו איננה רק שעת אבל וזעם, אלא שעה הרת גורל, בה אנו נדרשים לבצע החלטות רבות משמעות שעשויות לחרוץ את גורלן של נפשות רבות משני עבריו של הגבול.

נאמנים עלינו דבריו הפשוטים והמאירים של מנורת המאור, שכתב: "גדול השלום, שכל מדות שברא ה' ברוך הוא נתן להם קצבה ותכלית, חוץ משני מדות, התורה והשלום". וכן הביא ממדרש ספרי במדבר (ו, כו): "גדול השלום, שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום'". אפילו ביחס למצרים נאמר במדרש (דברים רבה ה, טו): "לאחר כל הרעות שעשו לישראל, חס הכתוב עליהן ואמר 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', אלא רדפו אחר השלום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו'". אין זאת אלא שהשלום והחמלה עיקר, ועל האדם לרדוף אחר מידות אלה בכל מאודו, דווקא בעיתות מלחמה, בכל דרך אפשרית.

לכן, אף שידענו ש"אין אדם נתפס בשעת צערו", ועל אחת כמה וכמה בשעת האפילה הגדולה והאבל העמוק שהציבור הישראלי כולו נמצא בה עכשיו, זועזענו מהקולות המהדהדים בקרב מחננו, הקוראים להקל ראש בשפיכת דמם של תמימים וחפים מפשע, נשים ועולליהם, ילדים וזקנים, באמתלה שבשעת המלחמה אין להתחשב בקורבנות האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. קולות אלה טוענים שמאחר שהחמאס מבקש להרוג ולהחריב בלא הבחנה, הרי שהותר לנו לעשות את אותו הדבר עצמו ולפגוע בתושבי עזה בלי הבחנה.

כמה מן הדוברים הללו לא מצאו לנפשם מרגוע עד שהרהיבו עוז לומר שתושבי עזה הינם בבחינת עמלק, ולהכריז כנגדם "מלחמה לה' בעמלק", בניגוד לדברים הפשוטים והידועים של המנחת חינוך (מצוה תרד): "האידנא (=עתה) אין אנו מצווים בזה". קולות אלה מבקשים להצדיק את השמדתם של אומללים חסרי כל, נשים וילדים, ומבקשים למנוע את "צמצום הלחימה", משל היתה המלחמה, ההרס והאובדן משאת נפשנו או עיקר תורתנו.

אין לנו מילים לתאר את הזוועות. בית בקיבוץ בארי אחרי ההתקפה של חמאס (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אנו חרדים לראות כיצד נעשתה תורתם של כמה מאיתנו לסם המוות, שנעשו נתיבות השלום שלה לנתיבות של מלחמה, זדון וחרון אף, לתורה של נקם. בעוד מנהיגי החמאס גזרו להשמיד ולהרוג את גופינו, נראה שכמה מבני עמנו גמרו אומר לגזור אף על נשמותינו ומידותינו הטובות.

אנו פונים לכל השרידים אשר ה' קורא, כל אשר שמץ תורה, יראת שמים ומידות טובות בהם, שלא לשעות לדברי הבלע ההרסניים הללו, הנובעים מתוך רגשות נקם וזעם פסולים, המפתים את יצרינו הרעים והנקמניים ואת החשוכות שבמידותינו, המנסים לעורר אותנו לבצע מעשים אשר לא ייעשו. כנגד היתרים של שקר להרג והרס ללא הגבלה, העומדים על כרעי תרנגולת ופלפולים של הבל, ניצב אחד משלושת האיסורים החמורים שבתורה, שאינו יוצא מידי פשוטו: "לא תרצח", ו"שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט,ו), וכפי שכבר כתב הר"י הרצל הנקין זצ"ל ברורות, ש"לרצוח גוי בוודאי נקרא שפיכות דמים, כלשון הכתוב שופך דם האדם וגו'", ולא זו בלבד אלא שאף בגוי אנו מצווים ב'יהרג ובל יעבור שלא ליטול את חייו' (בני בנים ג, מג). ובוודאי שבשום מציאות לא תתיר לנו התורה לשפוך דם חפים מפשע בלא הבחנה ובלא מחשבה.

אוי לנו מיום התוכחה, כאשר יעמדו רגלינו חס ושלום על חורבותיו של חבל ארץ גדול, ובו המון רב מאוד, שני מיליון בני אדם, ובהם זקנים וזקנות, גברים, נשים, ילדים ותינוקות יונקי שדיים שלא חטאו. מי יוכל אז לרחוץ בניקיון כפיו מדם תמימים הזועק מן האדמה? האם נוכל בתום סבב הלחימה הנורא הזה לומר לעצמנו שנפשנו עודנה טהורה, שפעלנו מתוך הכרח ושיקול הדעת ולא מתוך רגשות זעם ונקם הרסניים, שליבו בקרבנו תאווה לדם? ואם אכן נעשינו לתאווי דם ונקם, אם מתוך רגשות אלה חלילה נפעל בשדה הקרב, אם לא נעשה מאמץ להבחין בין דם לדם, במה נהיה שונים ממבקשי נפשינו?

כנגד הקריאה למעשי נקם, וכנגד ההצדקות להרג נרחב של חפים מפשע, מנסר בחלל האוויר כבת קול המעשה המסופר על האדמו"ר ר' צבי הירש מזידיטשוב, בעל העטרת צבי, אשר ישב לסעוד פעם עם הר' משה טייטלבוים, בעל ה"ישמח משה": "אחר הסעודה אמר בעל ישמח משה לבעל עטרת צבי: הלא כבודו הוא בעל רוח הקודש, למה אינו מביא את משיח צדקנו? השיב לו בעל עטרת צבי: יאמין לי כבודו, שכל כך קל היה לי להביא את המשיח כמו שאני יכול להפוך את כף היד לכאן או לכאן. אמר לו הישמח משה: אם כן למה אינו מביאו? השיב לו: מחמת שהנני חושש מחבלי משיח שלא יהיה כוח לסבול גודל הצרות גזירות והריגות רחמנא ליצלן. אמר לו הבעל ישמח משה: אם אנכי הייתי יכול להביאו, הייתי מביאו אף אם ילכו עד ארכובות בדם. אמר לו בעל העטרת צבי: מהאי טעמא (=לכן) כבודו אינו יכול להביאו" (הקדמת ליקוטי צבי על התורה).

לא נשחית נשמותינו בהרג ילדים וחפים מפשע. כפיים המגואלות בדם תמימים לעולם לא יישאו גאולה של אמת. נמשיך, גם בתוך השבר הזה, לבקש שלום ולרודפו.

ידידיה שלום ושמואל גלמידי הם חברים ב"עדת בני אברהם", קבוצת פעולה של חרדים ודתיים הפועלים לצד אקטיביסטים פלסטינים בחברון