newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נשים, בואו נכריז על הפסקת אש

אין לי ספק שנשים ישראליות נפגעו מינית במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אך פמיניסטיות מהעולם רואות גם את אלפי הנשים הפלסטיניות המתות, הפצועות והשכולות, לידות במאהלים, ונערות במחזור בלי גישה לאמצעי היגיינה או לבגדים. סבלה של כל אישה הוא עולם ומלואו

מאת:
הפגנת נשים מול משרדי האו"ם בירושלים, ב-27 בנובמבר 2023 (צילום: פלאש90)

ארגון הנשים של האו"ם, כמו כל ארגון ששייך לדינוזאור הזה, פועל לאט מאוד. הפגנת נשים מול משרדי האו"ם בירושלים, ב-27 בנובמבר 2023 (צילום: פלאש90)

אני כותבת את השורות האלה מתוך מודעות מלאה שהן עלולות להפוך לפיגוע פמיניסטי פומבי. אבל אני בהחלט בונה על היושרה והאומץ של מנהיגות נשים לעצור רגע, ולעשות חושבים.

הייתי מעדיפה לא להיות במקום הזה, שבו יש התנגשות בין שני העולמות הכאובים בחיי – אלימות על רקע מגדרי, והסכסוך הלאומי הפלסטיני-ישראלי. בעולם נוח יותר, הייתי בוחרת להמשיך לג'נגל בין שתי העוולות שגורמת הפטריארכיה לאנושות, במקביל, אך לא ביחד: מצד אחד לדבר על אלימות של גברים כלפי נשים ורצח נשים, ועל מדיניות ותקציבי רווחה למאבק באלימות וברצח; ומצד שני להביא סיפורים על הכיבוש, על הדיכוי הלאומי, האפליה והגזענות נגד האזרחים הערבים, ולמתוח ביקורת על הדמוקרטיה הישראלית המקרטעת, שמשאירה אותי מאחור.

אבל אז הגיע 7 באוקטובר, אותה שבת ארורה עם המראות הקשים וזוועות המוות ביישובי עוטף עזה; ואז הגיעה המלחמה, והתשלום שנגבה מעזה עצמה, שאף אחד לא עוטף כרגע.

המלחמה הזאת דחפה את כולנו למקום בלתי נתפס, שחייבים לבחור בו צד. שחור או לבן, בעד או נגד. השפה הזאת, שמוכרת לנו היטב מבית היוצר של השוביניזם הקלאסי, חלחלה גם למעוזות הפמיניסטיים החמימים והנעימים. מתוך ההלם, נדרשו הפמיניסטיות היהודיות והערביות ובכל העולם לנקוט עמדה, לגנות, לחקור, להאמין, להצהיר, למחות, לצעוק ולצאת למאבק למען הנשים היהודיות שנפגעו על רקע מגדרי ב-7 באוקטובר.

במרחק של יותר מחודשיים מפרוץ המלחמה, אני סבורה שכל פעילה פמיניסטית יודעת בתוך ליבה שפשעים מגדריים ב-7 באוקטובר הם תרחיש סביר ולא רחוק מהמציאות שלנו. גם בלי הוכחות, בלי עדויות פומביות ובלי תמונות, אפשר לקבוע שנשים ישראליות נפגעו מינית במתקפת חמאס.

אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה שם בדיוק לנשים שנרצחו, מה היה היקף הפגיעה וצורותיה השונות לפני הרצח או אחריו, ואפילו לא כמה נשים נפגעו. אבל אני מאמינה שנשים נפגעו מינית במתקפה ב-7 באוקטובר כי למדתי את ההיסטוריה של מצב הנשים במלחמות.

הניסיון של נשים בעולם מראה שפשעים מגדריים, אונס שיטתי והתעללות מינית, נגד ילדות, נערות ונשים הם תופעה מכוערת ושכיחה באזורי לחימה, מאז ומעולם. גברים חמושים, שיכורים מכוח בלתי מוגבל ולא מפוקח, רואים בגופה של האישה חלק משדה הקרב. מי שתוקפים אזרחים כדי לרצוח, להפחיד, לשלוט ולכבוש, אלה שלוקחים בשבי חפים מפשע, עלולים לעשות הרבה יותר מאשר להצמיד אקדח לראשה של אישה. ונשים וילדים הם תמיד במעגל הפגיע ביותר באזורי מלחמה.

לאנושות לקח הרבה זמן להכיר בזה, ולהודות בכך שפשעים מיניים הם חלק מפשעי המלחמה. אנחנו יודעים חלקית, למשל, מה קרה במלחמות ביוגוסלביה לשעבר – אלפי מקרי אונס של נשים בוסניות על ידי חיילים סרבים, שהסיפורים שלהן התגלו רק כשהתגלו ילדים בלתי רצויים במחנות פליטים. חודשים רבים לקח לסיפורי האונס השיטתי לצאת.

ומה קרה לנשים בקונגו? מה עשו החיילים של בוקו חראם לנערות בצפון אפריקה? מה עשו חיילים בריטים ואמריקאים לנשות עיראק? מה עלה בגורלן של נשים יזידיות שנפלו בשבי של דאעש? ומה לגבי הסחר בנשים ונערות סוריות במלחמה? וכמה עלתה נערה בתולה בשוק הגברים צרכני המין העשירים ממדינות המפרץ?

תערוכת השמלות האדומות במוזיאון זכויות האדם בוויניפג מתעדת את סיפוריהן של נשים ילידות משבטים שונים בקנדה, שנאנסו ונרצחו ביערות ורק גופותיהן נמצאו כדי לספר את מה שקרה. דברים דומים עברו גם על נשות אלג'יר, מיאנמר, דרפור ורואנדה. וכן, גם כאן יש סיפורי זוועות מהנכבה, שלא זכו לצילום, תיעוד או חקירה, ונשארו מהם רק סיפוריהן של השורדות, הסבתות שלנו.

שכיחות הפגיעות המיניות בעולם אינה ממעיטה כלל וכלל מעוצמת הזוועות וההזדהות עם הנשים הישראליות שנפגעו באותה שבת ארורה. אמנם את כל מה שאנחנו יודעות, או חוששות וחושדות, שקרה יש לחקור עד הסוף. יש לזכור, כמובן, שסיפורי פגיעה מינית באזורי לחימה תמיד מתגלים באטיות רבה, מתוך בושה, טראומה ודיכאון בקרב הנשים ששרדו. ייקח להן שנים רבות של החלמה כדי שיוכלו לדבר על כך, אם בכלל. לכן, כלל הזהב של הטיפול בנשים האלה נקרא "אנחנו מאמינות לך", כי במקרים רבים מדי עולם הפטריארכיה משתיק את האמת, מקטין אותה או אף מכחיש אותה.

אבל משמר הכשרות הפמיניסטי הציוני, שנבנה מהר מאוד בישראל והאשים כל העולם ואחותו בהפקרת הנשים הישראליות, לא עשה טוב לאף אחד, ולא הועיל למי שחפצה באמת להוציא את הסיפורים הקשים לאור, להכיר בהם, ולכבד את הנשים שנפגעו.

אני מתכוונת לירי בתוך הנגמ"ש הפמיניסטי (סליחה על אימוץ הטרמינולוגיה הצבאית הזאת) והאשמת ארגוני נשים בשתיקה רועמת, גזענות, תמיכה חד צדדית בפלסטינים, הכחשה ועוד מילים קשות לאוזן הפמיניסטית; הקריאה לפטר, להעניש ולהחרים את כל מי שאמר או רק רמז שצריך לחקור את מה שקרה שם בשטח האש בעוטף עזה; וההתבצרות בעמדת הקורבן והמתקרבן.

המתקפה הזאת לא מעלה את מפלס הסולידריות עם הקורבנות. להיפך. היא מכניסה כל פעילה פמיניסטית בעולם למקום של מגננה, התקפלות, גמגום, ולמבחן מיותר של נאמנות לערכים פמיניסטיים של אחיות, שחרור כל הנשים ללא הבדל דת גזע ולאום, ומחויבות לשמור על כבוד הקורבנות ולתמוך בהן.

ארגוני הנשים הישראליות (היהודיות), למשל, הצליחו להנחיל את הנרטיב שארגון הנשים באו"ם לא עשה מספיק, איחר ועיכב, ומנע הכרה בפגיעות מיניות בישראליות בכוונה, מתוך הכחשה, ואפילו מתוך אנטישמיות. האמת היא שארגון הנשים של האו"ם, כמו כל ארגון ששייך לדינוזאור הזה, פועל לאט. לאט מאוד.

בתוך הכאוס המוחלט ופרוץ המלחמה רבת הנפגעים, ומראות הזוועה המתועדים והקשים שהגיעו מעזה, הארגון באמת לא מיהר להגיב לכל מה שקשור לפגיעות מיניות. הקריאה הראשונה שלו, ב-13 באוקטובר, היתה לעצור את הלחימה ואת האלימות ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע, במיוחד בנשים ובילדים, בישראל ובעזה – משהו פרווה, לא חד, שמכוון לכל הצדדים. מתאים לאו"ם. התגובה שכללה עדויות, קולות ברורים הרבה יותר, כנס מיוחד בנושא, וקריאה מפורטת לחקור את הדברים הגיעה, מטבע הדברים, שישה שבועות לאחר מכן.

מישטור העיסוק בסוגיה מדיר ומרחיק

לפעמים נדמה לנו כאן, גם פלסטינים וגם ישראלים, וגם פמיניסטיות מכל סוג בין הנהר לים, שהעולם כולו אמור להסתובב לפי הקצב שלנו, ולהתמקד אך ורק במידע, ברגשות ובטראומה העכשווית שאנחנו חווים עכשיו. זה פשוט לא נכון.

אין שום פסול בדרישה של חלק מהארגונים לחקור, לתעד, לאסוף עדויות, תמונות וסיפורים שמאמתים את הזוועה שהיתה. זה לא ממעיט מחומרת המעשים. חקר האמת אינו נוגס בצדקת הדרך, או בדרישות להכרה, סולידריות וענישה לפושעים.

מבט של נשים פמיניסטיות מהעולם רואה גם את אלפי הנשים הפלסטיניות המתות, הפצועות והשכולות, ילדים מבותרים וסובלים, עשרות פגים בלי חמצן, לידות במאהלים, ונערות במחזור בלי גישה למים, אמצעי היגיינה או בגדים. תמונות כאלה לא מגיעות לנשים בישראל, אבל הן מייסרות פעילות זכויות נשים וזכויות אדם בעולם. אמנם סבלה של כל אישה הוא עולם ומלואו, אבל מאזן והדמים והאימה נוטה היום לצד הפלסטיני. לא צריך להתעלם ממנו. וגם לא צריך להשוות סבל לסבל.

מישטור העיסוק בסוגיה הזאת מדיר ומרחיק פמיניסטיות הגונות רבות מהעולם, שרוצות להתקרב למעגל התמיכה בנשים מישראל, אבל חוששות מבית המשפט הזה, שמתקרב לציד מכשפות, של מי גינה ומי לא, מתי ובאיזו עוצמה.

כפמיניסטית פלסטינית, יש לי הרבה ציפיות מהקולגות היהודיות שלי, שעמן בניתי גשרים פמיניסטיים לאורך השנים. בכנות, אני פונה אליכן ומבקשת להכריז על הפסקת אש. בואו נעשה את מה שאנחנו טובות בו – יצירת מרחב פמיניסטי פתוח ובטוח להידברות ולעשייה, גם בזמן מלחמה. ניכוס וייחוס המאבק בפשיעה מגדרית בידי יהודיות ולמען יהודיות בלבד הוא ההפך המוחלט ממה שאנחנו מנסות לבנות פה. ההדרה הזאת, העדשה החד צדדית שבחרתם להסתכל דרכה על המציאות, משאירה אותי ואת החברות שלי על הגדר.

היה לי הרבה יותר קל לשקוע בסרטוני הרג נשים בעזה, ולהיות פלסטינית חדה ופמיניסטית מטושטשת עד אחרי המלחמה. אני מבינה את העמיתות היהודיות, שהיה להן יותר טבעי וקל לחזור לשבט החמים והנעים, ולצאת למלחמה מעמדה ציונית ופטריוטית. אבל פתאום גלעד ארדן, כיום השגריר באו"ם, שנאבקנו ברפורמת הנשק שלו, הפך לשותף לדרך; וראש הממשלה, שפגע בחיי נשים בכל דרך אפשרית, מדקלם "איפה אתם? אתם שותקים בגלל שמדובר בנשים יהודיות?" – זה השותף שלכן עכשיו למאבק?

דחה הצעות קודמות. ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם / פול)

זה השותף שלכן למאבק? ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם / פול)

אני האחרונה שרוצה להסביר, לפרשן ולהגן על מה שאותם גברים חמושים מחמאס עוללו לנשים חפות מפשע בשעות האימה האלה. אני מקבלת, לא מבטלת ולא מכחישה דבר. אני גם חפצה שהאמת תצא לאור, כמוכן. אבל אותה אמת כוללת גם הרג של נשים, אמהות וילדים חפים מפשע; פגיעות מיניות של חיילים במחסומים; התעללות באסירות; וגם דברים כמו החייל ששידר מחדר השינה של אישה עזתית צילומים של אביזרי המין האינטימיים שהשאירה מאחור, וגרף עשרות אלפי לייקים מחיי המין המדומיינים של פלסטינית פליטה.

אני מצפה שיהיה לכן אומץ לעמוד ולקרוא להפסקת אש מיידית, שתציל חיים של אימהות וילדים רבים. המאבק במיליטריזם, בשימוש בכוח הנשק לדיכוי בני אדם, היה אחד מהמאבקים המשותפים שלנו. האם לא הגיעה העת לחזור אליו?

אני גאה בחברות שלי בארגונים של נשים ערביות ובגילוי הדעת שפרסמו, שעליו גם חתמתי, ושבו נכתב: "כפמיניסטיות, איננו יכולות להטיל ספק באמינות של אף אחת מהתלונות והפניות של כל אישה או קרובה שלה, או מדיווח של ארגונים או גופים, מרכזים ועמותות שעוסקים בנושא הזה. אין לנו הזכות לדרוש ראיות ברורות והוכחות לכך שפגיעה אכן התרחשה. גופן של נשים אינו זירה לפשע, ותקיפה מינית אינה עניין של רווח פוליטי.

"אנו אומרות זאת בצורה ברורה וחד משמעית, כפעילות וכארגונים פמיניסטיים פלסטיניים שפועלים במדינה: אנו נגד כל צורות האלימות, ונגד הפרה של זכויות אדם וזכויות נשים, לא רק בתקופות מלחמה ולא רק כאשר זכויותיהן מופרות בתוך המשפחה. אנו ברורות בעמדותינו, בגישתנו ובאוריינטציה שלנו. המאבקים שלנו הם משולבים – אנו מתנגדות לכיבוש, לגזענות, לאפליה, לפטריארכיה ולפונדמנטליזם, בכל עת ובכל מקום.

"יחד עם זאת, אנו קוראות לנשים הישראליות, פעילות פמיניסטיות או פעילות בארגוני נשים בישראל, אשר השמיעו את קולן כנגד התקיפות המיניות שנשים ישראליות עברו ב-7 באוקטובר, להיות נועזות, ולהתנגד לכל ההפרות, לרבות הרג, הריסה ועקירה, שבוצעו בזמן המלחמה האכזרית נגד הבנים והבנות של העם הפלסטיני, במיוחד נשים וילדים בעזה, וכן לצאת נגד כל צורות האלימות, ההפחדה והאיומים כלפי סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה ונשים במקומות עבודה שונים. פמיניזם אינו ניתן לחלוקה!"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf