ניתוח כלכלי חדש: משבר האקלים יעלה לנו יותר ממה שחשבנו

בתחילת אוגוסט החליטה ממשלת ישראל לגבות לראשונה מחיר על פליטות פחמן, הכלי מבוסס-השוק העיקרי המשמש בעולם לעודד מיגור פליטות גזי חממה.

תקדימי ככל שיהיה, מדובר בצעד מתון יחסית. ישראל פישר דיווח ב"דה מרקר" כי המיסוי הנוסף שהוחלט עליו מקורו בפשרה, והמשרד להגנת הסביבה ביקש מיסוי גבוה עוד יותר. בין היתר ציין כי משרד האנרגיה התנגד לעמדת המשרד להגנת הסביבה, בשל העלייה החדה שתיגרם במחירי החשמל.

מדובר בבעיה פוליטית קבועה בכל הנוגע למיסוי פחמן, המקשה מאוד ליישמו בכלל ובפרט ברמה העומדת בקנה אחד עם העלויות שלהן גורמות פליטות גזי חממה. נראה כי בדיוק בשל כך, תעשיית הנפט תומכת במסים כאלה.

מחקר כלכלי-אקלימי שפורסם לאחרונה מצא כי כל חישובי העלויות השגורים בעולם, שעל בסיסם נקבעים בין היתר מסי הפחמן, אופטימיים מדי במידה משמעותית – וכי ראוי להגדיל לפחות ברבע את המחיר המיוחס לכל יחידת פחמן או אף להכפילו. זאת, בשל האפשרות שההתחממות העולמית תוביל לנקודות מפנה במערכות האקלים, אשר יגרמו בתורן לגידול חד בנזק הכלכלי והחברתי של שינוי האקלים.

מדובר בשלל אלמנטים ותהליכים גיאו-פיזיים המשחקים תפקיד במערכת האקלים, שהתחממות מעבר לרף מסוים יכולה לגרום להם להשתנות באופן מהיר – ולגרור עמם שינוי אקלים מואץ. כך לדוגמה התפרקות כיפות הקרח בקטבים, שמחזירות אור וחום לחלל: אם אלה יימסו ויתפרקו לתוך הים, החום שהן הודפות כיום ייספג במי הים, ויתווסף לחום המצטבר במערכת האקלים.

עוד דוגמה היא המסת קרח העד באזורים כמו סיביר, שתשחרר גזי חממה עתיקים לאטמוספירה בכמות גדולה בנוסף לאלה שכבר נפלטות בכמות מסוכנת מפעילות אנושית.

גם קריסת יערות הגשם, ובפרט האמזונס, יכולה להיות נקודת מפנה, שכן יערות אלו סופגים חלק גדול מגזי החממה שאחרת היו תורמים להתחממות.

נקודת מפנה אפשרית נוספת היא האטה בזרימת זרם הגולף, שתורם רבות לאקלים הנוח באירופה ובצפון אמריקה וגם משפיע על שגשוגו של האמזונס.

לדאבוננו, מצטברות והולכות אינדיקציות לכך שנקודות מפנה כאלה עלולות להיות קרובות להחריד. למשל הממצאים אליהם התייחסתי באפריל, שלפיהם חלקים מהאמזונס כבר פולטים יותר פחמן דו חמצני מאשר הם סופגים; ראיות חדשות שזרם הגולף החל להיחלש; וממצאים ברורים של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) בדו"ח האחרון שלו, שלפיהם כמות גדולה של קרח-עד כבר נידונה להינמס בגלל ההתחממות הנוכחית, ותשחרר עשרות מליארדי טונות של פחמן לאטמוספירה.

להכפיל את הערכות העלות

מלכתחילה, במונחי עלות-תועלת, זול בהרבה למנוע שינוי אקלים מאשר להתמודד עם השפעותיו. אבל נקודות מפנה הופכות התגברות הדרגתית של העלויות למשהו אחר לגמרי: מצב כאוטי שבו העלויות עלולות לזנק מעלה תוך זמן קצר, נקודות אל-חזור שאחריהן אין למעשה אפשרות עוד להשיב את המצב לקדמותו.

במונחים כלכליים, מדובר במצב של עלויות קטסטרופליות.

בה בעת, מדובר במערכות גיאו-פיזיות ענקיות ומורכבות, שגם אחרי מחקר רב קשה לחזות בדיוק איך יגיבו להתחממות ולתופעות הכאוטיות השונות שהיא מעוררת. חרף האינדיקציות המטרידות על האסון המתממש ובא, עדיין לא ברור כמה קרובות נקודות האל-חזור האפשריות.

לכן, מסביר עיתונאי האקלים דייוויד רוברטס, הכלכלן המשפיע מרטין וייצמן טען במשך שנים שראוי לחשוב על נקודות המפנה לא רק במונחים של עלות עכשווית לעומת עלות עתידית, אלא בדומה לאופן שבו אנו ניגשים לביטוח: נבון להשקיע היום שבריר מהעלות של תרחיש קטסטרופלי, גם אם הסבירות שלו נמוכה, כדי להימנע מלשלם את העלות המלאה במקרה שבו התרחיש הזה מתממש.

וייצמן ותלמידיו פעלו ופועלים במחקרם לשלב הערכת סיכונים "ביטוחית" כזו במודלים כלכליים של שינוי האקלים, וכעת אחד מהם, ג'רנו וגנר (Wagner), חיבר יחד עם שורת חוקרים נוספים מחקר פורץ דרך – המחבר בין מחקר אקלים עדכני אודות שורת נקודות מפנה אפשריות, לבין חשבונאות כלכלית המאפשרת לכמת את השפעתן על עלויות שינוי האקלים.

מחקרם מאגד ממצאים מחקריים על שמונה נקודות מפנה אקלימיות חשובות במודל אקלים גיאו-פיזי מציאותי, אומד את עלות השפעתן מבחינה כלכלית, ומחשב על בסיס זה, יחד עם הנחות יסוד חשבונאיות שגרתיות של ניהול סיכונים, איך ראוי לגלם את הסיכונים הללו בהערכת העלויות שלהן יגרמו פליטות נוספות של גזי חממה בהווה.

במקום לבצע הערכה מחדש מקיפה של העלות של כל יחידת פחמן, המחקר מכמת את הפער בין הערכת עלות יחידת פחמן שאינה מתחשבת בנקודות מפנה במערכות האקלים, לבין הערכת עלות שלוקחת אותן בחשבון. ניתן "להלביש" את חישוב זה על כל הערכת עלות פחמן קיימת או עתידית, ומסקנות המחקר נכונות לכל הערכות העלות השגורות בעולם כיום.

לפי חישוביהם של החוקרים, ברף התחתון הסביר, הערכות העלות של שינוי האקלים נמוכות מדי ב-25% בשל חוסר ההתחשבות בסיכון נקודות המפנה. לא רק זאת, אלא יש להערכתם סיכוי של לפחות 10% כי ההערכות נמוכות מדי ב-100% או יותר (אולי אף הרבה יותר). כלומר יש סיכוי לא קטן שראוי להכפיל פי 2 לפחות את כל ההערכות שלפיהן מחשבים כיום עלות ותועלת בנוגע לייצוב האקלים.

אולם כפי שמס הפחמן הישראלי מדגים היטב, לרוב המדיניות בפועל אינה עומדת בקנה אחד עם המתבקש אפילו לפי הערכות העלות השגרתיות, ללא התוספות הללו.

ואם לא די בכך, החוקרים מדגישים כי המודל שלהם לוקח בחשבון רק שמונה נקודות מפנה עיקריות – אבל יש נקודות מפנה אפשריות נוספות, ואף אינטראקציות אפשריות שנקודות המפנה מעורבות בהן, שלא נלקחו בחשבון במחקרם; לכן מדובר קרוב לוודאי בהערכות חסר.

המודל שפיתחו החוקרים מעוצב כך שניתן יהיה להוסיף לו בקלות יחסית ממצאים חדשים לגבי נקודות מפנה במערכת האקלים, והוא גם מספק כלים לשלב את תמחור סיכון נקודות המפנה העדכני לתוך מודלים עתידיים. כך, אולי, המודל של החוקרים יוכל לשמש לעדכן את הערכות העלות ולהתאים את המדיניות למידע המחקרי המצטבר.

"גרוע מכל זוועה שניתן להעלות על הדעת"

מסי פחמן קיימים, ולמעשה גם אמצעים אחרים לייצוב האקלים, לרוב אפילו לא עומדים בקנה אחד עם הערכת העלות של פליטות נוספות. הגדלה של המס הרצוי ב-25%, גם אם מדובר בעלייה משמעותית שיהיה קשה למכור לציבור, נראית כרגע בעיקר כעניין תיאורטי.

בדבר הסיכוי ה"קטן" של 10% שההערכות הנוכחיות קטנות מדי ב-100% או יותר, מציע רוברטס השוואה מאירת עיניים: "אם היה סיכוי של 10% שמטוס יתרסק, כנראה לא היית עולה עליו. כנראה היה אסור אף להטיסו".

צריך לקחת את הסיכוי הזה ברצינות. אולם אם קשה ליישם אפילו מס פחמן בהתאם להערכות הפחמן השגורות היום, הכפלה של מספר היעד במאות אחוזים הופכת את העניין כולו לבלתי סביר, לפחות כל עוד אין בנמצא מנגנון פיצוי שדואג לכך שהמסים הללו לא יפגעו במצבם הכלכלי הרעוע גם ככה של משקי בית רבים.

אולם יש כמובן גם גישות אחרות, השואפות לא להעניש את כל מי שנעזר במקורות האנרגיה הישנים וההרסניים – שזה כולנו – אלא לגייס כסף ממי שיש לו, ובמיוחד ממי שהרוויחו בגדול מהשימוש במקורות אנרגיה משני-אקלים, ולהשקיע באופן ממוקד בבניית החלופות הנדרשות: מתקנים להפקת אנרגיה ממקורות מתחדשים כמו שמש ורוח, מערכת תחבורה ציבורית נרחבת, יעילה, ונגישה על בסיס חשמל נקי, ועוד.

ההתנגדות לשינויים מערכתיים כאלה תמיד מלווה בדאגה כי העלות גבוהה מדי והשיבוש הכלכלי גדול מדי. על בסיס המחקר החדש, ודווקא מנקודת מבט כלכלית, אמר וגנר לרוברטס כי למעשה "אם נעשה יותר מדי מהר מדי, אין בכך חיסרון" – צריך להגביר את כל המאמצים לייצוב האקלים, וכל אגורה שמושקעת בכך כעת מצדיקה עצמה בקלות, לאור הסיכון העצום שבמאמצי ייצוב אטיים מדי.

את המילה האחרונה אותיר כעת לרוברטס, שמיטיב לתאר מה עומד על הפרק, אם תהיה קריסה מוחלטת של חלק ממערכות האקלים: "גזרנו על כל דורות העתיד תנאים שמידרדרים והולכים באופן בלתי הפיך. זה פשע יותר חמור מכל רצח עם, יותר גרוע מכל זוועה שניתן להעלות על הדעת, וגם אם יש רק סיכוי קטן שאולי נמעד ונבצע אותו, עלינו להיות היפר-זהירים. עלינו להוציא הרבה כסף כדי להפחית את הסיכון הזה, כדי לבטח נגדו".