אם ההוראה תתחיל במה שמעניין את התלמידים, גם הפערים יצטמצמו

בשנות ה-20 של המאה הקודמת התקיים בישראל ויכוח בין מחנכים פרוגרסיביים שביקשו ללמד לפי "שיטת הנושאים", לבין פקידים שטענו כי "בית הספר צריך למסור את הידיעות עצמן". הפקידים ניצחו, ואת התוצאות העגומות אנחנו רואים היטב היום

מאת:
אילוסטרציה: pixabay

תכנון לימודים לפי נושאים מעולמם של התלמידים יקדם את המוחלשים (אילוסטרציה: pixabay)

השבוע הגעתי אל תעודה היסטורית מיוחדת במינה, רלוונטית מאוד לימינו. מדובר בדיון שהתקיים ב-1928 מול כמה מחנכים פרוגרסיביים שפעלו בארץ, אשר ביקשו ללמד לפי שיטת הפרויקטים – כלומר לפי נושאים הבאים מעולמם של התלמידים.

למולם, בעלי תפקידים בניהול החינוך טענו אז ש"בית הספר צריך למסור את הידיעות עצמן", ולא רק את מה שהם כינו: "יחס ללימודים" (ציטוט מלא בהמשך).

אם תסתכלו על מערכת השעות של מרבית ילדי ישראל, תוכלו לראות שהוויכוח הוכרע לטובת עמדת הפקידים. בעקבותיו, נקבעה "תוכנית מינימום של היקף הלימודים", שבשינויים כאלה ואחרים תקפה עד היום.

מדוע זה רלוונטי? כאשר משווים את מערכת החינוך של ישראל למדינות אחרות, מתברר כי יש מדדים אחדים שבהם אנחנו מעל הממוצע ואף בין המדינות המובילות: השקעה תקציבית, שיעור מסיימי תיכון, שוויון מגדרי בחינוך ועוד.

לעומת זאת, בבחינת האוריינות של התלמידים, כלומר היכולת שלהם לעשות שימוש במה שהם לומדים בבית הספר, מצבנו עגום ואנחנו מדורגים בתחתית סולם המדינות. ציוני התלמידים במבחנים אלה נמוכים במיוחד, הפערים על רקע כלכלי-חברתי גבוהים במיוחד, ושיעור התלמידים הנכשלים בכל המקצועות הוא עצום: 22% (מבלי שתלמידי החינוך החרדי ומזרח ירושלים משתתפים בבחינות).

יש קשר בין הדברים: מדיניות חינוך של "מסירת הידיעות" מותירה בידי התלמידים את האחריות למהלך האחרון והחשוב של עיבוד המידע ושימוש בו. במצב כזה, ברור שתלמידים המגיעים מרקע חברתי-כלכלי גבוה נגישים יותר לעיבוד הידע מאשר תלמידים ממשפחות חלשות: יש להם הורים משכילים יותר (בממוצע) ויותר נגישות להשכלה נוספת.

הפתרון הוא בהטמעת החינוך הפרוגרסיבי – המתייחס למקומו של הילד ולא רק למה שיש לדעת – דווקא בקרב האוכלוסיות המוחלשות: לדחוף את התלמידים המוחלשים מלמטה על ידי תכנון לימודים לפי נושאים מעולמם.

1928: חינוך זרם העובדים פורץ דרך

הדיון האמור התקיים במועצת התרבות של הסתדרות העובדים, שהתכנסה בקיץ 1928. שלטון המנדט הבריטי העניק אז לאוכלוסייה המקומית אוטונומיה לניהול החינוך. הסתדרות העובדים ניהלה חלק ממוסדות החינוך ביישוב הדובר עברית, במה שהוכר בשם "חינוך זרם העובדים". הם החזיקו בתי ספר בשכונות העירוניות, במושבים, בקיבוצים ובפנימיות נוער.

בכינוס המועצה השתתפו מנהיגי תנועת הפועלים, בעלי תפקידים בהסתדרות ונציגי הגננות והמורים מהמוסדות שבזרם העובדים. אלה היו שנות הראשית, שבהן גובשה השקפת העולם החינוכית של הזרם. שני בתי הספר המובילים באותה עת בזרם העובדים היו "בית חינוך לילדי עובדים" בתל אביב, ו"חברת הילדים לרגלי הגלבוע" בקיבוץ בית אלפא. נציגי המורים שדיברו בכנס הציגו את משנתם פורצת הדרך.

בין היתר הם הציעו לארגן את הלימודים בהתאם לנושאים רלוונטיים לעולמם של התלמידים, ולא לפי הפירוק האקדמי "הערוך באופן שיטתי של מבוגר". את הציטוט האחרון הם למדו מספריו של המחנך האמריקאי ג'ון דיואי. עוד הם נעזרו בספר The project method שפירסם ויליאם קליפאטריק (תלמיד ועמית של דיואי) ב-1918.

משה בייגל, שעמד בראש צוות המורים בבית חינוך בתל אביב כתב בעניין זה:

ההתעניינות החופשית של הילד מתמידה אם אין ממיתים אותה על ידי 'תוכניות', חלוקת שעות, מקראות בעלות חומר מקוטע וריבוי 'מקצועות' שאינם בהתאם להתפתחותו הטבעית של הילד"

דוד אידלסון, ממורי חברת הילדים לרגלי הגלבוע, הסביר בכנס כי לצד השיעורים הרגילים (שפות, חשבון וחקלאות) משובצים במערכת השעות יחידות שנקראו "מרכזים". מקור השם מהמילה "ריכוז" (ולא מרכז): ריכוז של הזמן (כלומר חוקרים נושא ברציפות ללא חלוקה לשיעורים) וריכוז של התוכן, ללא הפרדה למקצועות.

כל ילד נדרש לבחור ולהשלים חמישה מרכזים בשנה, מתוך 20 נושאים מוצעים: עשרה היו בתחום הריאלי כגון גוף האדם או בעלי חיים במשק האדם, ועשרה היו בתחום ההומניסטי כגון המהפכה הצרפתית או העולם הערבי.

הפקידות רוצה "להעביר חומר"

מנהיגי זרם חינוך העובדים, ובהם יצחק טבנקין, התנגדו לרוח רעיונות אלה. הם טענו שילדי העובדים צריכים לסיים את בית הספר עם לפחות אותה השכלה כמו הילדים של בני המעמדות האחרים, ולכן חובה על המורים ללמד תוכנית סדורה.

קיצוני מכולם היה שמואל יבניאלי, ממנהיגי תנועת הפועלים, שאמר את הדברים הבאים:

אנחנו מוסרים לכם את ילדינו כי תזינו אותם בכלי זין של ידיעות, אשר ישמשו בחייהם ובעבודתם. אם בית הספר יתן לילד רק יחס, הרי יוציא את זמנו של הילד לבטלה. הילד יצא מבית הספר עם יחס ללימודים, אבל הוא לא יוכל אחר כך להמשיך את הלימודים עצמם. כי בחיים עליו לעבוד. אומרים אתם כי תמסרו לילד את המפתח למדע, זה לא די! בית הספר צריך למסור את הידיעות עצמן. מה צריך הילד לקחת עמו בגמרו את בית הספר? יחס לחשבון או חשבון גופו? יחס לתנ"ך או את התנ"ך גופו? צריך להקנות לילד את גופי העניינים!"

ילד לא ילמד ללא עניין

דעת הפקידים גברה, כאמור, והמועצה החליטה: "לקבוע תוכנית מינימום של היקף הלימודים, העבודה וגיל הסיום של מוסדות החינוך, שתהיה חובה על כל בתי הספר של ועדת התרבות לסוגיהם השונים".

יבניאלי טעה. הוא טען שעניין בלימודים לא מספיק, שכן לאחר שהתלמיד יסיים את בית הספר, לא יהיה לו את הפנאי לנצל את "העניין" ללמידה עצמאית. הוא טעה משום שללא עניין ממילא התלמיד לא ילמד כלום, גם לא בשנות בית הספר.

לא משום רוע לב או טיפשות, אלא משום שחוסר העניין מעיד על כך שהדברים שהוא לומד לא מתקשרים לשום דבר בעל משמעות עבורו. ובאין קשר לידע קיים, אין גם למידה של משהו חדש.

המחקרים הנערכים כיום בתחום החינוך, כגון מבחני פיז"ה או המיצ"ב, בודקים בדיוק את העניין הזה. הם לא מודדים את היקף "הידיעות עצמן" שהתלמיד יודע, אלא דווקא את יכולתו לעשות שימוש במה שהוא יודע. זאת דרישה ללמידה בדרגת "יישום", שהיא גבוהה מדרגות הידע וההבנה ששולטות בתוכניות הלימודים.

אחד המחקרים הבינלאומיים הפחות מוכרים הוא של קרן ברטלסמן, ארגון גרמני המקדם דמוקרטיזציה תוך מעורבות פעילה בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה ובחינוך. בין השאר עורכת הקרן מחקר רב שנתי בקרב 41 מדינות הבוחן "מדדי ממשל בר קיימא" (Sustainable Governance Indicators SGI).

חלק מהמדדים הם מתחום החינוך. על פי הדירוג של ישראל במדדים אלה (תרשים לעיל) נוכל לראות כי בכל הקשור לאוריינות מידע, תלמידנו נמצאים בתחתית דירוג המדינות: הישגים נמוכים, פערים גבוהים מאוד על רקע חברתי-כלכלי, ושיעור גבוה מאוד של תלמידים שנכשלים בכל המבחנים: שפה, מתמטיקה ומדעים.

אין להתפלא על כך, שהרי תכנון הלימודים בישראל תקוע בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מערכת השעות במרבית בתי הספר מורכבת מסדרה מקוטעת (בתוכן ובזמן) של "מקצועות לימוד".

מכאן שאנחנו עדיין רואים את תפקיד בית הספר להעביר לתלמידים את "הידיעות עצמן", ולא למצוא את הקשר האפשרי בין מה שמעניין אותם, מתוך עולמם, לבין אותן ידיעות.

אם רוצים לקדם את אותם רבע מתלמידי ישראל שנכשלים בכל המקצועות, אם רוצים לצמצם את הפערים בין תלמידים על רקע חברתי-כלכלי, ואם רוצים להעלות את הממוצע הכללי של ההישגים: המפתח הוא בשינוי תוכנית הלימודים, מתוכנית מפורקת לתוכנית "מרכזים".

בגישה זאת, דווקא התלמידים החלשים ביותר יוכלו למצוא עניין במה שהם לומדים בבית הספר. ובהמשך – על בסיס העניין שנוצר, להתקדם איתם בצעדים קטנים אל עולמות תוכן רחבים ומופשטים יותר ויותר.

– – –
הציטוטים ההיסטוריים מתוך: רשף שמעון (1980). מקורותיה ותולדותיה של תנועה חינוכית – זרם העובדים בחינוך. הקיבוץ המאוחד. עמוד 145

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf