חצי שנה למרד הנעורים של הדור הפלסטיני האבוד

רובם יוצאים למשימה ללא תכנון מוקפד, ועם ידיעה כמעט ודאית שהם לא ישובו בחיים. אין מקום להאדרת שפיכות הדמים, אך לרגע אסור להגחיך את המניעים שמוציאים אותם לרחוב. הם לא כסילים מוסתים, אלא ילדים שמבקשים שישמעו אותם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: עֻמר אלע'בארי

התקשורת הישראלית סיכמה בימים האחרונים ששה חודשי אינתיפאדה. התקשורת, כהרגלה, הגישה לצרכניה עבודה שטחית ושיננה את מה רוב הציבור הישראלי והגורמים הרשמיים הישראלים אומרים בדרך כלל. רוב העיתונאים הישראלים פועלים מתוך אותה תפיסת עולם ישראלית-ציונית קלאסית, שמתייחסת בעוינות כלפי הפלסטינים ורואה בהם יצורים רצחניים, חסרי תרבות, המונעים מהסתה פרועה וחינוך לקוי.

הדיווחים בתקשורת הישראלית משתלבים עם זרם השנאה ששוטף את המדינה היהודית. בכך, רוב אמצעי התקשורת הישראלית המרכזיים, ובמה שקשור למלחמה בפלסטינים, משחקים תפקיד מלחמתי תוקפני יותר מאשר תפקיד עיתונאי. במקום לבקר את המציאות, הם מנציחים אותה. ובמקום לשחות נגד הזרם, כמצופה מעיתונות, הם נסחפים לכיוון שלו.

מנהיגים ישראלים מצהירים ומורים לכוחותיהם בשטח "לא לתת להם לצאת מזה בחיים", הישראלי הממוצע צועק "מוות לערבים", הישראלי המרושע צועק לעבר פצוע פלסטיני מדמם "תמות יא בן זונה", האזרח נותן הוראה לשוטר "תן לו כדור בראש". בום. "כל הכבוד אחי", והנה ערוץ 10 למשל, כלי תקשורת ישראלי מרכזי, טובע בתכנית מיוחדת על הנושא את צירוף המלים המטלטל "ילדים מחבלים". זה עובר בשתיקה ובהסכמה חברתית. עד כה התרגלנו שהישראלים ראו בכל פלסטיני מחבל פוטנציאלי. עד כה, נקודת מבט מסוכנת וגזענית זו כוונה למבוגרים הפלסטינים ובעיקר לגברים. היום, מול מרד הנעורים הפלסטיני, הגזענות הישראלית עוברת שדרוג.

העין הפשיסטית מהונדסת מחדש על ידי מנהיגים, מפקדים, עיתונאים ומומחים ישראלים. יש לראות בילדים הפלסטינים "מחבלים", אמרו, הם לא ילדים יותר. הם סכנה מהלכת לעברנו. יש לה סכין ביד או בכיס, תחסלו אותה. הישראלי, מבוהל בדרך כלל, ישמע "מחבל", ולא יחשוב פעמיים. יהרוג. כי כך אמרו לו. ככה הינדסו אותו, "ילדים מחבלים".

> הדוקרים אינם שותפים למאבק הפלסטיני

ילדים משתתפים בהפגנה בשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים. (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

ילדים משתתפים בהפגנה בשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים. (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

בחודשים האחרונים, בהדרגה בהדרגה, מחלחלת בראשו של החמוש הישראלי, וחודרת לתוך התודעה של רוב הציבור הישראלי, לגיטימציה להרוג ילדים וילדות פלסטינים, לעיני מצלמות ובלי בושה, גם בירי מטווח אפס, לא רק בהפגזות סטריליות מרחוק. הוצאה לפועל של האמירה המבהילה "להרוג אותם בעודם קטנים".

קצת שכחנו, אבל זה התחיל כמחאה למען מסגד אל אקצה. היום, גם אחרי שהעניינים סביב המסגד נרגעו, הנערים והנערות הפלסטינים ממשיכים לצאת, כדי לפגע בכובשיהם. זה הפך כמעט לשגרה. האווירה המתסיסה שיצרו המנהיגים הישראלים סביב אל אקצה הייתה אמנם הגפרור שהבעיר את מה שהפך ל"אינתיפאדת היחידים", אבל היום ברור שמרד הנעורים הזה ניזון מבאר בלתי נלאית של דיכוי, השפלה, שיעבוד וקולוניאליזם, וכי שורשיו חודרים הרבה יותר עמוק מרצפת המסגד.

אין מקום להגחכת המניעים של הנערות והנערים

עד כתיבת שורות אלה, נהרגו ברחבי הארץ בפרק הנוכחי של מרד הנעורים הפלסטיני 190 פלסטינים, רובם נערים ונערות, 33 ישראלים, תייר, ומאות נפצעו. רוב הפיגועים בוצעו באמצעות סכינים. על פי רוב, יצאו הנערים למשימה ללא תכנון מוקפד ובלי יכולת ממשית לפגוע, ועם ידיעה כמעט וודאית שהם לא ייצאו מזה בחיים.

על פניו, הם חיפשו את המוות. לא מפחדים לא מורתעים. אפילו הקפאת גופותיהם אחרי החיסול לא מרתיעה אותם. גם לא הריסת הבית. כל בר דעת ובת דעת מבינים שאין אדם הולך סתם לחפש את מותו. כל אדם, גם הפלסטיני האמיץ ביותר, צריך סיבה מאוד חזקה שתביא אותו אל גבול איבוד הטעם בחיים כדי שיוותר עליהם.

אלה נערים ונערות פלסטינים ופלסטיניות שחיפשו את החיים, וכשלא מצאו אותם יצאו למרוד, לזעוק, להשתולל ולפגע באדון הצורר, גם ביודעם כמה אכזרי הוא. הם רצו לנער מישהו ומישהם, שישימו אליהם לב, שיצילו אותם. מעשה הרג הוא אכן דבר מחריד. מראות של יובלי דם נשפך הם מחזה מצמרר.

אין מקום כמובן להאדרת שפיכות הדמים, אך גם אין מקום להגחכת המניעים של הנערים והנערות הללו. אסור לזלזל בסיבותיהם. יש להפסיק עם ההסבר המופרך שאלה הם חובבי טרור או כסילים מוסתים, ולפטור את עצמנו מאחריות כלפיהם וכלפי הביצה ממנה יצאו.

לדוקרים והדוקרות האלה היה מסר. הצילו! חיינו הם לא חיים. אנחנו לא מחבלים, אנחנו ילדים. את החֵרות אנו מבקשים, כמו כל בן חורין ובת חורין. אנחנו דור אבוד. אנחנו מורדים, אנחנו מורדות. הרגתם אותנו? עכשיו תצילו את אלה שעודם בחיים, הם ממשיכים לחפש לחייהם משמעות מעל פני האדמה. הצילו אותם לפני שגם הם יתייאשו וירצו להיטמן מתחת לאדמה.

עֻמר אלע'בארי הוא מנחה קבוצות ומחנך פוליטי.

> כפלסטינים, במקום להתעסק בגינויים אנחנו צריכים להיאבק בכיבוש

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf