סיפוח, כפייה וקיפוח – בדרך לחינוך ציוני במזרח ירושלים

מטרת ההזנחה: "להקשות על הערבים לחיות, לא להרשות להם לבנות. אולי יסתלקו מרצונם ויובטח המאזן הדמוגרפי בירושלים". כיתת לימוד בבית ספר בשכונת בית חנינא (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הביטו במערכת החינוך במזרח ירושלים והרי לכם עוולות הציונות בקליפת אגוז. ישראל מסרבת להכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ומפעילה מנגנוני כוח של קיפוח וכפייה על מנת שיוותרו על זהותם או כדי שיעזבו את בתיהם ואדמותיהם. בעניין זה אין בישראל "קשת" פוליטית, שכן כל הממשלות, השמאל והימין, נקטו באותה מדיניות, כפי שאציג.

במהלך השנים עודדה ישראל הגירה פלסטינית ממזרח ירושלים באמצעות הזנחה, כפיית סמלי השלטון הישראלי או בשילוב קטלני של שתי הגישות: הענקת משאבים רק למי שנכונים לוותר על זהותם הפלסטינית.

עמותת עיר עמים פרסמה עם פתיחת שנת הלימודים במזרח ירושלים דוח (שטרם עלה לרשת), ובו נתונים עדכניים, שחושפים מחסור של אלפי כיתות, שיעורי נשירה כפולים מאשר בישראל, חקיקה מדירה נגד מורות ומורים פלסטינים, סגירת בתי ספר, ומהלך הדגל – השתלטות על חינוך ילדי מזרח ירושלים באמצעות תוכנית הלימודים הישראלית.

קיצור תולדות ההזנחה והקיפוח

העדות הברורה ביותר למדיניות ההזנחה רבת השנים היא עדותו של טדי קולק, שהיה ראש עיריית ירושלים מ-1965 ועד 1993. בריאיון ל"מעריב" (1990), אמר את הדברים הברורים הבאים:

"אמרנו שוב ושוב שנשווה את זכויותיהם של הערבים לזכויות היהודים בעיר. דיבור ריק מתוכן… הם היו ונשארו אזרחים מדרגה שנייה ושלישית… בשביל ירושלים היהודית עשיתי משהו ב-25 השנים האחרונות. בשביל מזרח ירושלים? כלום! מה עשיתי? בתי ספר? שום דבר! מדרכות? כלום! בתי תרבות? מאומה! כן, עשינו להם ביוב ושיפרנו את אספקת המים. אתה יודע למה? אתה חושב שלטובתם? לרווחת חייהם? איפה! היו שם כמה מקרי כולרה והיהודים נבהלו שזה יגיע אליהם. אז עשו ביוב ורשת מים".

טדי קולק לא הסתיר את מטרת ההזנחה: "להקשות על הערבים לחיות, לא להרשות להם לבנות. אולי יסתלקו מרצונם ויובטח המאזן הדמוגרפי בירושלים" (פרופ' מנחם קליין, יונים בשמי ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, עמ' 51–52).

קיצור תולדות כפיית הזהות

לאחר עליית הליכוד לשלטון (1977), ובמיוחד לאחר שאהוד אולמרט נבחר לתפקיד ראש העיר (1993), השתנתה מדיניות ישראל. במקום למרר את חיי הפלסטינים על ידי הזנחה, הוחלט לעשות זאת באמצעות כפיית סמלי השלטון.

וכך ב-1997, לראשונה מזה 30 שנות כיבוש, החליטה ממשלה בראשות בנימין נתניהו להקצות 130 מיליון שקלים לטובת שיפור התשתיות והשירותים בשכונות הערביות בירושלים. אך אל לנו לטעות, גם כאן המטרה לא היתה לשפר את חיי התושבים, אלא דווקא להמאיס עליהם את ההתערבות הישראלית בחייהם.

אחת המטרות של תוכניות החומש היא להשתלט על מערכת החינוך הפלסטינית, באמצעות "מתן תמריצים פיזיים ופדגוגיים, להרחבת תוכנית הלימודים הישראלית". תלמידות בחצר בית ספר בשכונת שועפאט (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

לא במקרה אותה החלטה 1604 נקראה "חיזוק הריבונות בירושלים". בסעיף 3 להחלטה נכתב: "תחוזק נוכחות רשויות השלטון בשכונות הערביות בירושלים. תועמק אכיפת החוק שם ויתוגברו האמצעים לאכיפת החוק ובראש ובראשונה הנוכחות המשטרתית".

בדיוק אותה מוטיבציה הביאה את ממשלות נתניהו לקבל את תוכניות החומש למזרח ירושלים – 2.1 מיליארד שקלים במאי 2018 ו-3.1 מיליארד שקלים באוגוסט 2023. אחת המטרות של תוכניות החומש היא להשתלט על מערכת החינוך הפלסטינית באמצעות "מתן תמריצים פיזיים ופדגוגיים, להרחבת תוכנית הלימודים הישראלית".

כפיית תוכנית הלימודים הישראלית

הניסיונות לשלוט על חינוך הילדים החלו מיד לאחר הכיבוש. כבר ב-7 באוגוסט 1967 החליטה ממשלת ישראל שבתי הספר הממשלתיים-ירדניים במזרח ירושלים יהיו מעתה עירוניים ושתופעל בהם תוכנית הלימודים הישראלית.

עובדי מערכת החינוך במזרח ירושלים התנגדו אז להפרדה שנעשתה בינם לבין מערכת החינוך ביתר ערי הגדה המערבית (ששמרו על תוכנית הלימודים הירדנית), ופתחו בשביתה ממושכת. באותה שנת לימודים מצאו ההורים פתרונות חלופיים, הנהוגים עד היום. חלק מהילדים נשלחו ללמוד בערי הגדה הסמוכות, חלק עבר ללמוד בבתי ספר פרטיים שנפתחו באותה שנה, מבלי שיהיו תלויים בתקציב ובפיקוח ישראלי, וחלק פשוט נשר מהלימודים.

רק ב-1974 ויתרה ישראל, והוחלט להתיר במזרח ירושלים שני מסלולי לימוד – ישראלי וירדני (שהתחלף ב-1995 לפלסטיני) ולאפשר להורי התלמידים לבחור ביניהם. בפועל רק מעט מההורים בחרו בתוכנית הישראלית, ושיעורם הגיע ב-2018 ל-8% בלבד.

רוצים כיתות? תלמדו ציונות

על מנת להעביר יותר תלמידים לתוכנית הלימודים הישראלית, מנצלת ישראל את ההזנחה רבת השנים, שאחד מביטוייה הוא המחסור בחדרי לימוד. ב-2016 הגיש "ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים" עתירה לבג"ץ, בדרישה לחייב את הממשלה לבנות באופן מיידי את 3,600 כיתות הלימוד החסרות במערכת החינוך בירושלים, מתוכן כ-2,000 כיתות חסרות במזרח העיר.

גם דוח מבקר המדינה מ-2019 ציין כי חסרות במזרח ירושלים יותר מ-2,000 כיתות לימוד בגנים ובבתי הספר. רק בינואר 2023 ניתן פסק דין של בג"ץ. באיחור של שבע שנים, קבע בית המשפט שעל המדינה והעירייה "לגבש בתוך ארבעה חודשים מתווה" לבניית כיתות הלימוד החסרות במזרח ירושלים.

מאז חלפו שנתיים וחצי, אולם מתווה טרם נכתב. לפי הדוח החדש של עיר עמים מכיר משרד החינוך, נכון לאוגוסט 2025, בחסרונן של 1,461 כיתות. המשרד טוען כי בתוכנית החומש (עד 2028) ייבנו 1,204 כיתות, אולם בפועל, בשנת הלימודים האחרונה נבנו 20 כיתות חדשות בלבד.

בדוח עיר עמים מוזכר כי "במשרד החינוך ובעיריית ירושלים הבהירו כי כל בית ספר חדש שייפתח בירושלים בתקציב התוכנית [החומש] יהיה בית ספר רשמי, בבעלות עיריית ירושלים, ותילמד בו אך ורק תוכנית הלימודים הישראלית".

בזה הדברים מתחברים: אם המדינה תגיש מתווה לבניית הכיתות החסרות לבית המשפט העליון, הוא יהיה חייב להיות שוויוני. כל עוד אין מתווה, אפשר לנתב את התקציבים רק לטובת מי שנכונים לוותר על זהותם ועל תרבותם וללמוד את התוכנית הלימודים הישראלית. אם נבנו רק 20 כיתות מתוך ה-1,200, סימן שרק מעטים נכנעו עד כה ללחץ הישראלי.

רוצים מורים? תלמדו ציונות

ברוח דומה אפשר להבין את הצעת החוק למניעת העסקתם של מורים שלמדו חינוך ברשות הפלסטינית. החוק עבר בקריאה ראשונה, וביולי 2025 אושר לקריאה שנייה ושלישית על ידי ועדת החינוך של הכנסת.

על פי הצעת החוק, מורות ומורים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית לא יוכלו ללמד במדינת ישראל. ח"כ עמית הלוי (הליכוד) הסביר בישיבת הוועדה כי החוק "יאפשר לדור הבא של המורים להיות נאמן לערכי החינוך של ישראל, ולחנך – לא דור שגוזרים עליו רצח וברבריות, אלא ישראליות שמבשרת מוסר, צדק ושגשוג".

במילים אחרות, כאשר יתקבל החוק, לא יהיו עוד מורות ומורים במזרח ירושלים, שהוכשרו ללמד את תוכנית הלימודים הפלסטינית, אלא רק כאלה שלמדו את תוכנית הלימודים הישראלית. כך יועמק המחסור במורים שזהותם פלסטינית ולהורים לא תהיה ברירה, אלא לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסדות שעברו ציוניזציה.

וכל זה בשביל מה?

ישראל נוקטת במדיניות מפלה ומדכאת כדי להכניע את הפלסטינים במזרח ירושלים. עליהם לוותר על זהותם הלאומית או לעזוב את בתיהם ואת אדמותיהם. דבר מזה אינו נעשה במחשכים. ח"כ עמית הלוי אמר במפורש בוועדת החינוך: "ערביי מזרח ירושלים יכולים להחליט. אם הם רוצים לממש את הזהות הלאומית שלהם, יש מדינות אחרות. לא בירושלים, לא בעיר הבירה שלנו… זאת מסגרת הדיון".