מעבר לטוב ולרע

לא רק את תפיסת הגאולה הנחיל הרצי"ה לממשיכי דרכו העכשוויים, אלא גם, ואולי בעיקר, את טשטוש הגבולות המוסריים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מבקר באוהל משפחות שכולות בירושלים, 3 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

יותר משמונה חודשים לתוך המלחמה, ההגדרה של אותו "ניצחון מוחלט" מובטח נותרה עמומה במידה רבה עבור מרבית הציבור הישראלי. אך עבור רבים בציבור הדתי לאומי, היא מפורשת ונחזית ברוח תורת הגאולה של הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה), שתלמידיו הם כיום הגורם המשפיע ביותר בציונות הדתית, הן מבחינת כוחם הפוליטי והן מבחינת השפעתם האידיאולוגית באמצעות מערכת החינוך הדתי, הישיבות התיכוניות והמכינות הקדם צבאיות. אך לא רק את תפיסת הגאולה הנחיל הרצי"ה לממשיכי דרכו העכשוויים, אלא גם, ואולי בעיקר, את טשטוש הגבולות המוסריים.

גם אם מדובר במיעוט מבחינה דמוגרפית, הוא זה שמכתיב במידה רבה את הטון ואת התוכן של השיח בנוגע, למשל, לחטופים בעזה, המשך המלחמה ומטרותיה, פגיעה בחפים מפשע ואפילו נטישת הגליל. הרוב הבורגני הדתי-לאומי לא בהכרח מזהה את עצמו עם הזרם הזה ומן הסתם לא תמיד בקי במכמני ההגות הרלוונטית. בפועל, השפעה זו ממונפת בימים אלו אפילו במישור הבינלאומי.

לא מעט נכתב, ובצדק, על הדרכים שבהן הלאומיות הציונית והלאומנות הישראלית תפסו ותופסות טרמפ תועלתני על היהדות וה"מסורתיות". אלא שעיון במשנתו של הרצי"ה מלמד שבמקרה זה, יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. רוצה לומר, בהגותו ובהגותם של תלמידיו של הרצי"ה, היחס להלכה, להגות ולמסורת היהודית שנוצרו עד זמנם הוא מלכתחילה אינסטרומנטלי. כולם נועדו לשרת את מה שלשיטתם הוא תמונת הגאולה הגדולה. להמחשה יובאו – בפשטנות מסוימת ובקיצור שמתחייבים מהמדיום – שני נושאים רלוונטיים לענייננו שבהם עסק הרצי"ה: השואה וחילול השם.

בדמייך חיי

בשיחותיו שהועלו על הכתב, נהג הרצי"ה לדמות את עם ישראל לאורגניזם שלם, גוף אחד. וכך, הקטסטרופה של השואה אירעה אומנם למיליוני פרטים, אבל יש הבדל ואולי ניגוד בין מה שאירע לפרטים – האיברים – ככאלה, לבין מה שאירע לאורגניזם השלם, האומה. את מה שאירע לכלל האומה ניתן להבין רק במסגרת החשבון האלוהי הגדול, "חשבון של דורות". הבנה זו, "הבנה של גַדלוּת", מסורה ליחידי סגולה (ולתלמידיהם, כמובן).

הניסיון למצוא הסבר תיאולוגי לשואה או להצדיק את הדין אינו ייחודי; הוא מעסיק את היהדות המאמינה. אך  הרצי"ה הוא ככל הנראה היחיד שמצא בשואה ערך חיובי ממש (ואגב כך מתח ביקורת על העמדה החרדית בנושא), והנה תובנתו: "שפיכות הדמים של שישה המיליונים זהו חיתוך ממש בגוף הלאומי", אמר. יש לשים לב לניגוד שבין שני צדי המשוואה: לפרטים – שפיכות דמים. לאומה – חיתוך. מה טיבו של חיתוך זה? "ניתוח אלוהי אכזרי", הסביר. ניתוח אכזרי, אך כזה שמטרתו להבריא את האומה שחלתה בטומאת הגלות, על משקל "בדמייך חיי".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

תפיסה זו של הרצי"ה לא נובעת חלילה מאכזריות לשמה, אלא מאמונה שיש לבחון כל אירוע במציאות וכל התפתחות היסטורית לאור היותנו בעיצומה של הגאולה (ודוק: לשיטתו כבר לא אתחלתא אלא עיצומה של הגאולה ממש). כמובן, גם בדורות קודמים ניסו יהודים להיאחז באמונה ובתקווה, שקטסטרופות שונות שבאו עליהם מסמנות את פעמי המשיח, וּוריאציות על הנושא מוכרות גם בשיטות מחשבה אחרות לאורך ההיסטוריה. אלא שמבחינת הרצי"ה, לא מדובר בתקווה אלא בוודאות מוחלטת ואקסיומטית, ובמסגרת התוכנית האלוהית נדרש חורבן הגולה לצורך בניין ארץ ישראל. ניתוח הכרחי ומיטיב.

לשם השוואה: במשנה האחרונה במסכת ברכות נאמר "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". בניגוד לרצי"ה, התַנאים לא זכו לקבל מאבותיהם ומרבותיהם מתנות קטנות של אקרובטיקה דיאלקטית הגליאנית. הם היו יהודים פשוטים ולא שכחו דבר פשוט: אומנם הכול נהיה בדברו ומי אנחנו שנהרהר אחריו, אבל טוב הוא טוב, רע הוא רע.

לא יהיה זה מופרך לראות הקבלה בין היחס לפרטים אל מול היחס לגוף האומה בהקשר של השואה במשנת הרצי"ה, לבין אותה הנגדה בין הפרטים לאומה אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו בנוגע, למשל, לחטופים, ואף בנוגע להקרבה עצמית. אומנם, הקרבת פרטים למען האומה בשירותה של אוטופיה כלשהי או אפילו מטרה מיידית לא ייחודית לרצי"ה – היא מאפיין מוכר של אידיאולוגיות ומשטרים טוטליטריים ונפוצה גם בחברות במצב של עימות – אולם הסתכלות על קטסטרופה כמו השואה כהתערבות רפואית מיטיבה היא חידוש שלו. ייתכן שהיא גם מכתיבה באופנים סמויים וגלויים את יחסם של ממשיכי דרכו לקורבנות המלחמה הנוכחית, מכל הצדדים.

אוי לאביו שלימדו תורה

סביר שכמעט כל נער שנלכד בעין המצלמה צועק "שיישרף לכם הכפר" במצעד הדגלים ברובע המוסלמי מפנה בשאר ימות השנה את מקומו באוטובוס לקשיש, עוזר לזקנות עם סלים, מקפיד על מצוות השבת אבידה ובאופן כללי יודע שכאשר הוא נמצא במרחב הציבורי, הוא מייצג לא רק את עצמו. ככה מתחנכים במגזרים הדתי והחרדי – התנהגות מכוערת בפרהסיה היא חילול השם כי היא משליכה על כלל שומרי המצוות, וממילא על התורה ועל נותן התורה; התנהגות ראויה היא קידוש השם. בתלמוד הבבלי (יומא פו ע"א) נקבע שבניגוד לרוב העבירות האחרות, על חילול השם גם יום הכיפורים לא מכפר, ושם גם מצויה ההגדרה המסורתית לחילול השם ולקידושו:

כדתניא: "ואהבת את ה' אלהיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות; מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו. ועליו הכתוב אומר "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

עם השנים נקשר המושג קידוש השם למוות על קידוש השם, אך הנושא חורג ממסגרת מאמר זה. אזכיר רק כי רבי עקיבא – שנהרג על קידוש השם – השתמש במושג במובנו המקורי כשאסר תרגילים שתכליתם לתת יתרון ליהודי בהליך משפטי מול גוי בנימוק "אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם"; כלומר, תאוות בצע של יהודי מחללת את שם אלוהי ישראל בעיני הגויים.

גם מבחינת הרצי"ה, קידוש השם הוא "יסוד ושורש לכל התורה כולה, וחילול השם הוא יסוד ושורש להריסת כל התורה כולה". אלא שההגדרות שלו למונחים אלו שונים באופן קוטבי מההגות ומההלכה היהודית הקלאסית; הן מתבססות באופן בלעדי על פרשנותו היחודית לאותו פסוק מיחזקאל שהובא לעיל במסכת יומא – "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

לפי הפרשנות המסורתית, חילול השם המוזכר בפסוק הוא חטאיהם של ישראל. חטאים שבעטיים נענשו בגלות, ושהותם שם גרמה לזלזול בכוחו של אלוהי ישראל לגאול אותם. גם בתלמוד, כפי שראינו, מובא אותו פסוק כדרישה להתנהגות מוסרית מהפרט, וכך גם נפסק להלכה.

והנה, בא הרצי"ה ומבחין – כשם שהבחין בנוגע לשואה – בין הפרט לכלל. בעיניו, המדד לקידוש השם או חילול השם הוא מצב האומה כולה על הציר שבין גלות לגאולה. חילול השם אינו חטאי הפרטים או העם ואפילו לא זלזול אומות העולם בקב"ה; חילול השם החמור ביותר הוא חילול השם הקולקטיבי של עצם הימצאות עם ישראל בגלות. ובאותו אופן, השיבה לארץ ישראל, והעוצמה וההתפשטות הטריטוריאלית של מדינת ישראל, הן אבן הבוחן של קידוש או חילול השם. הדבר מוכח, לפי פרשנותו, מהאמור בהמשך ביחזקאל – "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם".

קידוש השם נמדד איפוא במספר הדונמים בריבונות יהודית, וחילול השם – בשיעור היהודים שאינם חיים בארץ ישראל. מכאן שנסיגה משטחים היא "יהרג ואל יעבור", ומכאן, בין היתר, שהשתתפות מפלגות ערביות בקואליציה היא חילול השם, שכן היא מדללת את הריבונות היהודית הטהורה במדינה.

ייתכן שהסתכלות הרצי"ה על קטסטרופה כהתערבות רפואית מיטיבה מכתיבה את יחסם של ממשיכי דרכו לקורבנות המלחמה הנוכחית. הפגנה למען החטופים מחוץ לכנסת, נובמבר 2023 (צילום: אורן זיו)

מרכז הרב פינת כהנא

לקביעה שחילול השם האבסולוטי הוא חילול השם הקולקטיבי, במנותק ממעשי הפרט והתנהגותו, על כל המשתמע מכך, הוסיף הרצי"ה עוד קומה. בתלמוד הירושלמי מופיעה (פעמיים) המימרה "גדול קידוש השם מחילול השם". ניתן להבין אותה בכמה דרכים, ורצי"ה בחר את התובנה הזו: "קידוש השם הנובע מתוך מצב של חילול השם הוא גדול יותר מסתם קידוש השם".  פרשנות דיאלקטית זו – גאולה דרך הביבים – מהדהדת גם את התפקיד החיובי של השואה שהוזכר לעיל, או בניסוחו של הרצי"ה: "כמה אפשר לסבול החילול השם הזה […] אז מה יהיה הסוף? אני אעשה קידוש השם גדול. כיצד? […] 'בחמה שפוכה אמלוך עליכם'. אקים עליכם את היטלר ימח שמו וזכרו, ואחתוך אתכם, את גופותיכם ואת נשמותיכם עד שתהיו מוכרחים לחזור הביתה".

עינינו הרואות: התפיסה שקידוש השם שנובע מחילול השם הוא קידוש השם האמיתי היא עידוד מפורש לחילול השם בשירות קידוש השם הגדול, שכאמור נמדד בדונמים. כך, לדוגמה, הפרת הסכמים בינלאומיים על ידי ישראל היא לכאורה חילול השם לעיני הגויים, אבל למעשה היא קידוש השם ש"הוא גדול יותר מסתם קידוש השם". אם נוסיף לכך את ההתעלמות מהדרישה המוסרית מהפרט וההתמקדות באומה ובגאולה, נוכל להבין את ההצדקה העצמית של גורמים דתיים-לאומיים אלימים, שמעלליהם מצולמים ומופצים ברשתות ובתקשורת העולמית. זה חילול השם, אבל דווקא לכן הוא קידוש השם גדול במיוחד. המתעניינים יוכלו למצוא התבטאויות רלוונטיות מהחודשים האחרונים.

הרצי"ה עצמו, מי זוכר, התנגד בתוקף לפגיעה בגוף וברכוש של פלסטינים חפים מפשע; אולם משעה שניתנה רשות למשחית, המשוואה שיצר היתה חזקה ממנו. גרוע מכך: ההפנמה העקרונית של גישת הרצי"ה בכלל הציונות הדתית מסבירה את ההסכמה שבשתיקה או ציפוף השורות מצד גורמים מתונים יותר. אם חולשה יהודית היא חילול השם, עוצמה יהודית היא קידוש השם, וכל שיקול מוסרי מוכפף לתמונה הגדולה.

זו המוטציה של יהדות שנוצרה משינוי הפרדיגמה הרדיקלי ומטשטוש הגבולות שתוארו לעיל. וזה המקום שבו חניכי אסכולת מרכז הרב פוגשים את חניכי אסכולת הרב כהנא.

________________________________________________

להרחבה ולמראי מקומות של דברי הרצי"ה ותלמידיו ר' בין היתר מאמרו של ישי רוזן-צבי "החולה המדומה – צידוק השואה במשנת הרב צבי יהודה קוק וחוגו", תרבות דמוקרטית כרך 6, 2002, עמ' 165 – 209, וכן מאמרו של רונן לוביץ "המושגים 'קידוש השם' ו'חילול השם' בהגות של הציונות הדתית",  שנתון שאנן כרך ט"ז, תשע"א, עמ' 113 – 145, שבהם הסתייעתי רבות. המסקנות והטעויות הן כמובן שלי.