שהיד הגזענות: מלקולם אקס והרצח של החבר הכי טוב שלי
היום לפני חמישים שנה נרצח מלקולם אקס, אקטיביסט זכויות אדם וממנהיגי המאבק לזכויות האזרח בארה״ב. על קורבן גזענות שהערצתי מרחוק, ועל אחד שהיה לי כאח
בלילה שבין ה-28 ל-29 ביוני, שנת 2000, איבדתי את החבר הכי טוב שלי. אמיר קדרי (ערפאת) נהרג מכדור תועה בלוד, בן 15 בלבד, לאחר שחמושים הגיעו והתחילו לירות אצלו בשכונה. הירי היה כתוצאה מהסלמה של סכסוך שהתגלע קודם בין היורים לבין שכניו של אמיר. אמיר ישב אז במרפסת אצל שכניו האחרים, עם טלוויזיה וגרעינים בחוץ, והתכונן לצפות במשחק חצי הגמר של טורניר יורו 2000 בין צרפת עם זידאן שלנו, לפורטוגל.
באותו יום חזרנו מחדר הכושר. נפרדנו בשעה 19:30. אמיר ניסה לשכנע אותי לראות את המשחק אצלו. "נשב בחוץ, לא חם היום. אל תהיה מניאק", הוא אמר. הוא אפילו הבטיח שנוכל לשנורר כמה שכטות מהנרגילה שבטח תהיה בסביבה. "עזוב אותי, אני אראה את המשחק בבית. נמאס לי ממך, כל היום אתה מולי". את המשפט הזה אמרתי לו ממש מול ביתו. הוא זרק לי "יא מניאק" ופנה לעבר ביתו. אלה היו חילופי הדברים האחרונים אי פעם בינינו. הוא המשיך לשכונתו הערבית, ואני לשלי היהודית.
לאחר מותו של אמיר, התחילה תקופה קשה בחיי. את משמעות האירוע הבנתי רק כמה חודשים אחר כך, כשההכחשה התפוגגה והוחלפה בתחושות הגעגוע והיגון שלא עזבו אותי.
באותה תקופה התוודעתי למלקולם אקס. למדתי את סיפור חייו של מלקולם בסדר כרונולוגי הפוך. מההתנקשות ועד הצטרפותו לאומת האיסלאם של אלייז׳ה מוחמד. הסיפור של ההתנקשות לא עזב אותי. עשרים שנה לפני שנולדתי, אנשים מקרבו של מלקולם, מהקהילה שלו, ירו בו למוות למרות שהרשויות (ה-FBI וה-CIA) ידעו על כך מראש. חברי הטוב ביותר, אדם שהיה לי לאח, נהרג על ידי בני קהילתו רק כמה חודשים לפני, וגם במקרה שלו הרשויות ידעו על החמושים הרבים המסתובבים בלוד, שקיימים עד היום, ולא פעלו נגד הפשיעה ומעשי הרצח הרבים. גם במקרה של אמיר, האנשים האחראים על הרצח (ומי ש"באמת" אחראים על הרצח במקרה של מלקולם), מעולם לא הועמדו לדין.
"שהיד הגזענות"
התחלתי לשמוע הקלטות של נאומים של מלקולם שהצלחתי למצוא. קולו הזועם היווה פורקן לכעסי שלי תחילה, ושנים אחר כך, כשהתבגרתי יותר, התחלתי לקרוא את כתביו וראיונותיו, ואלה היוו חלק נכבד מעיצוב זהותי הפוליטית-חברתית. הנחמה בתיאוריו הקשים את הקהילה השחורה בארה"ב של שנות החמישים והשישים עזרה לי לשיכוך הכאב, מעין השלמה שחיפשתי כדי לשכנע את עצמי שמה שקרה לאמיר הוא לא חדש – בכל מקום הרשויות תמיד שיתפו פעולה ותמכו באלימות הפושה בין ובתוך מיעוטים מדוכאים, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא מוות של דמויות חיוביות. אז הבנתי את הביטוי שדודתו של אמיר טבעה בזמנו – "שהיד הגזענות", היא ספדה לו בכאב מול מצלמה של אמצעי תקשורת ישראלי.
> בדמוקרטיה על פי לוסי אהריש רק לערבים כמוה מותר לדבר
שנה לאחר מכן, ביליתי קיץ בארה"ב ושם התוודעתי, בין היתר, לקווי הדמיון הרבים בין מאבק האפריקאים לשוויון, שלא מושג עד היום, למאבקנו שלנו כמיעוט פלסטיני למען שוויון, שגם לא מושג עד היום. מלקולם ייצג עבורי הרבה מעבר למנהיג שחור אמיץ שלא פחד לדבר מול הממסד הלבן, אלא מנהיג נועז למען שוויון כלל עולמי, כלל תרבותי.
מתנגדיו תיארו אותו כגזען התומך בהפרדה מלאה, ואני תמיד נדהמתי מעיוורונם. מעולם לא הבנתי איך מכפישים אדם שתרם כל כך רבות לקהילתו, שניער צעירים שחורים ושחרר אותם מכבלי התודעה הלבנה שחינכה אותם מגיל אפס שהם בני אדם נחותים. הוא לימד אותם לרכוש חינוך, כי רק כך יהיו מצוידים בכלים למען שחרורם. "לא רק נגרים, גם עורכי דין" הוא נהג לומר. "לא רק עובדי בניין, גם רופאים", נהגתי לנאום בפני כל מי שרק רמז שהוא מעוניין לשמוע.
בשנת 1964, מלקולם חזר מהחאג׳ במכה עם תובנות שהיו אמורות להוביל את ההתנגדות השחורה – ההתעלות הרוחנית אותה הוא חש לאחר שחג סביב הכעבה עם מוסלמים "כחולי עיניים, צהובים ושחורים" כהגדרתו. אז הוא הבין את משמעותו האמיתית של האיסלאם, רק כאשר הוא חש בשוויון מוחלט, לראשונה בחייו, הוא התנער מרעיון ההפרדה. מלקולם ניסה לקשור בין עקרונות הדת האמיתיים לפוליטזציה של מאבקו, והדבר לא מצא חן בעיני הממסד, שראה לנגד עיניו את "האלימות השחורה" מיוצגת במלקולם אקס, למרות שלא עשה דבר נגד האלימות של אלייז׳ה מוחמד שאיים על חייו. סיפור מותו של מלקולם X מגלם בעיני את הפחד של הממסד המדכא, שהבין שרק בדרכים אלימות הוא יוכל להיפטר מרעיונות משחררים.
ערביי ישראל והשם X
מאחר והיום (שבת, 21.2) העולם מציין 50 שנה ללא מלקולם, החלטתי לשתף הקלטה של ריאיון, בו לדעתי גלום משהו מן הדמיון בין דיכוי הזהות של שתי הקהילות המדוכאות עליהן אני מדבר, האפריקאית בארה"ב והפלסטינית בישראל. זו דוגמה קלאסית להשראתו העולמית של מלקולם לכל מקום בו קיימים מיעוטים מדוכאים.
מלקולם מתמודד מול שלושה מראיינים גזענים, והודף שוב ושוב כל ניסיון להיטפל לשמו. "אין לי שם משפחה", הוא חוזר ואומר. "שם המשפחה שלי ניתן לאבותיי על ידי סוחרי העבדים, זהו לא שמי". לעבדים בארה״ב נתנו שמות לפי מי שהחזיק בהם. לערבים בישראל ניתן השם "ערביי ישראל" בידי הממסד הציוני הקולוניאליסטי, כדי לטשטש את זהותנו הלאומית וההיסטורית.
המושג "ערביי ישראל" הוא לא רק מטשטש ומטעה, אלא מעליב ופוגעני. מושג שנועד להפריד בינינו ובין הספירה הערבית, ולהפריד את הנרטיב שלנו מזה הפלסטיני הכולל. לפי תפיסתו, מלקולם אקס התנגד לכל יחוס משעבד למדכאיה מעברה של קהילתו, המונע ממנה להשתחרר מחשבתית. לנו, כפלסטינים, חשוב להתנגד לכל שם שיצור ייחוס בינינו לבין כובשנו. לא יוכלו לשנות לנו את שמות המשפחה גם עוד מליון שנה, אז ינסו לשייך אותנו ללאום חדש, ולכך אנו חייבים להתנגד.
ואמיר? אמיר כבר לא יוכל להיות עורך דין או רופא, כמו שאמו ואמי צפו, ואעז לומר אף, כפי שמלקולם אקס היה רוצה. הוא כבר לא פלסטיני ולא ישראלי, אלא זיכרון פרטי של כל מי שהכיר אותו. "נמאס לי ממך, כל היום אתה מולי" הוא משפט שאני מסרב לשכוח, משפט שלא יעזוב אותי כל ימי חיי, וטוב שכך.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
> "האיזון הקדוש": איך אפשר להשוות בין חנין זועבי לברוך מרזל?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן