מלחמת עזה היא חורבן הציביליזציה היהודית כפי שהכרנו

השתלטות של פרשנות פונדמנטליסטית משיחית על מנגנוני הזהות. נר ראשון של חנוכה בעזה, דצמבר 2024 (צילום: דוברות צה"ל)

מלחמת עזה איננה עוד מלחמה. היא אינה רק מערכה צבאית קשה, וגם לא סתם כישלון מדיני מתמשך. הצירוף בין היקף ההרס שישראל חוללה בעזה לבין האידיאולוגיה המובילה את הממשלה הנוכחית מציב שאלה יסודית בהרבה משאלת הניצחון או ההפסד. זו שאלה של זהות היסטורית: האם ישראל של השנים האלה היא המשך של הציביליזציה היהודית, או שהיא סטייה כה חמורה ממנה עד שהיא עולה כדי חורבן הציביליזציה היהודית הקודמת.

כדי להבין את השאלה הזו, יש לחזור לאחד הרגעים המכוננים בתולדות היהדות. לאחר חורבן בית שני ומפלת מרד בר כוכבא, העם היהודי אמנם איבד את כוחו, את ריבונותו ואת מרכז קיומו, אך שימר ושיפר מאוד את יכולתו לחשוב היסטורית ולשמור תמיד את לוז קיומו. היה זה רגע שבו נעשתה בחירה עמוקה: לא לנסות לשחזר את המודל שנכשל, אלא להחליף אותו מן היסוד במערכת הפעלה אחרת לגמרי. במקום מקדש ריכוזי, פוזרו בתי כנסת בכל מקום. את הפולחן והקורבנות החליפה התפילה, ובמקום המולדת הטריטוריאלית נולדה זהות שנופיה הם הטקסט, הלימוד, החוק והפרשנות. זו לא היתה פשרה של חלשים, אלא אסטרטגיה מקורית שהבטיחה קיימות. היהודים הבינו שכוח לא מתאים להם, לא מגן על קיומם אלא מסכן אותם, ולכן ויתרו עליו. גם משום שהובסו, וגם משום שבחרו בכך.

השינוי הזה יצר ציביליזציה יוצאת דופן, כזו שאף פעם לא ניסתה לשחזר את הריבונות הכוחנית, גם כשהנסיבות אפשרו זאת. החלופה שפיתחו קדמונינו הייתה תרבות של הגבלת הכוח, כיבוש היצר, אחריות, דין וחשבון וחשד מתמיד כלפי כל בעלי השררה והעוצמה. ההלכה והאגדה לא היו תחליף זמני למדינה שאבדה, אלא מבנה עומק חדש שבו הריסון היה לערך, הפולמוס לכלי, והאחריות המוסרית לעיקרון מארגן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הרב קוק היה מן ההוגים הציונים הבודדים שהעזו לומר זאת בגלוי. כאשר כתב כי "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות", הוא ניסח הבחנה חדה: הגלות איננה רק תבוסה אלא גם נסיגה מודעת מן הכוח, שנועדה להציל את ליבת היהדות מפני השחתה. לא כל ריבונות היא ראויה; לא כל שלטון מצדיק את מחירו המוסרי.

מלחמת עזה מסמנת שבירה מוחלטת של התובנה הזו; לא עצם קיומה של המלחמה, אלא האופן שבו היא נוהלה והוצדקה. הכוח הגס, כוחו של עשיו בידי בני יעקב, הפך למרכז הבלתי מעורער של הזהות הישראלית, לא מתוך הכרח וחוסר ברירה אלא מתוך עקרון-על. איש כאן לא שואל יותר האם וכיצד מגבילים כוח; הדיון היחיד הוא כיצד צוברים עוד ועוד מהכוח הזה, כי הישראלים משוחחים ביניהם רק בשפת הכוח. אין שיח ציבורי על ריסון, אחריות או מחיר מוסרי. כל מה שמעניין הוא היעילות, מספרי הגופות וניצחון מוחלט כלשהו. זהו שינוי עומק בתפיסת העצמי היהודית.

וזהו הנתק ההיסטורי. אלפי שנים שיננה היהדות לעצמה שכוח פיזי אינו פתרון אלא סכנה שיש לנהל בזהירות. "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ". כעת הכוח עצמו הוא תעודת הזהות של המלוכה הישראלית. הניצחון הפך לערך עליון, והתבונה ההיסטורית שעליה נבנתה הציביליזציה היהודית שלאחר החורבן איננה עוד. הזהות היהודית הישראלית הצטמצמה למדד אחד בלבד: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי".

איש כאן לא שואל יותר האם וכיצד מגבילים כוח. בניינים הרוסים בעיר עזה, ב-25 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מדובר בשינוי בסדר גודל קיומי. הרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוהים לא היה קישוט תיאולוגי, אלא עיקרון מחייב. הוא תבע לראות גם את האויב כבן אדם. "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". הציביליזציה היהודית התקיימה תמיד במתח חי בין זהות פנימית ייחודית למחויבות כלל-אנושית, וישראל הייתה אמורה להיות המקום שבו "תתגשמנה כל התקוות" והערכים הנעלים האלה יעמדו למבחן.

המלחמה בעזה חיסלה את המתח הזה, ונכשלנו במבחן ההיסטוריה היהודית. ישראל הפכה באופן סופי למרחב שבו מותרים דמיהם של רבבות חפים מפשע, והכול בהסתת אנשי הדת ובגיבוי כמו-תורני. חיי יהודים מוצגים כערך מוחלט, בשעה שחיי אחרים, אנשי הנזק האגבי, נדחקים לשוליים של שיח ביטחוני וסטטיסטי. היקף ההרס, מספר האזרחים ההרוגים והאדישות הרחבה לסבל הזה אינם תופעת לוואי. הם סימן של קריסה מוסרית.

כאן מהדהדים דברים נוספים של הרב קוק, שקבע כי "אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה". זו איננה אמירה פציפיסטית, אלא קביעה תיאולוגית חדה: יש מצבים שבהם המחיר המוסרי של ריבונות גבוה מדי. שלטון הדורש אכזריות שיטתית, דה-הומניזציה ואדישות לסבל מאבד את צדקת קיומו.

הזיכרון היהודי נועד מלכתחילה לרסן כוח. הזיכרון של עבדות, גלות ורדיפה נועד לחנך לאחריות. לא לעשות את שהיה שנוא עלינו. אך במלחמות ישראל כולן, ובמלחמה בעזה בפרט, הזיכרון שינה תפקיד והפך אמצעי לטיהור כל הטומאות. הסבל היהודי מגויס כדי להשתיק שאלות מוסריות במקום לעורר אותן. השואה חדלה להיות אזהרה והפכה לרישיון להרוג.

הרטוריקה הדתית המלווה את המלחמה, כולל שימוש במונחים מקראיים להצדקת הרג המוני, מעידה על השתלטות של פרשנות פונדמנטליסטית משיחית על מנגנוני הזהות. הדת חדלה להיות מסגרת לביקורת מוסרית והפכה לכלי משחק פוליטי שלפיו האדמה קודמת לאדם. זהו שבר מן היהדות ההיסטורית המתונה, וחזרה לדפוסי הקנאות שהחריבו את הבתים הקודמים.

הפיצול לא נעצר בגבולות ישראל. היהדות התקיימה לאורך דורות כרשת גלובלית של קהילות עם שותפות גורל וערכים. הקרע המעמיק בין ישראל ליהדות התפוצות הפך לפילוג בין שתי ציביליזציות יהודיות: יהדות השרירים מול יהדות האתיקה. יהדות של ריבונות ועליונות מול יהדות של אחריות אנושית, שוויון וסובלנות.

בסופו של דבר התרחש כאן מעבר שקט והרסני מן היהדות כייעוד מוסרי לכל באי עולם אל היהדות הקוטלת בגאווה את כל סובביה. זה לא חורבן של אבנים כמו פעם, זה חורבן המצפון שבלב. את החורבן הזה לא רואים מייד, אף שהוא מסוכן מכל תבוסה צבאית. הוא מתרחש ממש כאן ועכשיו, כמו תמיד בעת שציביליזציה מפסיקה לשאול מי היא וידיה רק מלאות דמים.