מלחמת המגן של העליונות היהודית
המלחמה השלימה את תבוסתו של המיליטריזם הציוני, שהתפוגג והתחלף במיליטריזם יהודי – משיחי ופשיסטי. רק שותפות יהודית-ערבית יכולה להוות אלטרנטיבה לעתיד הקודר שמשטר האימים הזה מציע
רק אכיפה קשה ואלימה יותר של עליונות יהודית יכולה להבטיח את שרידות המשטר. חיילים מתפללים ליד הגבול עם לבנון, ב-29 בספטמבר 2024 (צילום: דיוויד כהן / פלאש90)
בשנה האחרונה אני מנסה לפענח מה קרה לרוב היהודים בישראל? מה ערפל את ראייתם ואטם את ליבם למה שצה"ל עושה בשמם לפלסטינים וללבנונים? כמובן לאבדות הקשות, לפשעי המלחמה של כוחות חמאס וחזבאללה יחד עם אלו שביצעו תושבים מרצועת עזה יש בכך חלק, כמו גם לכיבוש ולפינוי חסרי התקדים מאז 1948 של יישובים ישראליים. הללו ערערו את הביטחון הקיומי של ישראלים רבים. מחשש פן יצוץ לפתע תוקף מחמאס, נושאים אזרחים רבים במרכז הארץ נשק. אבל זהו הסבר חלקי בלבד.
רוב הישראלים לא זוכרים את התקווה שהסכם אוסלו עורר, ולא את הטראומה של רצח רבין. עבורם לא מדובר באירועים מעצבי תודעה, באלא היסטוריה רחוקה. הם אירעו לפני יותר משנות דור. מאז שולט הימין. אם לא נופלים בפח הרטוריקה הפוליטית אלא בוחנים את פעולותיהן, רואים כי ממשלות שרון, אולמרט ובנט-לפיד לא היו ממשלות שמאל. הן היו ימין מנומס ומרוסן יותר מהקואליציה הנוכחית, אך בכל זאת ימין. ובהשוואה לנתניהו, כהונתם כראשי ממשלה לא ארכה זמן רב. גם מחוץ לישראל נדמה ליהודים רבים כי בלעדי הימין בכלל ונתניהו בפרט, תיפול ישראל בידי אויביה.
מוכרחים להודות: הימין הצליח. הוא דיכא את הפלסטינים והעלים אותם מהתודעה ומהעין הציבורית. רוב היהודים ראו בפעילות הפוליטית הפלסטינית, ובטרור שליווה אותה, מטרד לא חמור שאפשר לנהל לצידו חיי רווחה נהדרים, מתוקים כמו עגבניית שרי ישראלית. ארגוני זכויות אדם ועמותות השמאל נכשלו להביא לתודעת הציבור הישראלי את חומרת מצבם של הפלסטינים. הדוחות שהם שלחו לבירות המערב מילאו קלסרים בארונות משרדי חוץ, אך לא יצרו לחץ פוליטי על ישראל.
אבו מאזן השיג שדרוג למעמד הרשות הפלסטינית באו"ם, בכך שתרם לעליית מספר המדינות שהכירו בפלסטין כמדינה או שהפרלמנטים שלהן קראו לממשלותיהן לעשות זאת. אך עצמאות פלסטין וקץ הסיפוח דה-פקטו לישראל לא התקרבו, להיפך. גם הישגיה של תנועת ה-BDS היו צנועים. משטר חדש קם. מאז 2001 יצרו ממשלות הימין משטר אחד מנהר הירדן ועד הים התיכון. זהו משטר של עליונות יהודית. הוא כולא בתוכו את הפלסטינים ברמות שונות של מעצר וקיפוח.
משטר העליונות היהודית לא יצר את עצמו. הוא התפתח בהדרגה מתוך המיליטריזם הציוני שקדם לו. אף ששניהם רואים בכוח ובאלימות – "ביטחון" בפי היהודים בישראל – יסוד מגדיר זהות, עליונות יהודית אינה רק גרסה שונה של המיליטריזם הציוני.
המיליטריזם הציוני הציע זהות חלופית ליהדות המסורתית, אם כי לא התנכר לה כאחד ממקורותיו. לעומת זאת, קואליציית העליונות היהודית פועלת להעניק זהות דתית-לאומנית למדינה ולחברה. היא אלימה הרבה יותר כלפי הפלסטינים, וגם כלפי מתנגדיה מבית.
אם המיליטריזם הציוני היה יהודי-אתני ומתח מאוד את גבולות ההגדרה של הזהות היהודית, גישתה של העליונות היהודית שונה. היא אורתודוקסית ביחסה ליהדות ומוציאה מחוץ לקולקטיב את מתנגדיה היהודים. עבורה הם אויבים. נטייתה למשטר סמכותני חריפה בהרבה מזו של המיליטריזם הציוני.
בארבע השנים האחרונות, כפי שכתבנו כאן, ניהלו שתי האליטות מלחמת אזרחים קרה. עוד לפני המלחמה הנוכחית הפסיד המיליטריזם הציוני חלקים גדולים ממאחזיו. העליונות היהודית השתלטה על המשטרה, היא נוגסת בגסות במערכת המשפט, בבירוקרטיה הממשלתית, בתקשורת המיינסטרים, בצבא, בשירותי הביטחון ובאקדמיה. חלק מהמוסדות הללו נכנע מהר, מי מרצון ומי מחולשת דעת. חלק אחר נכבש מבפנים לאחר מאבק. ככל שהעליונות היהודית מתבססת בשלטון נחלשת ההתנגדות לה.
מלחמה קיומית משני הצדדים
במרכז האתוס של המיליטריזם הציוני עומדות מלחמת 1948 ומלחמת 1967. עבורו, גבולות 1948 הם גבולות הריבונות הישראלית. ההתנחלויות מצויות מעבר לגבול, ובעיניו הן זמניות או לא מהוות מכשול להסדר של שתי מדינות. כך היטיב המיליטריזם הציוני להכחיש את המציאות שישראל יצרה בגדה המערבית וברצועת עזה, אף שיש לו מניות יסוד בפרויקט.
במאבק שניהל המיליטריזם הציוני בארבע השנים האחרונות נגד קואליציית העליונות היהודית, הוא לא זיהה את הקשר המהותי בין ההפיכה המשטרית והפריבילגיות שמהן נהנים החרדים והדתיים-לאומנים לבין המשטר האחד של העליונות היהודית, שחל גם על הגדה המערבית ועזה. מה הקשר, הוא שאל בתימהון, בין שוויון בנטל הגיוס לצבא לבין הרחבת התנחלויות, ובין תיקי נתניהו לתהליך שלום עם אין-פרטנר?
גם הוא, בדרכו שלו, לא ספר את הפלסטינים. הם היו אי שם, לא ממש כאן. אפרטהייד? מה פתאום! זה רק כיבוש זמני. ואילו העליונות היהודית היטיבה לראות כי מחצית האוכלוסייה המתגוררת בין נהר הירדן לים התיכון אינה יהודית.
מתקפת 7 באוקטובר יצרה דיסוננס חריף בקרב יהודים-ישראלים, שממנו הם לא התאוששו עד היום. המתקפה חשפה פער ענק בין הכוח והעליונות היהודית לבין פגיעה קשה בו בידי מי שדוכאו על ידו ולא נספרו.
המציאות שאותה חוו הישראלים ושבה התקיימו התערערה לחלוטין. אינסטינקטיבית, הם פנו לכוח ברוטלי כדי לשקם את העליונות היהודית שהמתקפה ריסקה. המלחמה נתפסת כקיומית. דה-הומניזציה של הפלסטינים, הרג וחורבן בקנה מידה תעשייתי, עקירת מעל מיליון אזרחים מבתיהם, והרס שיטתי של מוסדות הקהילה הפלסטינית ברצועת עזה, היו למלחמת מגן על משטר העליונות היהודית.
המלחמה השלימה את תבוסת המיליטריזם הציוני. למיליטריזם הציוני יש חולשה: הוא מיליטריסטי, הוא לא מסוגל להתנגד למלחמה. המלחמה בעזה, ועוד יותר מכך המבצעים המיוחדים נגד חזבאללה והמלחמה בלבנון, הביאו את המיליטריזם הציוני לעמוד מאחורי הממשלה ולבסס את העליונות היהודית. כך הולך ומתפוגג המיליטריזם הציוני והופך להיסטוריה. את מקומו תופס המיליטריזם היהודי, שבחלקו הוא משיחי ובחלקו פשיסטי.
ככל שניתן לשער, אין דרך חזרה לניהול העימות כפי שהדבר נעשה עד 6 באוקטובר. מבחינת משטר העליונות היהודית, רק אכיפה קשה ואלימה יותר של עליונות יכולה להבטיח את שרידותו. הוא לא מציע לפלסטינים שום דפוס של קיום קולקטיבי לצד מדינה יהודית או בתוכה. עליהם להיכנע – או לצפות לגירוש. לכן גם עבור הפלסטינים מדובר במלחמה קיומית. לרבים מהם זהו מאבק לקיום פיזי, ועבור כולם מלחמה לקיום קולקטיבי. עוד לפני 7 באוקטובר הם חוו על בשרם כמה אכזרית וקשה ישראל, אבל רק לאחר יום זה הם ראו עד כמה היא מרשה לעצמה להרחיק לכת.
הציבור הפלסטיני נחלק בין אלו החיים בתפוצות לבין אלו הנתונים תחת המשטר הישראלי. התפוצה הפלסטינית, בפרט הצעירים המשכילים בתוכה, קיצוניים יותר בתביעותיהם הפוליטיות ובשיח שלהם מאשר בני עמם במולדת. האחרונים לרוב מפוכחים יותר, מבינים שניצחון במלחמה הקיומית שלהם לא יושג באמצעות הכנעה צבאית של ישראל. ישראל עדיפה בכוחה. ניצחון יושג באמצעות כפיית קיומם הקולקטיבי על ישראל. צעירים פלסטינים שבוחרים בהתנגדות אלימה לישראל עושים זאת מתוך ייאוש ובמטרה לגבות מחיר מהמדכא. המדכא והמדוכא חונקים זה את זה למוות.
>> "אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה
משטר העליונות היהודית חייב ליפול לפני שיהיה אפשר לכונן הסדר מדיני. משטר זה מתקיים באמצעות אריחים שונים שצמודים בחוזקה זה לזה: המיליטריזם היהודי; המהפכה המשטרית שמקודמת לאיטה והעמדת המנהיג החזק במרכזה; אינטרסים קהילתיים של מרכיבי הקואליציה, בפרט של האורתודוכסיה היהודית; זהותם של מעמדות הביניים והמעמד הנמוך ששלטון העליונות היהודית מטפח לצרכיו; אי התערבותה של הקהילה הפוליטית הבינלאומית, ובעיקר ארה"ב, שבמידה מסוימת ישראל נלחמת מטעמה; הרזרבות הפיננסיות והיוקרה הבינלאומית שישראל צברה בשנות השפע ועתה היא שורפת אותן במלחמה; הרתעת הפלסטינים אזרחי ישראל מלהרים את קולם; ודה-לגיטימציה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי ובין הפלסטינים הישראלים להנהגה הפוליטית בגדה המערבית וברצועת עזה.
קשה לחזות אילו לבנים יפלו ראשונות ומתי תתרחש מפולת. אבל ללא מפולת, ללא ערעור מבפנים שאולי ילווה בלחץ חיצוני, לא יהיה עתיד אחר לתושבים שחיים מהנהר עד הים. את העתיד הזה, צריך להכין כבר עתה. מול משטר האימים של העליונות היהודית, יש להכין הצעות לשותפות יהודית-ערבית. היא יכולה ללבוש פנים שונות. אבל כל אחת מהן וכולן יחד מנוגדות למציאות הנוכחית.
מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
