"מכירת ספרים היא האור, היא לא פשע בשום דרך וצורה"

"חנות הספרים היתה ותמשיך להיות מקום מכיל מאוד". מחמוד (מימין) ואחמד מונא במעצר בית, לאחר הפשיטה על חנות הספרים The Educational Bookshop (צילום: אורן זיו)

"למכור ספרים זה לא פשע", אמר השבוע אחמד מונא, מוכר ספרים בן 34, ששוחרר משני ימי מעצר אחרי הפשיטה המשטרתית על חנות הספרים במזרח ירושלים The Educational bookshop, שבה נעצר יחד עם דודו מחמוד מונא, בן 42. השניים, שמשפחתם נמצאת כבר עשורים בעסקי הספרים, במיוחד הפוליטיים, הופתעו מהפשיטה, מהחרמת הספרים ומההאשמה ב"הסתה".

לדיון בהארכת מעצרם, שהתקיים ביום שני בבית משפט השלום בירושלים, הגיעו עשרות עיתונאים ודיפלומטים, והמקרה סוקר בהרחבה בכלי תקשורת מובילים בעולם. בישראל, לעומת זאת, הפשיטה כמעט לא זכתה לתשומת לב, ושוטרים, אנשי שירות בתי הסוהר ואנשי משמר בתי המשפט הופתעו מהעניין הבינלאומי הרב.

>>> הפשיטה על חנות הספרים הפלסטינית: "זה מהלך פוליטי"

המשטרה ביקשה תחילה להאריך את מעצרם של מחמוד ואחמד מונא בשמונה ימים, אך השופט האריך את מעצרם רק ביום אחד ולאחר מכן הורה לשחררם למעצר בית של חמישה ימים ולהרחיקם מהחנות ל-20 יום. החנות עצמה נפתחה מחדש כבר ביום שני אחר הצהריים, ומאות אנשים הגיעו לקנות ולהביע סולידריות.

הליך המעצר היה כרוך בבעיות משפטיות מהרגע הראשון. בעוד המשטרה פרסמה בהודעה לתקשורת כי המעצר בוצע בגין "הסתה" והוחרמו ספרים "המכילים תוכני הסתה", צו החיפוש ניתן בכלל על "הזדהות עם ארגון טרור", ובבית המשפט הוצגה האשמה בעבירה קלה של "הפרת הסדר הציבורי". עבירות של הסתה והזדהות עם ארגון טרור דורשות אישור מראש של הפרקליטות, שלא ניתן במקרה זה. בדיון בבית המשפט סירבה נציגת המשטרה להשיב אלו מבין מאות הספרים שנלקחו נחשבים למסיתים, וטענה שנדרש להם עוד זמן כדי לקבוע זאת. בסופו של דבר המעצר הוארך כאמור רק ביום אחד, מלבד החקירה הראשונית הם לא נחקרו שוב, והמשטרה לא ביקשה להאריך את מעצרם מעבר ליממה שקבע בית המשפט.

מחמוד ואחמד מונא גרים באותו בניין במזרח ירושלים, ומכיוון שבתנאי השחרור שקבע בית המשפט נאסר עליהם ליצור קשר אחד עם השני, כל אחד מהם קיבל אורחים בנפרד בדירתו ביום רביעי. בין המבקרים היו חברי הכנסת עופר כסיף ואיימן עודה, חברים יהודים, סופרים ועיתונאים.

השניים הם אנשי ספר במלוא מובן המילה, שמייצגים את ההיפך מכל מה שהשלטון הנוכחי ומשרתיו מקדמים בכוח: הם משכילים, אנשי מקצוע שמושקעים כל כולם בעשייה הספרותית, מאמינים בכוחה של המילה הכתובה ובפתיחות מחשבתית וריבוי דעות. יש להם חברים ושותפים יהודים ובינלאומיים, והם תומכים בהכרת כל הנרטיבים במרחב, גם הפחות נוחים שבהם. הם מדברים בשקט כשהם מסבירים את השקפת עולמם ומתייחסים להאשמות ב"הסתה" ולאופן שבו ספרים אמורים לעורר פרובוקציה ולהצית את הדמיון.

בשני ראיונות שנעשו בנפרד, המובאים כאן יחדיו, הם סיפרו ל"שיחה מקומית" על הפשיטה על החנות שהפתיעה אותם, על הספרים שהמשטרה חיפשה, על הסיבה שלדעתם הם הפכו למטרה, על היחס שקיבלו במעצר, ועל העידוד ששאבו מהתמיכה ומהסולידריות המקומית והבינלאומית.

תוכלו לתאר את הפשיטה על חנות הספרים ביום ראשון?

מחמוד: "זה היה אחר צהריים נחמד ושקט בירושלים, והופתענו כשהופיעה מכונית משטרה לא מסומנת וכמה שוטרים סמויים, והם הציגו מסמך שהוציא בית המשפט שמאפשר להם לחפש חומרים שיש בהם הסתה לאלימות. למען האמת, הופתעתי מהצו הזה. אנחנו בעסק הזה כבר 40 שנה. אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים. אנחנו דור שלישי למוכרי ספרים. אנחנו יודעים מה נמצא מעבר לגבולות המקובלים של חופש הביטוי, ואנחנו יודעים היטב מהם היכולת והחופש שיש לנו לפעול בתוך הפרדיגמה של חופש הביטוי, כדי לאפשר לרעיונות לזרום בחופשיות, לאפשר את נוכחותם של ספרי מחקר אקדמי וספרים חינוכיים.

"הם התחילו לחפש. אני חושב שזה היה רגע של גילוי מבחינתי. בעיקרו של דבר, כל ספר שכלל מילה כלשהי שקשורה לפלסטין או לכיבוש, או שהיו בו מפות או צבעים שקשורים לזהות הפלסטינית או לתנועה הלאומית הפלסטינית, נחשב כמסית או ראוי לחקירה. השוטרים השתמשו בשיטות פרימיטיביות מאוד כדי לזהות את הספרים האלה, כולל חיפוש תמונות בגוגל.

"בתוך זמן קצר הם אספו ערימות על ערימות של יותר מ-200 כותרים, שהם בחרו תוך שעה וחצי, שעתיים, ככאלה שעלולים להיות מסיתים. אנחנו חנות ספרים פוליטית שיש בה הרבה ספרים פוליטיים. הם הביאו שקיות זבל והתחילו לשים בתוכן את הספרים, מה שמאוד ביזה את הספרים. אני מגיע ממשפחה שמעריכה ספרים, והצענו להם לשים את הספרים בקופסאות והם סירבו. הם לקחו אותם במכונית ואז דרשו מיד שנבוא איתם. הם לקחו אותנו למעצר".

אחמד: "זה נראה כאילו שהאנשים האלה חיפשו סוגים מסוימים של ספרים. אפילו שאלתי אותם מה הם מחפשים, ואמרתי שאני יכול לעזור להם למצוא את זה, והם ענו: 'אנחנו יודעים איך למצוא את מה שאנחנו מחפשים'. ואז התחיל התהליך, והוא היה די אכזרי. זה לא נראה כאילו שהם מחפשים משהו, זה נראה יותר כאילו שהם זורקים דברים על הרצפה ומנסים לעבור על כל המדפים, מסתכלים על ספרים, שופטים על פי הכריכה, ואם הוא מעניין אותם, שמים אותו בצד. אם הוא לא מעניין, זורקים אותו על הרצפה.

"כשהם מצאו משהו מעניין, הם לקחו את הטלפון שלהם וניסו לצלם. הם השתמשו בגוגל טרנסלייט כמעט בכל ספר, כשחשבו שזה משהו שהם מחפשים. בשלב כלשהו שמעתי אותם שואלים אחד את השני, שולחים תמונות אחד לשני ושואלים, אתה יכול לבדוק אם זה הספר הזה, זה לא הספר הזה. אחרי שעה וחצי החנות היתה בבלגן, והם שמו כמה ספרים בערימה על הרצפה".

איך הרגשתם בזמן הפשיטה?

מחמוד: "מהרגע הראשון חשתי הקלה, מכיוון שאני יודע שכל הספרים שאנחנו מוכרים הם חוקיים וכולם פורסמו על ידי אוניברסיטאות, הוצאות לאור או מוסדות אקדמיים מהימנים ברחבי העולם. אני יודע שניתן להשיג את הספרים האלה בשוק הבינלאומי. השיטה שלהם היתה נטולת ידע, נטולת אינטליגנציה, והתבססה כולה על כותרות ומילות מפתח. יש לנו אמירה בתעשיית הספרים שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו, והם עשו בדיוק את זה. הכריכה מעבירה לפעמים מסר שונה לגמרי, צריך לקרוא את הספר, צריך להתחבר אל הספר כדי להבין מה המסר שלו. אף חוקר לא יכול לעשות את זה בחנות ספרים, אפילו אם יבלה בה שנה.

"אבל גם אם הספר הוא פרובוקטיבי, זה לא מצדיק להטיל עליו מגבלות. כשעשו דברים כאלה בהיסטוריה זה הוביל לימים מאוד מאוד אומללים. זה קו אדום שלא כדאי לחצות".

אחמד: "לא פחדתי, לא חששתי ממה שהם הולכים לקחת או למצוא, אבל נשבר לי הלב מהמראות שראיתי, ספרים זרוקים, מפות זרוקות. אני לא רגיל לזה. אני בן אדם שנכנס לחנות ספרים ומסתכל על המדף ואם יש שני ספרים שלא נמצאים במקום הנכון אני מי שהולך לסדר את זה. רק לראות את הבלגן הזה, זה היה מטריד מאוד".

באילו ספרים המשטרה התעניינה במיוחד?

מחמוד: "הספר העיקרי שמשך את תשומת ליבם והם הציגו אותו כעניין המרכזי היה חוברת צביעה לילדים (בשםFrom the River to the Sea , של המאייר הדרום אפריקאי, נת'י נגובנה; א"ז) שהם מצאו במחסן של חנות הספרים. במחסן אנחנו מחזיקים ספרים שאנחנו שוקלים אם לשים בחנות או לא למכור ולא להכניס למערכת שלנו. הספר הזה לא נמצא במערכת שלנו ולא היה בחנות, הוא היה במחסן. היה גם ספר בגרמנית על התנועה הלאומית הפלסטינית, וספר צילומים של ג'ון טורדאי וגרהם אושר (בשם  A People Called Palestine; א"ז).

"לרבים מהספרים שאנחנו מוכרים יש מחברים ישראלים או יהודים. אפשר לדעת מהשמות. הם לא לקחו את זה בחשבון. הספיק להם שבכותרת הופיעו המילים פלסטין או כיבוש או שהיא היתה פרובוקטיבית באופן כלשהו, כפי שכותרות נוטות להיות לפעמים. כל אלה נזרקו מיד לערימת הספרים שעשויים להיות מסיתים".

>>> סכנה: פלסטינים קוראים

אחמד: "אני מאמין שהם חיפשו דברים שהם לא הצליחו למצוא, אבל בזמן שהם עשו את החיפוש הם מצאו דברים שהם חשבו שהם יכולים לקחת. זה למעשה מה שקרה. הם החליטו מה לקחת על סמך מה שגוגל טרנסלייט אמר להם, או שהיתה שם תמונה של דגל פלסטין, של אסיר פלסטיני, של סמל כלשהו שקשור לפלסטין. אני זוכר שהם שאלו אותי על ספר של כותב ישראלי-יהודי, שפורסם באנגלית תחילה ואז תורגם לעברית על ידי ג'ף הלפר ושיש לי אותו בערבית. אני זוכר שהם לקחו את הספר הזה. הם שאלו אותי על הספר 'כל מה שנשאר' בערבית, על כפרים פלסטינים הרוסים".

מה לדעתך היתה מטרת הפשיטה והמעצר?

מחמוד: "עבורי זו רדיפה פוליטית של שני פלסטינים, פלסטינים שמנסים בצורה לא אלימה לקיים דיון, להשאיר מקום, לנהל שיחה, לאפשר התכנסות ודיבור על הסוגיות בקהילה מכילה מאוד. חנות הספרים היתה ותמשיך להיות מקום מכיל מאוד לכל מי שמגיע ומנהל שיחה על ירושלים, על הכיבוש, על פלסטין, על ישראל, על כל דבר. יש לנו גם סיפורת, ספרים על דברים שנמצאים מעבר לנרטיב הפוליטי. עצוב שזה קרה.

"ייתכן שזה רגע להרהר בו ולחשוב שאולי ישראל הגיעה לשלב שאפילו מקומות מקודשים לאנושות כמו חנויות ספרים, כמו מוסדות דתיים, כמו מוסדות אקדמיים, אינם מוגנים יותר, ואנחנו חיים בעולם שמוצף לחלוטין בדיכוי נגד כולם. זה מדאיג מאוד שרעיון הזהות הפלסטינית כשלעצמו, כפי שמתבטא במילה פלסטין, בצבעי הדגל, נחשב להסתה פוטנציאלית.

"מה שלא תעשו, בסופו של דבר יש ארבעה, חמישה, שישה מיליון פלסטינים שחיים בחלקים שונים של הארץ הזאת, והם ימשיכו להיות פלסטינים. להתייחס לזהות הלאומית שלהם, לדגל שלהם ולצבעים שלהם כאל הסתה, זו בסופו של דבר הרמה הגבוהה ביותר של דה-הומניזציה, והיא עלולה להוביל לרמה שלא נראתה כמותה של הפללה קולקטיבית של האנשים האלה רק משום שהם פלסטינים".

ראינו פעולות נגד כל סוגי חופש הביטוי מאז תחילת המחלמה. עכשיו הגיע תור הספרים?

מחמוד: "תמיד חייתי בשני עולמות. חייתי בבועה נחמדה בתוך חנות הספרים, שם יש סוג כלשהו של הגנה תחת המסגרת של הרעיונות, המילים והספרות. זה עולם יפה, ואתה תמיד מרגיש שאתה נמצא בין אנשים שרוצים להיות מעורבים בשיחה תרבותית. אבל אני גם חי בעיר כבושה, ירושלים, שנמצאת תחת דיכוי מתמשך, אם מצד הממשלה הישראלית, ואם מצד רשויות המקרקעין, רשויות הדיור או רשויות המס וכדומה.

"יש דיכוי בכל מקום כאן. תמיד הייתי מודע לכך שזה ההקשר שבתוכו אני חי, אבל יצרנו כאן נווה מדבר, בועה, ונהנינו מתחושת החירות שיש לנו, שיצרנו ושאני חושב שמגיעה לנו. בנוסף, התפיסה היתה תמיד שיש רמה מסוימת של דמוקרטיה בישראל, רמה של רגישות לספרים בהיסטוריה היהודית, בסיפור הישראלי, ולפחות חנויות ספרים יזכו להגנה מהדיכוי הזה ומצורה כזו של איום חמור.

"יש השחתה בכל היבט של השליטה הישראלית בשטחים הכבושים וגם בתוך שטחי ישראל אחרי 7 באוקטובר. זה גם נעשה בדרך של הרס עצמי. אני לא רוצה להיות קשה מדי, אני מבין שאומות שעוברות רגעים קשים בהיסטוריה שלהן יוצרות חוקי חירום מסוגים שונים. אני לא מצדיק את זה, אבל יש הבנה מסוימת שנוצרת כשקוראים היסטוריה עדכנית ופחות עדכנית של חלקים אחרים של העולם. אבל תמיד היתה, אני מניח, אמונה שיש כאן טווח מוגבל, שהיחס לא יורד מתחת לשפל מסוים".

אחמד: "גדלתי עם ספרים. חנות הספרים הזאת יותר מבוגרת ממני. מכרנו ספרים שנים על שנים. סבא שלי, אבא שלי, הדודים שלי. מכירת ספרים אינה פשע, מכירת ספרים היא האור. מכירת ספרים היא מכירה של תרבות, רעיונות, מחשבות, אקדמיה, היא הפצת ידע. היא לא פשע בשום דרך וצורה.

"וזו לא רק חנות ספרים. אנחנו עובדים במקום שהוא גם מרכז קהילתי, מקום תרבותי, מקום שבו אנשים מגיעים ולומדים שפות, מקיימים פגישות. אנחנו מקבלים בברכה אנשים מכל מיני מקומות, לעולם לא דחינו מישהו בגלל המקום שממנו הוא בא, הדת שלו. אנחנו לא שואלים, יש לנו חלל פתוח שכולם יכולים להשתמש בו, חנות הספרים שלנו היא מכילה.

"מה שהשתנה בשנים האחרונות היא שאנחנו חיים במקום שבו החירויות נהיות יותר ויותר מוגבלות. בעולם פתוח וחופשי, אדם חי עם חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש לחוות את כל מה שהוא רוצה לחוות. עכשיו, גם חנות ספרים היא מטרה, גם מוסד תרבותי הוא מטרה, וגם בית ספר, גם אוניברסיטה. אלה הם מקומות שבהם מתחולל שינוי, שמהם מגיעים רעיונות מבריקים, וגם הם הופכים למטרה. זה מה שהשתנה".

איך אתם מגיבים להאשמה ב"הסתה" בגלל מכירת ספרים?

מחמוד: "זה קריטריון מאוד מוזר, הסתה. מה בעצם נחשב למסית? אם הספר מסית את המחשבות שלך, אז הוא למעשה ספר טוב, מכיוון שאנחנו רוצים שאנשים יחשבו, אנחנו רוצים לאתגר אותם אינטלקטואלית. זה מה שעושה ספר טוב. בגלל זה אנשים הולכים לחנות ספרים, כדי שכותרת תפתיע אותם. כל הרעיון של עלעול מבוסס על זה. אנשים מגיעים לחנות ספרים כי הם רוצים לקרוא ספר שהם לא מכירים. הם ישאלו איזה ספר יכול לקחת אותם למחוזות שונים. לנסות לתקוף את התרבות הזאת, מהגישה הזאת, זה חריג.

"אני לא חושב שתהיה להם את האינטליגנציה או את החשיבה הביקורתית כדי לעבור על הספרים, לקרוא ולהחליט אם הם מסיתים או לא. ואם הספרים מסיתים, הם צריכים לשים אותם ברשימת הספרים שאסור להכניס למדינה. אני מוכר ספרים שאני חושב שהם מעודדים ביקורתיות, זה הקריטריון שלי. אני דווקא מקווה שהם יקראו את הספרים שהם לקחו, מכיוון שקריאתם תיתן להם קצת חשיבה ביקורתית. מצד שני, אני מקווה שהם לא יקראו אלא יחזירו לי אותם".

איך התייחסו אליכם בשני ימי המעצר?

מחמוד: "הם לא התייחסו אלינו כחשודים או משהו כזה, אלא מיד התייחסו אלינו כאל טרוריסטים פוטנציאליים. לא היינו זכאים עד שהוכחה אשמתנו, אלא אשמים עד שהוכחה חפותנו. זה היה מאוד מלמד עבורי לגבי כל היחס שמקבלים אסירים פלסטינים ומה שקורה בתוך התאים, היעדר החוק שם, היכולת להעליב, לגרור, לדחוף, להעליב מילולית. זה חורג מהרעיון של משטרה תרבותית או סוהרים ורשויות כליאה מקצועיים. זה מזעזע. קיבלתי במשך יומיים טעימה של זה, וזה באמת מקום אפל מאוד, שרודף אותי עד עכשיו".

"מיד התייחסו אלינו כאל טרוריסטים פוטנציאליים". מחמוד מונא (משמאל) ואחמד מונא, בדיון הארכת מעצרם בבית משפט השלום בירושלים, ב-10 בפברואר 2025 (צילום: אורן זיו)

אחמד: "אני יכול לומר לך בקלות שאלה היו היומיים הקשים ביותר בחיי. זה היה אכזרי. מרגע שאתה נכנס לתא, נשלל ממך כל מה שאתה יכול לחשוב עליו. אתה לא יודע מה השעה, אין שעון, אין אורות, אין חלונות. כמובן שאין לך טלפון, אין לך שום דבר. קר שם, מאוד לא נוח לישון. התאים עשויים מבטון וברזל, ואתה ישן על מזרן דק מאוד, כמו מזרן יוגה. אין כריות, אין נייר טואלט, מים זורמים קרים, אין סבון לשטוף ידיים. השירותים בתוך התא. זו אומללות. הייתי בתא מעצר בתחנת המשטרה. התנאים איומים ואתה מרגיש מנותק לגמרי מהעולם. זה בור עמוק ואפל מאוד. הכל יכול לקרות לך שם ואף אחד לא ידע".

איך הרגשתם מול מפגני הסולידריות איתכם, המקומית והבינלאומית, בבית המשפט וברשתות?

מחמוד: "בנינו לעצמנו מוניטין בינלאומי, שמבוסס על המחויבות שלנו לעבודה שלנו, לעיר שלנו, לשיחות, ולמרחב ולאתיקה של חנות ספרים טובה. במובנים מסוימים, התמיכה הבינלאומית היתה יפה ומרגשת. המהירות שבה אנשים נכנסו לפעולה, באופן עצמאי, זה היה מחמם לב ומבורך. זה נותן לנו אפילו יותר כוח להבין את החשיבות והאחריות שיש לנו כלפי העיר הזאת והקהילה שלנו, ישראלים ופלסטינים ובכל רחבי העולם.

"אני חושב שהמשטרה ובית המשפט הופתעו מהמהירות שבה הסיפור התפתח כמעט לעניין ציבורי. אני חושב שזה גם תרם לירידה שלהם מהעץ. אני בטוח שזה לא שינה את ההחלטות שלהם, אבל אולי זה גרם להם להתנהג קצת יותר באחריות, שזה טוב לי, אבל אני גם תוהה כמה מקרים כאלה מגיעים למערכת הישראלית שלא נהנים מתגובה בינלאומית, וכמה אנשים בילו לילות בצינוק כי אין להם את התמיכה הבינלאומית שיש לנו. זה עוד רגע עצוב שצריך לחשוב עליו".

אחמד: "אני נרגש מאוד. למעשה, אנצל את ההזדמנות כדי להודות לכל מי שכתב משהו, שפרסם משהו, שהופיע כאן עם שלט, מצלמה, או רק נכח, בפנים, בחוץ, בכל מקום. אני באמת רוצה להודות לכולם, מכיוון שזה הראה שמדובר בהתקפה על חירות, וכל מי שהופיע הוא מישהו שמאמין בחירות.

"אני באמת מודה לכל מי שתמך בנו. כשאתה מבלה 14, 15, 16 שעות בחשיכה ולא רואה אף אחד, לא מדבר עם אף אחד, אתה מנותק לגמרי מהעולם. ואז נפתחת הדלת של בית המשפט ואתה רואה 50, 60, 70 אנשים שאתה מכיר ולא מכיר, עם מצלמות, עם תמיכה, זה גורם לך להרגיש שאתה לא לבד. התחושה הזאת מנחמת, ואני מעריך את זה".