newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מיכה גודמן הוא ההוכחה לכישלון החזון המדיני של המרכז

הגותו של הפילוסוף של המרכז הישראלי לגבי "צמצום הסכסוך" היא בעיקר עדות לכך שגם אם מפסיקים להסתכל עליו, הכיבוש לא נעלם

מאת:

הראיון עם מיכה גודמן בהארץ עורר תגובות זועמות מאוד בשמאל. זה לא קרה במקרה. גודמן שתל בראיון משפטים שנועדו מראש להרגיז את קוראי הארץ ואת מי שקוראים את קוראי הארץ. כשהוא אומר שהוא מעדיף "פחות צדק על פני יותר ביטחון", הוא יודע שמי שמתנגד לכיבוש ולאפרטהייד מסיבות מוסריות יתקומם עליו. כשהוא אומר ש"המילה 'מדינה' חוסמת אותנו", ואנחנו צריכים להפסיק לחשוב על end game ובמקום זה לחשוב על ה-game, הוא מרתיח במודע את כל מי שפועל למען שתי מדינות, קונפדרציה או אפילו מדינה אחת.

הפילוסוף של המרכז אומר שהפילוסופיה של המרכז הוא אשליה "שברירית". דגל פלסטין באוויר, על גבול עזה (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש 90)

אברהם בורג דימה את גודמן ל"בלן של המקווה לטיהור השרצים הישראליים", מהכיבוש דרך האפרטהייד ולמשטר העליונות היהודית בכלל. אחרים העניקו לו תארים הרבה פחות מחמיאים. עידו דמבין, מנכ"ל מולד, התרעם על הקביעה של גודמן כאילו אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מותחי הביקורת צודקים, כמובן. התזה של גודמן פגומה מוסרית, משום שהיא מתעלמת מהעובדה הפשוטה שמיליוני פלסטינים חיים היום ללא זכויות תחת שליטה ישראלית, והוא מציע לשמר את המצב הזה עד למועד לא ידוע ואולי עד בכלל.

גם ההשוואה שעושה גודמן בין הסכסוך ובין תאונות דרכים, שאותן איש לא חותר "לפתור" אלא רק "לצמצם", היא מופרכת ודמגוגית, כי איש לא טוען ברצינות שהסכסוך הישראלי-פלסטיני ייעלם ברגע שיושג פתרון פוליטי-מדיני. אבל במאות סכסוכים בעולם, הסכם אכן העלים לחלוטין את האלימות או צמצם אותה מאוד. צפון אירלנד או דרום אפריקה הן דוגמאות טריות יחסית. הסכסוך קיים, המשקעים של מאות שנות עוינות קיימים, אבל לא יורים. לכך נועד הסכם.

יותר מ"רסיס בישבן"

אבל ייתכן שיש דרך אחרת להסתכל על גודמן, ובעיקר להסתכל על מה שגודמן מייצג: המרכז הישראלי. רבים, ובמידה רבה גם גודמן עצמו, רואים בתזה שלו על "צמצום הסכסוך" כמתכון לשימושו של המרכז הפוליטי הישראלי – המשתרע מהשוליים הימנים של ליכוד עד השוליים הימניים של מרצ – במאמץ שלו לשמר את הסטטוס קוו ולהצדיק אותו. אני טוען שגודמן, כנראה שלא במודע, בעצם כותב כתב הודאה שהסטטוס קוו נכשל. במלים אחרות: גודמן הוא הוכחה לכישלון החזון המדיני של המרכז.

בראיון עצמו מספר גודמן שהוא יצא לכתוב את "המניפסט הפילוסופי של המרכז הישראלי", לפי בקשתה של ידידה שלו. אבל למרכז הפוליטי בישראל יש הרבה נושאים לעסוק בהם מלבד הסכסוך: יחסי דת ומדינה, ממלכתיות ושלטון החוק, שוק חופשי, עוצמתם (המסוכנת, לפי אנשי המרכז) של איגודי העובדים, אקלים ועוד נושאים רבים. הסכסוך הוא לא בהכרח אחד מהם.

יותר מכך: כשגודמן ניגש לכתוב את "הפילוסופיה" של המרכז, בערך באמצע העשור הקודם, התזה השלטת לא היתה שצריך "לצמצם את הסכסוך" או אפילו "לנהל" אותו. התזה היתה שצריך, או לכל הפחות אפשר, להתעלם ממנו. זה מה שעמד למעשה בלב הפילוסופיה המדינית של נתניהו. הטענה שלו היתה ש"הסכסוך" – או בעצם מעמד הפלסטינים בשטחים הכבושים – פשוט אינו חשוב להווה ולעתיד הישראלי. ישראל, טען נתניהו, תימדד בכוח שלה, לא במוסריות שלה. אם היא תפגין עוצמה צבאית וכלכלית, העולם יתעלם מעניינם של הפלסטינים. חבל לבזבז את הזמן במחשבה עליהם.

לנתניהו היה על מה להתבסס. במערב עלו כוחות שמרניים ולאומניים שדיברו את שפת הכוח שדיבר נתניהו, והשיח האנטי-מוסלמי השתלב יפה עם ההתנגדות להגירה. המשטרים הערביים נחלשו מאוד אחרי "האביב הערבי", העניין הפלסטיני ירד לתחתית סדר העדיפויות, והפלסטינים עצמם היו – ונשארו – מפולגים בין חמאס בעזה לפתח בגדה, וחלשים יותר מאי פעם.

הכנסת החלה להעז יותר להעביר חוקים סיפוחיים עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן. נתניהו עם טראמפ בעת ביקורו של האחרון בארץ ((צילום: שגרירות ארה"ב בישראל))

אם ישראל תפגין עוצמה צבאית וכלכלית, העולם יתעלם מעניינם של הפלסטינים. חבל לבזבז את הזמן במחשבה עליהם. נתניהו עם טראמפ בעת ביקורו של האחרון בארץ ((צילום: שגרירות ארה"ב בישראל))

כל המפלגות המייצגות את הציבור היהודי – למעט מרצ, וגם שם היו בקיעים – אימצו את התזה הזו של נתניהו באופן כזה או אחר. ראש הממשלה הנוכחי, נפתלי בנט, ידידו של גודמן לפי הצהרתו, הגדיר אז את הפלסטינים כ"רסיס בישבן". אביגדור ליברמן מעולם לא ספר את הרשות הפלסטינית, יאיר לפיד תמך באופן מעורפל ב"שתי מדינות" (גם נתניהו תמך באותה תקופה), אבל הנושא מעולם לא עמד במרכז העניין שלו (הוא היה במקום השביעי במצע המפלגה ב-2013), ומפלגת העבודה תחת שלי יחימוביץ ואחר כך גם תחת יצחק הרצוג נתנה עדיפות ברורה לנושאים חברתיים-כלכליים.

לפיכך, אם גודמן היה נאמן למשימה שלקח על עצמו לכתוב את "הפילוסופיה של המרכז", הוא היה צריך לנסח מדוע הדבר החשוב באמת לחברה היהודית-ישראלית הוא "השלום בתוכנו" ולא הסכסוך עם הפלסטינים. אבל זה לא מה קרה. "מלכוד 67", הספר שאמור היה להציג את הפילוסופיה של המרכז, עסק כולו בסכסוך, וב-2019 הוא יצא עם מאמרו על "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך". הסכסוך הפך לנושא המרכזי שבו "הפילוסוף של המרכז" עוסק.

אבל העניין הוא שעצם הבחירה במלים "צמצום הסכסוך" היא הכרה במרכזיות של הסכסוך. בשמאל יגידו, ובצדק, "בוקר טוב גודמן", טוב שנזכרת שהסכסוך מרכזי לחיינו. אבל אם בוחנים את המהלך הזה במשקפיים של המרכז הישראלי, זו למעשה הודאה כי התזה בדבר שוליותו של הסכסוך אינה מחזיקה מים.

"זה שאני לא רואה את הסכסוך לא אומר שהוא לא רואה אותי, ישראל נהנית מסטטוס־קוו שברירי", אומר גודמן בראיון. מבלי לומר זאת במפורש, גודמן למעשה אומר למי ששלח אותו לכתוב את הפילוסופיה של מרכז: חשבתם שאפשר להתעלם מהעובדה שישראל שולטת בארבעה וחצי מיליון פלסטינים? טעיתם. זו השאלה הכי חשובה לחיינו כאן. הפילוסוף של המרכז אומר שהפילוסופיה של המרכז הוא אשליה "שברירית".

ה"עצלנות המוסרית" לא מעלימה את הכיבוש

על הפגמים המוסריים בהצעה של גודמן כבר דובר לא מועט. ההתעלמות המוחלטת שלו מהרצונות והשאיפות של העם הפלסטיני הוא בהחלט אחד הבולטים שבהם. אבל מה שמעניין כאן שגודמן מודה בכשל המוסרי שלו עצמו.

בקטע שצוטט הכי הרבה בראיון אתו, מסביר גודמן שהוא בחר לא לנקוט עמדה בעניין ח'אן אל-אחמר, הישוב הבדואי שפינויו נדרש כדי שההתנחלות שגודמן גר בה, כפר אדומים, תוכל להתרחב. "אם אנשים מפרשים את זה (את אי נקיטת העמדה, מ"ר) כהתנערות מהחובה שלי כאיש רוח — הם צודקים. יש בזה ממד של עצלנות מוסרית", אמר גודמן.

סארה אבו דאהוק נגררת על ידי השוטרים בח'אן אל-אחמר. העובדה שהשוטרים הסירו את כיסוי הראש שלה עוררה זעם רב (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

אנשי ח'אן אל-אחמר לא חיים באוויר, הם חיים על אדמה ספציפית והאדמה הספציפית הזו כבושה. תושבת ח'אן אל-אחמר נגררת על ידי השוטרים בח'אן אל-אחמר. (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

ב"מלכוד 67" גודמן מייצר לוליינית מושגית ולפיה הטריטוריה, הגדה המערבית, אינה שטח כבוש, אבל האנשים החיים בה כבושים. האמירה שלו על "העצלנות המוסרית" כלפי ח'אן אל-אחמר היא למעשה הודאה שזו הבחנה מופרכת. אנשי ח'אן אל-אחמר לא חיים באוויר, הם חיים על אדמה ספציפית והאדמה הספציפית הזו כבושה, ומתנהל עליה תהליך קולוניאלי מובהק של דחיקת רגלי הילידים לטובת המתיישבים.

המרכז הישראלי, שחי בין חדרה לגדרה, יכול להתעלם מהדילמה המוסרית הזו, משום שהוא לא רואה פלסטינים (או לפחות נדמה לו שהוא לא רואה אותם). בתור אדם עם הגינות אינטלקטואלית בסיסית ובתור לא-איתמר-בן-גביר, גודמן אינו יכול שלא לראות את הפלסטינים הכבושים מדי יום, בדרכו מחדר העבודה שלו בכפר אדומים לירושלים ובחזרה.

גודמן ניסה למכור למרכז את מה שהוא אוהב לשמוע: שהביטחון של היהודים-ישראלים יותר חשוב מצדק לפלסטינים. זו מנטרה שלטת במרכז הישראלי מזה עידן ועידנים. אבל דווקא משום שהוא רואה את הכיבוש יומיום, גודמן פשוט אינו יכול לומר למרכז הישראלי שהפתרון הזה הוא מוסרי. כמעט ההפך: הוא אומר למרכז הישראלי שהוא "עצלן מוסרית"

במלים אחרות, גודמן ניסה למכור למרכז את מה שהוא אוהב לשמוע: שהביטחון של היהודים-ישראלים יותר חשוב מצדק לפלסטינים. זו מנטרה שלטת במרכז הישראלי מזה עידן ועידנים. אבל דווקא משום שהוא רואה את הכיבוש יומיום, גודמן פשוט אינו יכול לומר למרכז הישראלי שהפתרון הזה הוא מוסרי. כמעט ההפך: הוא אומר למרכז הישראלי שהוא "עצלן מוסרית". זו הודאה שהסחורה המוסרית הזו פגומה.

אבל מה שעומד במרכז התזה של גודמן הוא לא השיח המוסרי. הלב הוא הצעדים המעשיים שהוא מציע. בוא נתרכז ב-game, הוא אומר, לא ב-end game, בואו לא נתעסק בפנטזיות על ארץ ישראל השלמה או על שלום. צמצום הסכסוך, הוא מסביר, "זו לא תוכנית אלא תמרון. הוא (התמרון) לא בא להגשים אף חלום".

"צמצום הסכסוך", לפי גודמן, כולל חיבור של "האיים" הפלסטיניים בגדה המערבית אלה לאלה, הרחבת השטחים בשליטת הרשות הפלסטינית, כולל העברת אזורים משטח סי לידי הרשות הפלסטינית, הגברת העצמאות הכלכלית הפלסטינית, הגדלת מספר העובדים הפלסטינים בישראל ומתן אפשרות לפלסטינים לטוס דרך נתב"ג. להגביר "את כמות האוטונומיה הפלסטינית מ–30% ל–70%", כפי שהוא אומר בראיון.

במאמר שבו פרש לראשונה את שמונת הצעדים לצמצום הסכסוך, הוא כתב שמימוש הצעדים האלה יהפוך את הרשות הפלסטינית "מישות מחוררת, מקוטעת ומוחלשת, למרחב עצמאי, רציף, מחובר לעולם, משגשג כלכלית ובעל סמלי סטטוס של מדינה… זהו מהלך שמרחיק את הסכנה הדמוגרפית מבלי להגביר את הסכנה הביטחונית".

אבל גם כאן גודמן למעשה מביס את עצמו. ההיסטוריה, גם בישראל/פלסטין וגם בעולם, מראה שהצעדים שגודמן מציע, כמו גם הצעדים ש"התנועה לצמצום הסכסוך" שפועלת ברוח הרעיונות שלו מקדמת, גם אם הם חיוביים כשלעצמם, יש להם פוטנציאל להעצים סכסוכים, לא לצמצם אותם. ברצועת עזה ישראל הרחיבה את שטחי הרשות הפלסטינית, אבל הסכסוך רק התעצם. בדרום אפריקה משטר האפרטהייד הקים "מדינות עצמאיות", מה שמוכר כבנטוסטנים, כדי לשלוט על כמה שפחות שחורים, אבל בכך סלל את הדרך לנפילתו.

הסיבה פשוטה: דווקא כאשר הצד החלש מתעצם, דווקא כאשר הוא יכול לפעול ביתר חופשיות, הוא יכול לפעול בצורה יעילה ומאורגנת יותר נגד הדיכוי והאפליה שלו. כך המהפכה הצרפתית, כך המהפכה הפמיניסטית, כך מהפכות רבות לאורך ההיסטוריה. אם הרשות הפלסטינית תתחזק, אבל הכיבוש והאפרטהייד יישמרו, הלחצים מצד הפלסטינים להשיג חירות ושוויון רק יגברו, לא יפחתו. האינתיפאדה הראשונה פרצה כאשר מצבם הכלכלי של הפלסטינים היה במגמת שיפור. הפלסטינים, כפי שאמר לי ידיד פלסטיני, הם לא ארנבות. לא די לתת להם גזרים. הם רוצים חירות.

גודמן לא מציע צעדים לצמצום הסכסוך, מהסיבה הפשוטה שהצעדים שלו לא יצמצמו את הסכסוך. הוא מציע למעשה צעדים לצמצום הכיבוש. הוא לא מסוגל לומר שהוא מצמצם את הכיבוש, כי בכך הוא יודה שיש כיבוש, אבל זו המשמעות האמיתית של הרחבת שטחי הרשות הפלסטינית או הגדלת העצמאות שלה. פחות שליטה ישראלית, פחות התערבות ישראלית בחיי היומיום הפלסטיניים.

ישראל והמערב קיוו שאם חמאס יהיו מעורבים בפוליטיקה, הם יבוייתו. עצרת לחגיגות 32 שנים לייסוד חמאס, דרום רצועת עזה, 16 בדצמבר 2019 (פאדי פהד / פלאש 90)

ברצועת עזה ישראל הרחיבה את שטחי הרשות הפלסטינית, אבל הסכסוך רק התעצם. עצרת לחגיגות 32 שנים לייסוד חמאס, דרום רצועת עזה, 16 בדצמבר 2019 (פאדי פהד / פלאש 90)

גודמן אמנם פרסם את "מלכוד 67" ואת המאמר על צמצום הסכסוך בזמן שנתניהו היה עוד בשלטון, אבל לא במקרה "צמצום הסכסוך" תופס גובה אחרי סיום עידן נתניהו. נתניהו ייצג את תזת "ניהול הסכסוך", וכשלונו הוא במידה רבה גם כישלונה של התזה הזו. עם התפוגגות תוכנית טראמפ, וקבורתה של התוכנית לסיפוח שטחי סי, שקידם ידידו של גודמן שיושב היום בלשכת ראש הממשלה, ישראל נותרה בפני שתי אפשרות: אפרטהייד רשמי ואולי גם טרנספר, כפי שמציעים סמוטריץ' ובן גביר, או שוויון אמיתי, לאומי ואזרחי, בין כל מי שחי בין הירדן לים, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, אם זה בצורת שתי מדינות, קונפדרציה או מדינה אחת.

גודמן, והמרכז הישראלי, לא יכולים לזהות את עצמם עם הפתרון הראשון, הסמוטריצ'י, אבל אין להם אומץ לאמץ את הפתרון השני. גודמן טוען שהימין והשמאל בישראל נמצאים במלכוד. אבל מי שנמצא במלכוד גמור זה הוא והמרכז הישראלי. הצעדים שהוא מציע הם לא רעים כשלעצמם. הם אכן יכולים לשפר את חייהם של הפלסטינים ו"לצמצם את הכיבוש". אבל בלי אופק, בלי הבטחה ברורה לסיום הכיבוש ולהשגת שוויון, הם עשויים דווקא להעצים את הסכסוך ולהגביר את האלימות. בלי end game, לא יהיה game.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf