newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מטרת הימין גלויה: עימות אלים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים

עם ירידת רעיון הסיפוח מהפרק והתחזקות הכוח הפוליטי של האזרחים הערבים, האגף המיליטנטי של הציונות הדתית הבין שהמאבק האמיתי מתחולל בישראל גופא ומגייס את משאביו להילחם ב"סכנה הדמוקרטית". אפרטהייד, מבחינתם, אינו איום כי אם מודל ראוי

מאת:

דמוקרטיה במובנה העמוק של המילה היא הסכנה, היא האיום. ח"כ בצלאל סמוטריץ נואם על דוכן הכנסת, ח"כ מנסור עבאס על כס יו"ר הכנסת (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

האירועים האלימים של מאי 2021 היו "מאורעות" או "פרעות", נטיעת עצים בנגב היא פעילות "טבעית וציונית", כפי שצייץ עמית סגל, והמטרה שלה היא "תפיסת השטחים הפתוחים הסמוכים ליישובים בדואיים באמצעות ייעור, שנועד לבלום את ההשתלטות על הקרקע", כפי שהעיד יו"ר קק"ל, אברהם דובדבני, בכנס שנערך בתחילת דצמבר 2021, רגע לפני המהומות סביב הייעור ליד סעווה אל-אטרש; ובכלל, מה שמתרחש עכשיו בדרום, ובישראל כולה, הוא "מלחמה על הציונות, על הריבונות, על המולדת", כפי שכתב קלמן ליבסקינד ב"מעריב".

שלושת הדוברים הנזכרים למעלה – כולם חברי האגף המיליטנטי של הציונות הדתית, המייצג לכל היותר כעשרה אחוז מהציבור היהודי – יושבים בלב לבו של הממסד התקשורתי והמדינתי בישראל: סגל כפרשן הפוליטי המוביל של ערוץ 12 ו"ידיעות אחרונות", ליבסקינד כמוביל תוכניות האירוח המרכזיות ברדיו ובטלוויזיה של תאגיד "כאן", ודובדבני כמי שמוביל ארגון השולט ביותר מ-10 אחוז מאדמות המדינה.

אבל מה שמעניין לא פחות מהייצוג חסר הפרופורציות של האגף הימני הרדיקלי הזה בצמרת הישראלית, הוא המסגור, השפה שהאידיאולוגים והפוליטיקאים של הימין משתמשים בה בתקופה האחרונה, במיוחד מאז אירועי מאי והקמת ממשלת בנט-לפיד: שפה שיוצרת את הרושם שהציבור היהודי בישראל עוד לא זכה למדינה משלו, עוד אין לו ריבונות. כאילו הציונות כולה, אפשר לומר, נמצאת עוד במצב הקדם-מדינתי, הקדם-ריבוני. כאילו ישראל עוד לא קמה על חורבות העם הפלסטיני ב-1948, עוד לא הקימה מאז כ-700 ישובים ליהודים בלבד, עוד לא כבשה וממשיכה לכבוש ארבעה וחצי מיליון פלסטינים כבר יותר מחמישים שנה.

יש סיבות שונות להתעוררות השיח הפרה-מדינתי הזה, למאמץ המרוכז והמכוון הזה – שיצא מהימין אבל התנחל חזק בתוך המיינסטרים התקשורתי, הפוליטי והתודעתי בישראל – לחזור ל"שורשים של הציונות" שלפני הקמת מדינת ישראל, אבל אפשר לסכם אותן בשורה אחת: מדובר בחשש שהציונות ומדינת ישראל סטו מדרכן, או עשויות לסטות מדרכן, ובמקום לבסס כאן "מדינה יהודית", במובן הכי פשוט של מדינה שמטרתה היחידה היא לשרת את הקולקטיב היהודי, הן עלולות להביא לדמוקרטיה. דמוקרטיה שבה לכל האזרחים, כולל לאזרחים הערבים-פלסטינים, יהיה חלק בשלטון.

דמוקרטיה במובנה העמוק של המלה, כלומר מדינה המשרתת את כל אזרחיה במידה שווה ולכולם יש בה זכויות שוות, היא הסכנה, היא האיום. זו המשמעות העמוקה של המסר המרכזי שהעבירו כמעט כל הדוברים בהפגנות הימין האחרונות: צריך להציל את המדינה היהודית ולמנוע בכל מחיר את הקמתה של "מדינת כל אזרחיה". בפרפרזה על בנימין נתניהו, אפשר לומר: הם, כלומר הימין, מפחדים. כאילו הם קראו את דוח אמנסטי עוד לפני שנכתב, והם מסכימים איתו: ישראל היא מדינת אפרטהייד וצריכה להישאר כזו.

הימין מביט לתוך הקו הירוק ומגלה מציאות לא מוכרת

אחת הסיבות לכך שהימין מציג היום את החזית הפנימית מול "מדינת כל אזרחיה" ומול הפלסטינים אזרחי ישראל כמשימה הראשונה במעלה שלו, קשורה דווקא לכישלון פרויקט הסיפוח. כתבנו כאן בעבר כי כישלון הסיפוח – פרויקט שהימין טיפח במשך יותר מעשור – סימן למעשה לימין שבעתיד הנראה לעין אין אפשרות להרחיב את גבולות הריבונות הישראלית באופן מסודר ומוסכם, ללא מלחמה. במונחים הלקוחים מאמריקה, אפשר לומר שהמתנחלים ראו איך ה-last frontier, הגבול האחרון, נסגר בפניהם.

אבל משום שבעיני הימין, ולא רק בעיניו, הציונות היא תנועה של מאבק מתמיד, של התפשטות מתמדת, היה צורך למצוא "גבול חדש". זה הרקע ללידת הגרעינים התורניים בערים המעורבות – הקודמת אמנם לכישלון הסיפוח, אבל מנבאת אותו במידת מה. זה הרקע לפריחה של ארגון כמו "השומר החדש" המגן על "אדמות הלאום", שגם היא קודמת לאירועי מאי אבל קיבלה משנה תוקף מאז. זה הרקע ל"מלחמה על הנגב", סיסמת הקרב המרכזית של הימין היום.

אבל ברגע שהימין הפנה את מבטו לתוך הקו הירוק, בגלל כישלון הסיפוח ובגלל סיבות אחרות, הוא גילה מציאות שלא הכיר קודם. בעשור האחרון, ובמיוחד בארבע מערכות הבחירות האחרונות, המיעוט הפלסטיני צבר עוצמה השכלתית, כלכלית, ובעיקר פוליטית, גדולה בהרבה משהיתה לו בעבר.

ראשי הרשימה המשותפת נפגשים עם הנשיא ראובן ריבלין בירושלים, לצורך המלצה על בני גנץ לראשות הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בעשור האחרון, ובמיוחד בארבע מערכות הבחירות האחרונות, המיעוט הפלסטיני צבר עוצמה השכלתית, כלכלית ובעיקר פוליטית גדולה בהרבה משהיתה לו בעבר. ראשי הרשימה המשותפת בפגישה עם הנשיא ראובן ריבלין בירושלים, לצורך המלצה על בני גנץ לראשות הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הצירוף של מנסור עבאס לקואליציה בא אחרי שהנציגות של המיעוט הפלסטיני הפכה לשחקן משמעותי בפוליטיקה הישראלית, כוח המכריע על מי תוטל הרכבת ממשלה, ובעצם מי יעמוד בראשה. נכון שאין זו הפעם הראשונה שמפלגה ערבית יושבת בקואליציה, אבל קשה להכחיש שההכרה בכוחו הפוליטי של המיעוט הפלסטיני, ובעיקר הלגיטימציה של הישיבה שלו ליד הגה השלטון, הפכה רחבה מאוד.

השינוי הזה מאיים על "חלוקת העבודה" ההיסטורית בין ישראל הרשמית, המתיימרת להיות דמוקרטית ומבוססת על שוויון לכל אזרחיה, ובין  ישראל הלא-רשמית, הפועלת באופן שיטתי לטובת הקולקטיב היהודי כמעט בכל תחום אפשרי. קק"ל, האחראית על הנטיעות בנגב, היא אחד הסוכנים המרכזיים של ישראל התת-קרקעית הזו (ראו כאן בסרט "כאן מדייקים", שהפיקו פעילות חברתיות רגע לפני אירועי סעווה אל-אטרש).

כדי להבין עד כמה אותה "ישראל לא רשמית" גזענית באופן בלתי מתנצל, די לצטט מדבריו של אותו דובדבני, יו"ר קק"ל. באותו כנס בתחילת דצמבר סיפר דובדבני שעוד כשהיה בסוכנות היהודית, הציע שהמדינה תגביל חלוקת קצבאות לשניים או שלושה ילדים, ואילו הסוכנות תעניק קצבאות למשפחות גדולות יותר, בתנאי שהן יהודיות. "מכיוון שהסוכנות מכוונת רק ליהודים", הסביר, זה יכול היה לעבור. היום, הוא המשיך, זה לא יכול ללכת. "המדינה קיבלה תפנית", הלין דובדבני, "היום מדברים יותר נגד גזענות ובעד שוויון, ואי אפשר לזוז". בקיצור, הדמוקרטיה לא מאפשרת לציונים "אמיתיים" כמו דובדבני לזוז.

חוק הלאום היה ניסיון למסד את האפליה הגזעית הזו, להפוך אותה לחלק מישראל "הרשמית", אבל ככל הנראה הוא לא השיג את מטרתו מבחינת הימין. עובדה שדווקא אחרי שחוקק, העוצמה הפוליטית של הציבור הפלסטיני רק התגברה, וחלק מנציגי אותו ציבור יושבים היום בממשלה.

הסכנה מבחינת הימין היא לא רק שהקולקטיב היהודי יאבד את המונופול המוחלט שלו על השלטון בישראל, ושמפלגה כמו התנועה האסלאמית תשב ליד ההגה ותחליט החלטות על גורל כל האזרחים, יהודים וערבים. הסכנה היא שגם חלקים בציבור היהודי, לא רק בשמאל הרדיקלי, מוכנים לשותפות כזו. במילים אחרות: החשש הוא שיותר מדי פלסטינים אזרחי ישראל ויותר מדי יהודים ישראלים ייקחו ברצינות את היומרה של ישראל להיות מדינה דמוקרטית, ויהפכו אותה – אכן – ל"מדינת כל אזרחיה".

הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב, ב-11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

החשש הוא שיותר מדי פלסטינים אזרחי ישראל ויותר מדי יהודים ישראלים ייקחו ברצינות את היומרה של ישראל להיות מדינה דמוקרטית. הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב, ב-11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

חזרה להיסטוריה הציונית, הפעם כפארסה

סמוטריץ', אולי הפוליטיקאי הכי חד בימין, זיהה את הסכנה הזו ולכן סירב לקואליציה עם עבאס, גם אם היתה משאירה את נתניהו בשלטון. מבחינת סמוטריץ', ישראל יכולה להיות או דמוקרטית או יהודית. אין שום אפשרות לפשר בין שני המושגים. הבחירה שלו היתה ברורה. שאר הימין הלך בעקבותיו.

אירועי מאי שימשו דלק להבעיר את המדורה הזו. לא ניכנס כאן לניתוח מפורט של מה שאירע שם, אבל בעיני הימין – ושוב, לא רק הימין – האירועים האלה היו הוכחה ניצחת ש"האויב" האמיתי נמצא בתוך גבולות מדינת ישראל הריבונית, כולל השטחים שסיפחה במזרח ירושלים. בלי להמעיט מהאלימות שהפגינו ערבים, וגם יהודים, ב"ערים מעורבות" כמו לוד, רמלה, עכו ויפו, אין ספק שהימין השתמש בה כדי להציג את כל האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל כ"אויב פנימי".

ההגדרה "מאורעות תשפ"א" כדי לתאר את אירועי מאי 2021 נועדה בדיוק כדי ליצור את הרושם הזה. אצל כל מי שהתחנך במערכת החינוך היהודית-ישראלית, המלה "מאורעות" מתקשרת עם שנות ה-20 וה-30, עם אבני היסוד של הסכסוך היהודי-פלסטיני. הערבים לא רצו פה אותנו, היהודים, ולכן לא הותירו לנו ברירה אלא להילחם בהם ובסופו של דבר גם לגרש אותם, הולך הסיפור המאוד רחב הזה. הביטוי "מאורעות" מחזיר את הסכסוך לרמה הקהילתית ומוציא ממנו את האלמנט האזרחי. אנחנו, יהודים וערבים, לא כולנו אזרחים באותה מדינה, אנחנו קהילות שנמצאות במלחמה נצחית.

במובן הזה, המטרה של השיח ה"ניאו-ציוני" הזה היא פשוטה ועירומה: לעודד עימות אלים בין יהודים וערבים בתוך ישראל, או ליתר דיוק, לעודד עימות אלים בין המדינה ומוסדות הדיכוי שלה, כמו המשטרה והצבא, ובין האזרחים הערבים. לא באופן מטפורי, באופן ממשי.

"העובדה שמתפרעי לוד הערבית לא סופרים הבוקר את מתיהם – [היא] לא הכלה ולא איפוק, אלא עיוורון ופחד. והעובדה שהיהודי שירה שלשום בפורע כדי להגן על משפחתו עדיין במעצר צריכה להרעיד את המדינה", צייץ עמית סגל -12 במאי 2021, יומיים אחרי תחילת העימותים בלוד. היהודי שהרג את מוסא חסונה בלוד, כמעט מיותר לומר, אכן שוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום. נגד תושבי לוד הערבים, המואשמים באחריות להריגתו של תושב העיר יגאל יהושע, הוגשו כתבי אישום.

"אנחנו, יהודים וערבים, לא כולנו אזרחים באותה מדינה, אנחנו קהילות שנמצאות במלחמה נצחית". תומכיו של החשוד ברצח מוסא חסונה מפגינים מחוץ לבית המשפט בראשון לציון (אבשלום ששוני / פלאש 90)

בכינוס שנערך בשבוע שעבר קרא ח"כ יואב גלנט מהליכוד "להוסיף שלוש חטיבות סדירות פיקודיות למג"ב, (ו)להקים כוח מילואים איכותי תחת פיקוד מג"ב" כדי להילחם ב"פשיעה הלאומנית המשתוללת". "אם נאבד את הנגב ואת הגליל, יאבדו גם תל אביב וירושלים", הזהיר גלנט בכנס. משתתפים אחרים, רובם מהימין, אמרו דברים לא פחות חריפים.

אי אפשר להקל ראש בסכנה של השיח הזה, שבמסווה של חזרה לשורשי הציונות מציע למעשה דיכוי אלים של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל. דווקא משום שהשיח הזה – מנטיעות עצים עד זיכרון ה"מאורעות" – נמצא כל כך עמוק בתודעה היהודית-ישראלית הקולקטיבית, זה לא בלתי אפשרי שהוא ישיג את המטרות האלימות שהוא מציב לעצמו.

צריך גם לזכור שבראש הממשלה, אותה ממשלה ששותפה בה התנועה האסלאמית, יושב איש ימין שהרטוריקה הזו של "שמירת אדמות הלאום" וסכנת "המאורעות" של מאי מדברת אליו. "הרעיון הוא לכנס אותם (את הבדואים) ולרכז אותם במספר יישובים מוכרזים. זה יהיה win־win לציונות, לשמירה על אדמות מדינה, למדינה", אמר נפתלי בנט ל"מעריב" באחד מראיונות סוף השבוע, "אנחנו נקים קיר ברזל מול חוסר המשילות. זה איום אמיתי. ההתפוצצות שהיתה בשומר החומות הרעידה את כולנו. זו היתה קריאת השכמה". השותפה שלו, איילת שקד, אמרה בהמשך השבוע, בהקשר לחוק האזרחות שהיא מנסה לקדם, כי "הנתונים מדברים בעד עצמם, ללא חוק האזרחות נאבד את הנגב ללאומנות הפלסטינית".

אבל לצד החשש, צריך להסתכל גם על הצד השני של המטבע. המציאות בישראל של 2022 היא לא המציאות של הישוב היהודי ב-1929, 1936 או 1948. אם רכישות האדמות בידי יוסף ויץ בשנות ה-30 לטובת קק"ל אכן הביאו לפינוי אריסים ערבים ולהושבת מתיישבים יהודים במקומם, היום גם אם קק"ל תיטע ג'ונגל שלם בנגב, הסיכוי שמישהו מתושבי סעווה אל אטרש יעזוב את אדמתו הוא קלוש עד אפסי. גם התושבים הערבים-פלסטינים של "הערים המעורבות", שידעו גירוש, דיכוי ואפליה במשך עשרות שנים, לא הולכים לשום מקום.

ברוח האמירה המפורסמת של קרל מרקס, לפיה "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה", אפשר לתהות האם החזרה של הימין אל ההיסטוריה הציונית איננה פארסה, האם אין בה משום הודאה בכישלון, הודאה בהפסד. "לקרב הזה" מול הבדואים בנגב או מול "הפורעים" בערים המעורבות, כותב ליבסקינד באותו מאמר המצוטט בתחילה, "החלטנו לא להתייצב". וכשהוא הוא אומר "החלטנו", הוא לא מתכוון אליו ואל חבריו בימין הרדיקלי. הוא מתכוון לכלל הציבור היהודי. התבוסה כלולה בתוך עצם ההצעה לפעולה.

דווקא משום שליבסקינד, סמוטריץ' ודומים להם רואים את התחזקות הכוח הפלסטיני בתוך הפוליטיקה הישראלית, דווקא משום שהם מעריכים שחלקים נרחבים בחברה היהודית, נרחבים הרבה יותר מבעבר, משלימים עם הלגיטימיות של הנוכחות הפלסטינית בפוליטיקה, ודווקא משום שהם מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח של הנוכחות הזו, גם לגבי הדמוקרטיה בתוך ישראל וגם לגבי עתיד הכיבוש, הם חוששים שהמאבק אבוד. הברירות היחידות הן אפטרהייד רשמי – סמוטריץ' מציע למעשה שלילת זכות הצבעה מערבים – או נכבה חדשה ("אתם פה בטעות כי בן גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב-48", הוא אמר לח"כים ערבים בכנסת), ושתיהן לא נראות מאוד ריאליות.

זה אולי לא נשמע מאוד אופטימי, אבל חשוב להבין מול מה אנחנו עומדים. צריך להבין מה ניצב מאחורי השימוש הזה בסיסמאות ציוניות מימי טרום המדינה, מה הסכנה של השיח הזה, אבל גם מהי החולשה שלו.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf