האם האשמים האמיתיים משלמים את המחיר על מותה של התינוקת אדל ביטון?

מדוע חתמו חמשת הנערים מהכפר חארס על עסקת טיעון ששלחה אותם ל-15 שנות מאסר, למרות שגם שופטי בית המשפט הצבאי לנוער הודו כי היו "קשיים ראייתיים לא מבוטלים בהוכחת אשמתם"? אולי כי במערכת שמרשיעה מעל ל-99 אחוז מבני הנוער לא היה להם סיכוי

מאת:

בשבוע שעבר גזרו שלושה סגני אלופים ששימשו כשופטים בבית המשפט הצבאי לנוער 15 שנות מאסר וקנס של שלושים אלף שקלים על חמישה נערים פלסטינים מהכפר חארס שהורשעו בזריקת אבנים לעבר כלי רכב שהובילו, כעבור שנתיים, למותה בטרם עת של הפעוטה אדל ביטון מסיבוך של דלקת ריאות. פסק הדין ניתן לאחר שהאישום שהחל ב-25 סעיפים של נסיון לרצח, הופחת ל"נסיון לגרימת מוות בכוונה" ולבסוף הסתיים ב"הריגה" ו"זריקת חפצים לעבר כלי תחבורה נוסע".

תחילת הסיפור בחודש מרץ של שנת 2013, אז, על פי כתב האישום, נפגשו חמשת הנערים, שהיו בני 16 ו-17 באותו זמן, והחליטו לצאת לזרוק אבנים לעבר מכוניות של יהודים. הם התמקמו בקטע מואר של כביש 5 המוביל מההתנחלות אריאל לעבר שטח מדינת ישראל והחלו ליידות "מטר של אבנים" (כך בגזר הדין) לעבר רכבים חולפים. בין שאר הרכבים בהם פגעו, ממשיך גזר הדין, היתה גם משאיתו של מר ראיד בדיר, שעצר אותה בצד הדרך.

באותה עת, נסעה אדווה ביטון ברכבה עם שלוש בנותיה, ואבן שפגעה באחורי הרכב, על פי עדותה של האם, גרמה לה להתנגש במשאיתו של מר בדיר. בעקבות כך נפצעו האם וכל בנותיה שהיו ברכב וכן נהג המשאית. הפעוטה אדל, שישבה במושב הקדמי, נפגעה בראשה בצורה קשה, והאם ואחיותיה נפצעו באורח קל עד בינוני. באותה תקרית, טען קצין בכיר, הגישו כ-20 נהגים אחרים תביעות לפיצוי על הנזק שנגרם לרכביהם כתוצאה מידוי האבנים.

הפציעה הקשה של התינוקת הסעירה את המדינה, ובימים שלאחר האירוע פשטו במספר הזדמנויות כוחות צבא רבים בהנחיית השב"כ על הכפר חארס. במהלך הפשיטות נעצרו, בין השאר באמצעות כלבים, עשרות מתושבי הכפר, רבים מהם קטינים. העצורים נלקחו למתקני מעצר שונים ונחקרו בתנאים קשים תוך איומים ואלימות, חלקם שוחררו ונעצרו שוב, עד שתוך כמה ימים הודו חמישה מהקטינים שנחקרו במעורבות באירוע, ודובר צה"ל פרסם הודעה לפיה האשמים נתפסו.

מאוחר יותר טענו הקטינים כי ההודעה הוצאה מהם בעינויים, שכללו מכות, החזקה בתנאים קשים של קור ובידוד, וכי ההודאה שעליה חתמו נכתבה בעברית, שפה שאינם מדברים או קוראים, והם חזרו בהם וטענו לחפותם. למרות טענות אלה הסכימו החמישה באמצעות עורכי דינם לעסקת טיעון הכוללת הודאה באשמה. מאז חודש מרץ 2013 מוחזקים הנערים, שאינם קטינים יותר, בבית כלא ישראלי.

> היי בוז'י הרצוג, בוא תכיר את השכונות בירושלים שמהן אתה רוצה להיפרד

כיסא של תינוקת שנותר זרוק בזירת האירוע. התינוקת אדל נפצעה באורח קשה מאוד, ושנתיים אחר כך מתה מסיבוכים של דלקת ריאות (אורן זיו/אקטיבסטילס)

כיסא של תינוקת שנותר זרוק בזירת האירוע. התינוקת אדל נפצעה באורח קשה מאוד, ושנתיים אחר כך מתה מסיבוכים של דלקת ריאות (אורן זיו/אקטיבסטילס)

השופטים הצבאיים ציינו בגזר הדין, המאשר את עסקת הטיעון בין התביעה הצבאית לנאשמים, כי עונש של 15 שנות מאסר הוא עונש מקל. הם קבעו גם כי גילם של הנאשמים בזמן ביצוע העבירה והעובדה שעברם הפלילי היה נקי לחלוטין לא צריכים להוות שיקול לעונש מקל שכזה. עם זאת, המשיכו השופטים, הם מקבלים את עסקת הטיעון בשל "קשיים ראייתיים לא מבוטלים בהוכחת אשמתם של הנאשמים" והסכימו לעסקה לפיה החמישה ישלחו רק ל-15 שנות מאסר. זו היתה בעצם דרכם המנומסת של השופטים לומר בצורה שתיתן להם לישון בלילה שאין כלל ראיות פרט להודאת הצעירים שהוצאה ככל הנראה בעינויים.

מדוע, אם כן, הסכימו חמשת הצעירים לעסקת טיעון כאשר אפילו השופטים אומרים כי יהיה קשה להרשיע אותם בהעדרן המוחלט של ראיות? אפשרות אחת יכולה להיות כי הם עשו את זה ומלאים כבוד למערכת הצדק עד שהם מוכנים להתנדב ולבלות את אותו פרק זמן שעבר מאז נולדו במערכת הכליאה הישראלית. אפשרות אחרת היא כי אין להם ברירה. מערכת המשפט הצבאית לנוער הפלסטיני היא בדיחה. היא מראית עין של מערכת צדק. הנחת היסוד של המערכת היא שכל מי שניצב מולה אשם: כמעט מאה אחוזים (99.76 אחוז בשנת 2011, 99.7 אחוז בשנת 2008) מכלל בני הנוער הפלסטינים העומדים מול מערכת המשפט הצבאית מורשעים. בתצפיות בבית המשפט הצבאי לנוער הנתון עמד על מאה אחוז.

בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח מציינים כי בהשוואה לנתוני משטרת ישראל על תיקי עבירות של בני נוער ישראלים שאינם נתונים למרות המשטר הצבאי, אחוזי אי-ההרשעה עומדים על כ-60 אחוזים, ורק כ-20 אחוזים מהקטינים העומדים מול בתי המשפט הלא-צבאיים מקבלים עונשי מאסר. חוסר השוויון באחוזי ההרשעה והענישה בין קטינים פלסטינים תחת המשטר הצבאי המופעל על ידי ישראל לבין קטינים ישראלים הנתונים לשיפוט בתי המשפט הפליליים, אם כן, זועק לשמיים.

המכונית ההרוסה של משפחת ביטון לכודה מתחת למשאית. התינוקת אדל נפצעה באורח קשה מאוד, ושנתיים אחר כך מתה מסיבוכים של דלקת ריאות (אורן זיו/אקטיבסטילס)

המכונית ההרוסה של משפחת ביטון לכודה מתחת למשאית. התינוקת אדל נפצעה באורח קשה מאוד, ושנתיים אחר כך מתה מסיבוכים של דלקת ריאות (אורן זיו/אקטיבסטילס)

המשפחות של חמשת הצעירים טוענות עדיין לחפותם. הן מעלות סתירות שונות בפרטי התיק, כמו למשל שלמרות הטענות של האם והמשפחה כי הפעוטה נפגעה ישירות מאבן שהושלכה לרכב, על פי עדות האם, התינוקת אדל ישבה במושב הקדמי, אך האבנים פגעו בחלק האחורי של הרכב. בנוסף הם מציינים שבראיון לטלויזיה האוסטרלית טענה האם כי מה שפגע ברכב הוא בלוק בניה; שבוחן תנועה של המשטרה לא קבע אם מדובר בתאונת דרכים או בזריקת אבנים; שהאבן שהמשטרה טוענת כי פגעה בפעוטה הוצגה רק כחודש וחצי לאחר האירוע; שבהודאה שהוצאה בכח מאחד הנערים הוא מציין שהם היו רק שלושה ולא חמישה נערים כפי שטוענת התביעה הצבאית, ובכלל בהעדר כל עדות או ראייה, מדוע דווקא חמישה.

הם גם מסבירים שנהג המשאית טען שעצר בצד הכביש לאחר שאבנים פגעו ברכבו, אך זו פעולה הנוגדת התנהגות סבירה של אדם שבדרך כלל ינסה להתרחק ממקום הסכנה לפני שיעצור; שאין אפילו עד ראייה אחד לזריקת האבנים באותו אירוע; ועוד כהנה וכהנה. אך הנקודה העיקרית שהם מעלים היא שבאותו אירוע, כך על פי דברי קצין בכיר שרואיין על ידי הכתבת ג'יליאן קסטלר-ד'אמורס מאל ג'זירה, הוגשו כ-20 תביעות לביטוח מצד נהגים שטענו שרכביהם נפגעו מאבנים. לדבריו, כל התביעות נדחו מחוסר ראיות. כמו כן, אמר הקצין, כי במשטרה לא התקבלו דיווחים על זריקת אבנים באותו הזמן.

מה שקרה באותו הלילה למשפחת ביטון הוא טרגדיה נוראית. עם זאת, ומבלי להפחית מהכאב של משפחת ביטון, הרשעת חמשת הצעירים מחארס עם אפס ראיות, היא בעייתית, בלשון עדינה. כצעירים לא יהודים וחסרי אזרחות ישראלית הם עומדים מול מערכת ששמה לה למטרה להרשיע אותם בין אם הם אשמים או אם לאו. מערכת שבשבילה אין חפים מפשע, שמאה אחוז מהעומדים מולה הם אשמים. זו לא מערכת משפט, אלא מסכה שנועדה לעשות "כאילו" יש פה מערכת צדק, חלק מהבלוף הגדול של הכיבוש הנאור. אם דבריו של הקצין הבכיר שדיבר עם העיתונאית קסטלר-ד'אמורס נכונים, הרי שחיי אדם (פלסטיני) זולים יותר מחלקי חילוף לרכב (של יהודי).

> מתי מחנה השלום יפסיק לדבר בהיגיון ויתחיל לדבר אל הרגש?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לילי סימון איבגי בתפקידה זוהרה על סט הצילומים (צילום: הפקת "ביערות האלו")

לילי סימון איבגי בתפקידה זוהרה על סט הצילומים (צילום: הפקת "ביערות האלו")

בורות באדמה וצלקות בנפש: עובדי הדחק המזרחים שנטעו את יערות קק"ל

הסרט "ביערות האלו" של בני הזוג רונן זרצקי ויעל קיפר מביא למסך את אחד הפרקים המודחקים מראשית ימי המדינה: המהגרים היהודים מארצות ערב והאסלאם שהועסקו בחפירת בורות כדי "לשנות את פני הארץ"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf