newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפריחה הנהדרת של החיטה: מורין נהדר באלבום חדש, סוחף ומפתיע

לאחר אלבום של פיוטי יהודי איראן, מורין נהדר מוציאה תקליט חדש עם מיטב השירה הפרסית העממית. בראיון אישי היא מדברת על הערגה למולדת הלא מוכרת, על כרטיס הביקור שלה כאמנית, ועל הזהות החצויה בין שתי המולדות

מאת:

לפני כעשרים שנה יצא לנו לנכוח, בן זוגי ואני, בהופעה של הרכב מוסיקלי פרסי קטן בבית הקונפדרציה בירושלים. זה היה כחודשיים לפני תאריך החתונה שלנו. לא הכרנו את שם ההרכב, וגם לא את שם הזמרת הצעירה, מורין נהדר, ששרה באותו הערב. ההופעה היתה באולם קטן, אינטימית מאוד, ומרגע שמורין פתחה את הפה ושרה היא מסמרה את הקהל למקום. החוויה של לשמוע את שירי העם הפרסיים שאני מכירה מינקות מפי הבחורה הצעירה עם הקול הצלול, מלא הנוכחות, היתה מהממת בשבילי. כשיצאנו באותו הערב מההופעה לא היה לנו ספק שאנחנו רוצים שהיא תשיר בחתונה שלנו, ואחרי מאמצים רבים הצלחנו בזה, אולי גם מפני שהיא זכרה את זו שישבה מקדימה ולא הפסיקה לחייך אליה חיוך ענק של אושר לאורך כל ההופעה. עשרים שנה אחרי, עדיין אנשים שהיו בחתונה שלנו זוכרים את הקסם שהילכה בשירתה.

חלק מהשירים שמורין שרה אז כלולים באלבום החדש שהוציאה, "גול גנדום", 'פרח החיטה'. 11 רצועות שמרכיבות ביחד מסע סוחף, מפתיע ומרגש אל לב הקלאסיקה העממית הפרסית בעיבודים חדשים. עבור מי שזאת לו היכרות ראשונית עם השירים הללו, זאת אינטרודוקציה אינטליגנטית לכמה מאבני היסוד של השירה הפרסית. עבור מי שמכיר את השירים הללו מהבית, זאת הזדמנות להאזין להם ממקום רענן לחלוטין ולהתאהב בהם מחדש. מספיק להאזין לעיבוד והביצוע של "גול סנגם", מה שהפך כמעט להמנון האיראני בישראל, ולפרשנות החדשה והמרגשת של נהדר לשיר הזה, כדי להבין את הערך של התקליט.

מאספהאן לירושלים

למרות ההגייה הפרסית המשובחת שלה, מורין חיתה כמעט את כל חייה בישראל. היא נולדה באספהאן והיגרה לכאן עם משפחתה ב-79', כשהיתה כבת שנתיים וחצי. מאיראן יש לה זיכרונות מעטים, אבל חיים.

"אני זוכרת ששיחקתי עם קרפדות מחמד שהיו לי, הן היו משתינות לי על הידיים, מה שהיה מוציא את אמא שלי מהכלים. ואני זוכרת שכנה מוסלמית עם צ'אדור שבאה אלינו והביאה לי במתנה מלון ואבטיח קטנטנים".

ילדותה עברה עליה בירושלים של שנות ה-80'. את דרכה המוסיקלית החלה בגיל צעיר מאד. "בגיל עשר נכנסתי למקהלת אנקור, אחר כך המשכתי לאקדמיה למוזיקה שם עשיתי שני תארים ראשונים בקומפוזיציה, ניצוח מקהלות והכשרת מורים, ובאומנות השירה. מצחיק, אבל קיבלתי תעודה שאני ראויה להיקרא זמרת".

"החברות במקהלה סידרה לי את הילדות במובן מסויים", היא אומרת. "נתנה לי תוכן, זהות, למרות שהיתה לי ילדות מאוד לא רגילה. המקהלה היתה כל חיי במשך 8 שנים גם במובן החברתי וגם במובן של הדרישות מאיתנו שעמדו בסטנדרטים גבוהים מאד למרות שהיינו ילדים".

אני שואלת על הרפרטואר. "שרנו בעיקר קלאסיקות מערביות: מוצרט, באך, שוברט, וגם יצירות של מלחינים עכשוויים, דברים אוונגרדיים באופיים".

אל המוזיקה הפרסית הגיעה באופן חתרני כמעט; כמו בהרבה משפחות מהגרים שעשו ככל יכולתן לאמץ את הזהות החדשה, המקומית, ולמחוק את שרידי ה"גלותיות" והזרות, גם בביתה של מורין המוסיקה הפרסית נדחקה אל קרן זווית. "יום אחד נשארתי לבד בבית, הייתי בערך בת 13-14. בפינת הסלון היתה ערימה קטנה של קלטות שאמא שלי הביאה איתה מאיראן, היתה שם קלטת עם שירים של פריסא ושל האיידה (שתיים מענקיות השירה הפרסית, א.נ), הקשבתי לזה והתחלתי לבכות את נשמתי. מאז הייתי מתגנבת ומקשיבה להן בכל פעם שהייתי לבד ובפעמים שהגעגוע לזמרות ששמעתי כילדה קטנה גבר עלי".

למה להתגנב? זה עד כדי כך היה מוחבא, לא נשמע בבית?

"כן, ואני גם יכולה להבין את זה. אנשים נעקרים מהמקום שלהם, מהתרבות שלהם, ומגיעים למקום שלא מכיר בתרבות הזו, לא משמיע אותה במרחב הציבורי, ומקבלים מהר מאוד את המסר שזה פשוט לא שייך".

למרות שהיתה פעוטה כשהיגרה לישראל, אפשר לשמוע משהו מכאב העקירה הזו בקולה כשהיא מדברת על התרבות הפרסית. היא מבינה פרסית היטב, אבל מתקשה בדיבור. "הלשון לפעמים כבדה לי", היא אומרת. ואז היא משמיעה לי הקלטה ביתית שלה מגיל שנתיים בערך, שרה בפרסית שוטפת ומתוקה להפליא שיר ילדים, עיבוד משל העורב ונתח הגבינה. אני מקשיבה מהופנטת. הפרסית שבפי הילדה שבקלטת כל כך טבעית. אי אפשר לנחש כמה קשה תצטרך אותה ילדה לעבוד לימים כדי לרכוש את השפה הזו כמעט מחדש.

"זה קשה לי, העניין הזה. מכאיב לי. המעבר החפוז הזה לישראל, הוויתור על השפה. אני מרגישה גזולה. כל השנים שנאלצנו להדחיק ולהתכחש כדי להשתלב. אבל אז אלוהים מחליט לגלגל אותי בחזרה לפרסית בקונסטלציה אחרת, ופתאום כל העולם נרעש, למרות שאצלי זה בא מהמקום הכי אישי, של גילוי עצמי כמעט מחדש".

"יש כבר פריסא אחת, למה צריך עוד אחת?" הזמרת פריסא בהופעה:

ארכיאולוגית של תרבות

"גול גנדום" הוא האלבום השני שהניב מסע השורשים המרתק של מורין בחזרה למקורות הפרסיים. באלבום הראשון, "ישנה בחיק הילדות", היא שרה פיוטים מוכרים של יהודי איראן לצד לחנים שכתבה בעצמה.

"החלק הזה, של פיוטים, תמיד היה קצת מגומגם אצל יהודי איראן. יש שלושה פיוטים שכולם מכירים: אשריכם, שלח גואל, ובר-יוחאי. כדי להעמיד אלבום, עשיתי למעשה מחקר אקדמי ועבודת שטח לא פשוטה. אצל אמנון נצר ז"ל, שהיה חוקר של כתבי יד פרסיים, מצאתי מאות טקסטים, ולא הבנתי איך אין הלימה בין הכמות המדהימה הזו לבין המספר הדל של הלחנים שמוכרים. הדיסוננס הזה שיגע אותי. התלבטתי המון אם לעשות דיסק שמורכב מאה אחוז מהחומרים היהודיים-פרסיים האורגינליים, או להכניס גם לחנים שלי. בסופו של דבר החלטתי שיכנסו גם לחנים שלי שכתבתי בסולמות פרסיים עתיקים מתוך הרצון להמשיך את המסורת שנעצרה, אולי מתוך תמימות מסוימת. כי בכל זאת מדובר באישה!

"במשך תקופה ארוכה עברתי ממש מבית לבית כדי לאתר לחנים של פיוטים. ממש דפקתי על דלתות וביקשתי שישירו לי את מה שהם שמעו בבית, מה שהיו שרים בבית הכנסת. אנשים לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם, אולי היתה גם מידה מסוימת של חשדנות. 'בשביל מה את רוצה את זה?', לא שחררו בקלות".

מבחינת הפרוייקט המוזיקלי של שימור תרבות, את מאוד מזכירה לי את מה שעושה באיראן סימה בינא (זמרת וחוקרת תרבות שעוברת בין המחוזות השונים של איראן, מתעדת אמני שירה מקומיים שרים מוסיקה עממית ומבצעת אותם, א.נ).

"לגמרי, וזה משהו שלמדתי רק בדיעבד. לפני פחות משנה ראיתי כתבה שעשו על מפעל החיים שלה, ואמרתי 'לא נכון!', זה בדיוק מה שאני עושה!. היא צריכה לקבל הוקרה על מפעל החיים שלה ברמה בינלאומית".

את החותמת שלך כאמנית יוצרת אפשר לשמוע היטב גם באלבום החדש. בקונטקסט התרבותי האיראני, צריך אומץ לב בלתי רגיל כדי להציע פרשנות חדשה לקלאסיקות במקום לנסות ולבצע אותן הכי קרוב שאפשר למקור המסורתי. במובן הזה את מציעה משהו מהפכני לא רק לתרבות הישראלית, אלא גם לתרבות הפרסית עצמה.

"נכון. היתה לי תקופה של רגשי נחיתות, אמרתי לעצמי שאני כבר לא אהיה פריסא. אבל אחר כך הבנתי שזה גם לא מעניין אותי. עכשיו כשאני שומעת אותה אני ישר חושבת איך אפשר ללוות אותה עם ההרמוניה, זה מה שמדליק אותי. היא עשתה את זה כל כך טוב, כבר קמה אחת כזו בעולם, למה צריך עוד אחת? מעבר לזה שאני כבר לא חיה באיראן, אני לא באמת פרסיה אורגינלית".

המשפט הזה שלה מכווץ אותי. את לא? אני שואלת.

"אני לא יודעת אם לצערי או לא לצערי אני מרגישה כך, אבל אני חיה פה. תגידי לי את, מה עושה אותי לפרסיה? מה עושה אותנו לפרסיות? יש לך תשובה לזה?"

השאלה שלה תופסת אותי לא מוכנה. הזהות האיראנית שלי כל כך מובנת לי מאליה שאף פעם לא חשבתי לנסח לה תשובה.

אני מניחה שהעובדה שמה שהכי מרגש אותי, ברמת הקרביים, מגיע עם ריח וטעם וגוונים וצלילים פרסיים. אבל אולי יש פה גם אלמנטים של התרסה. סוג של דוקא, מול ההדחקה.

"אבל זה לא עובד ככה במוסיקה. לא היית יכולה להתרגש באמת ממשהו מהמקום של הדוקא הזה. כאן זה בא מהמקום הכי אישי, לפחות אצלי".

איך את רואה את היצירה שלך בהתייחס לגל התרבותי המזרחי של השנים האחרונות, שהוא פוליטי מאוד באופיו?

"בהתחלה לא ממש הבנתי את זה, הרי תמיד חיבקו אותי, אהבו אותי, והמורים שלי לאורך השנים היו כולם אשכנזים – באקדמיה, במקהלה, ואני אסירת תודה להם. כולם שווים וכולם עובדים קשה. אבל במבט עמוק יותר, ברור שבפנים תמיד יש את המקום הזה של 'הם ואני'. כל הזמן. וגם ברור מאוד שלתרבות שלנו אין שם ייצוג, ושאני לא מגיעה מאותה נקודת פתיחה כמו של האחרים שם. אז לימדתי את עצמי לעבוד הרבה יותר קשה, עבדתי בכמה עבודות במקביל והבאתי סנדביצ'ים מהבית כי הקפיטריה היתה יקרה לי מדי, אבל בפנים תמיד ידעתי מה אני שווה, מה הערך שלי".

"ראויה לפרס על מפעל חיים". הזמרת סימה בינא בהופעה:

היא מימנה את שני האלבומים שהוציאה מכספה, עד לאגורה האחרונה. חברת התקליטים אחראית על ההפצה בלבד. "אני רואה בעבודה שלי מסמך תרבותי שאני משאירה לדורות הבאים, לכן לא רציתי שיכבלו אותי מבחינת זכויות יוצרים. חסכתי מהפה שלי כדי לא רק להפיק את זה בעצמי, אלא לעשות את זה באולפנים הכי טובים, עם הנגנים הכי טובים שיש".

איך בחרת את השירים ל"גול גנדום"?

"אלה שירים שמלווים אותי כל כך הרבה שנים, בעיקר השיר הזה עצמו. אני מופיעה איתם שנים ויודעת כבר בדיוק מה עובד עם הקהל הישראלי. עם הזמן הם הפכו להיות שלי, המקור כבר לא מעניין אותי, אני אפילו לא מקשיבה לו יותר.

"על השיר הזה שהושמע רבות גם בגלגל"צ קיבלתי המון תגובות, בעיקר מצעירי העדה, שפתאום מגלים את המוסיקה שלהם. מישהי כתבה לי שעשיתי לה תיקון, שהיא במו ידיה קרעה סלילים של קלטות פרסיות ישנות בבית. אני קראתי את זה ורציתי להתאבד. ואנחנו יודעים הרי מה פירוש להיות "פרסי", במלעיל, בחברה הישראלית. זה משהו נחות, מזולזל. זה יוסף שילוח והמוכרים בחנויות הנעליים בתחנה המרכזית. והמדהים והמדכא הוא שהצעירים עצמם הפנימו את זה. ואז גול גנדום מטלטל אותם כך. זה אומר שהם בכלל לא היו מודעים לעושר הזה, ואז באמת הבנתי את גודל הניתוק. הם מחוברים לפופ מזרחי ואת כל השורשים האלה של התרבות שלהם הם לא מכירים בכלל. זה דור שלא יקרא לא את התרגומים שלך ולא ישמע את המוסיקה שלי. תלישות על גבי תלישות, כי גם המדינה לא ממש מקבלת אותם כחלק ממנה, והם גם כבר לא באמת 'פרסים'".

המקום הקרוע הזה בין שתי זהויות, בין שתי תרבויות, מעסיק את מורין לאורך כל השיחה. המקום הזה על התפר מוכר לי היטב, המקום שבו את נשארת המהגרת הנצחית גם אם רוב שנותיך עברו עליך כאן. אז מה עושה אותנו לישראליות? ומה לאיראניות? האם המרחק והזמן לא כרסמו ללא שוב באפשרות שלנו להיות איראניות "אותנטיות", והאם יש דבר כזה בכלל?

אני מאוד מתחברת לדואליות הזו שאת מדברת עליה, עסקתי בה עם עצמי הרבה שנים. אבל הגעתי למקום שיכול להרגיש שייכת לשתי התרבויות, להתעשר משתיהן. אם כי זאת במובנים מסוימים משוואה לא הוגנת, התרבות הישראלית עדיין צעירה מאוד, היא לא יכולה לרגש אותי או להציע לי את העושר שמציעה לי התרבות הפרסית.

"אני מרגישה שיש לי חסר ענק בתרבות הפרסית. שאולי בזבזתי את השנים האלה באקדמיה, שלא הייתי בתוך התרבות של עצמי למרות שאני חייבת הרבה להתמחות במוסיקה האירופית כי שני האלבומים שלי שילבו מוסיקה פרסית ומערבית. לפעמים אני כל כך מצטערת שהכל התחיל מאוחר ולא מהילדות. כי ככל שאני צוללת יותר לתוך זה אני מבינה כמה אני לא מכירה ולכמה חומרים כבר לא אגיע. ובו בזמן אני גם לא רוצה שיתייגו אותי רק תחת כותרת אחת. אני לא רק פייטנית, ואני גם לא רוצה להתקבע רק במסגרת של המוסיקה הפרסית. אני אמנית, אני רוצה את החופש לעשות מהכל".

אז מה הפרוייקט הבא?

"אני נורא רוצה להוציא תקליט עם מאה אחוז לחנים שעשיתי לשירי משוררים עבריים. הפרסית תמיד תהיה שם, אבל אני לא רוצה שיתייגו אותי במשבצת אחת. ואם חיפשת קודם התרסה, אז אולי היא בדיוק זו: אתם לא תצליחו לכלוא אותי במשבצת הנוחה הזו".

מורין נהדר שרה את הפיוט "אשריכם":

אני מאזינה שוב לאלבום היפהפה הזה, וחושבת על שאלת האותנטיות שמעסיקה את מורין. ופתאום התשובה מתבהרת מאליה: האלבום הזה הוא יצירה שעומדת לגמרי בזכות עצמה, ששואבת השראה משורשים עמוקים אבל כבר הופכת למקור. במובן הזה, שאלת האותנטיות איננה רלוונטית. היצירה שלה היא עצמה הדבר האותנטי, בשום אופן לא משהו שמבקש להתחקות אחר המקור.

ואולי יותר מכל השירים בתקליט, מעיד על כך שיר הערש היפהפה שהוא שרה בדואט מרטיט עם סבתא שלה, שלא יכול שלא להעלות דמעות בעיני כל מי שגדלה עליו ומכירה אותו באופן אינטימי. כל ערגת הגעגועים וכל התהום שבין הדורות נמצא בביצוע הזה, אבל גם כל מה שמחבר ביניהם ומנסח את המשכיותה של תרבות.

ההשקה הרשמית של האלבום תהיה במסגרת פסטיבל העוד, ב-19 בנובמבר. שבוע לאחר מכן תהיה הופעה ב-28 בנובמבר ב'זאפה' תל-אביב וב-3 בדצמבר ב'אלמה' בזכרון יעקב. לכו לאחד המופעים האלה. בהתחייבות מחכה לכם אחת החוויות המוסיקליות היותר מפעימות שייצא לכם לשמוע.

> אקזיסטנציאליסט של האהבה: פרידה מלאונרד כהן

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf