מול האזרחים הערבים המשטרה מתפקדת כמפלגה פוליטית, לא כגוף לאכיפת החוק
על השינוי הדרמטי ביחס המשטרה להפגנות של הציבור הפלסטיני בישראל ניתן ללמוד לא מעט מההודעות שלה לתקשורת: כעת היא כבר לא עסוקה רק בשאלת החוקיות של ההפגנות, אלא בתוכן הסיסמאות שנשמעות בהן
מה שקרה בחיפה בסוף השבוע בוודאי לא משקף עליית מדרגה באלימות של המשטרה כלפי אזרחים ערבים. מי כמו ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסווא ששבר את רגלו בעת שהיה במעצר המשטרה, יודע זאת. המרכז שהוא מנהל עוקב כבר שנים אחרי האלימות הזו. לפי הנתונים של מוסווא, מאז אוקטובר 2000, 57 אזרחים ערבים נהרגו מירי של שוטרים או אנשי כוחות הביטחון, לעומת שני אזרחים יהודים באותה תקופה. פרח שבר רגל, לא חטף כדור. דו"ח ועדת אור, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות הרג 13 מפגינים ערבים בידי המשטרה באירועי אוקטובר 2000, ביקש מהמשטרה לחנך את שוטריה לא לנהוג בציבור הערבי כאויב. אירועי חיפה מלמדים ששיעור החינוך הזה נכשל.
ובכל זאת נראה שמה שקרה בחיפה בסוף השבוע שעבר, ומה שקרה מול מתחם השגרירות האמריקאית החדשה בירושלים, מלמד על גישה חדשה במשטרה כלפי הציבור הערבי. הגישה הזו באה לידי ביטוי בעיקר, אבל לא רק, באופן שבו המשטרה מפרסמת בתקשורת את היחס שלה למפגינים. הודעות המשטרה כבר לא מסתפקות בשאלות משטרתיות קלאסיות כמו האם הפגנה מסוימת היא חוקית או לא, והאם המפגינים נהגו או לא נהגו אלימות. הן עוסקות בתוכן הססמאות של המפגינים, בדגלים שהם נושאים, קושרות תארים שליליים למפגינים ולנושא ההפגנה. המשטרה, לפחות ביחס הפומבי שלה להפגנות המחאה נגד הרג המפגינים בעזה, הפכה לסוג של מפלגה.
כך, לדוגמה, תיארה דוברות משטרת ירושלים את ההפגנה שנערכה בירושלים מול השגרירות האמריקאית בירושלים ביום שני שעבר, שבה נעשה שימוש בכוח פיזי נגד חברי כנסת ערבים: "חלק גדול מהמפגינים, בהם חברי כנסת, החלו להניף דגלי פלסטין, לקרוא אללה או אכבר (כך נכתב במקור – מ.ר) ובדם ואש ניפדה את פלסטין, במטרה להתסיס את האווירה וליצור פרובוקציה מכוונת". הנפת דגלי פלסטין, למי שאינו יודע, היא חוקית לחלוטין. קריאה "לפדות את פלסטין" אולי אינה נעימה לאוזני השוטרים, אבל היא לא מהווה עבירה כשלעצמה. בהודעת המשטרה, כצפוי, הביטוי "תורגם" לעברית-בית"רית, שכן בערבית מדובר על "בדם וברוח" ואילו הביטוי ב"דם ואש" לקוח מ"שיר הבריונים" שנכתב בשנות השלושים של המאה שעברה ושימש את צעירי בית"ר. גם קריאה בשמו של אללה עדיין חוקית בתחומי מדינת ישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שמשטרת ישראל תפרסם שבהפגנה מסוימת הושמעו קריאות "יש אלוהים"?
"מה זה רלוונטי מה הססמאות?", תוהה עו"ד עביר בכר, שפרסמה דו"ח בשם "מחאה אסורה", העוסק ביחס המשטרה להפגנות במגזר הערבי אחרי "צוק איתן" בזמן עבודתה בארגון עדאלה. "הסיבה היחידה לפרסם את הססמאות היא להצדיק אלימות. עד כמה שאני זוכרת, זו פעם ראשונה שהמשטרה מצטטת ססמאות בפומבי, ולא במסגרת דיון בבית משפט. הססמאות לא הופכות הפגנה לאלימה".
"מלחמת ההודעות" נגד הפגנות ההזדהות עם המפגינים בעזה המשיכה בחיפה. ביום שישי בצהריים, שעות ספורות לפני ההפגנה שהסתיימה ב-21 עצורים ובשבירת רגלו של פרח, מסרה המשטרה תגובה ל"שיחה מקומית" בנוגע למעצר הבית שהוטל על הפעיל החיפאי יואב חיפאווי בגלל מעורבתו בהפגנות ובנוגע לביקור האזהרה הלילי שערכה המשטרה בביתו של רג'א זעאתרה, מזכיר מק"י בחיפה. "ככל שעולה חשד בדבר כוונה של גורמי קיצון לארגן באופן מחתרתי מחאה לא חוקית ואלימה, פועלת המשטרה בהתאם לשם מניעתה, לרבות איתור המארגנים, המסתתרים מידי החוק". זעאתרה, כאמור, היה בביתו כשהמשטרה הגיעה אליו אחרי חצות. לא בדיוק "הסתתר מידי החוק".
השיא נרשם, כמובן, כמה שעות מאוחר יותר, עם הפיזור האלים של ההפגנה ברחוב נתנזון בעיר התחתית בחיפה, מעצר 21 מפגינים והחזקתם במעצר במשך 48 שעות, מבלי שהיו נגד רובם אישומים ספציפיים, כפי שהתברר אחר כך בדיון בבית המשפט.
אבל גם אחרי המעצר הזה, המשטרה המשיכה לפרסם הודעות כאילו היא יריב פוליטי של המפגינים ולא גורם שמטרתו לשמור על הסדר. "בשעה זו, כוחות משטרה עומדים בין הניצים בכיכר אונסקו", נכתב בהודעת המשטרה שנמסרה ביום ראשון בערב, במהלך ההפגנה שתוכננה תחילה כמחאה על ההרג בעזה והפכה למחאה נגד התנהגות המשטרה ביום שישי. "לאחר שהמפגינים קוראים קריאות לעבר העוברים ושבים: 'מעזה יצאה ההחלטה אינתפדה ונצחון…. עזה היי חזקה', 'ישראל מדינת טרור.. ברוח ובדם נפדה אותך עזה'". המשטרה אמנם ציינה בהודעה שלה שהיא "עומדת בין הנצים", כלומר בין מפגיני השמאל למפגיני הימין שניצבו מולם, אבל היא בחרה לצטט רק את ההסמאות בהפגנה של האזרחים הערבים, ולא את קריאות הגנאי הגזעניות שהשמיעו חלק ממפגיני הימין.
עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל ארגון עדאלה ומי שייצג את העצורים בדיון בבית המשפט בלילה שבין ראשון לשני, אומר שהוא רואה בהחלט שינוי משמעותי לרעה. "בחיפה המשטרה תמיד התנהגה אחרת", מספר ג'בארין, "גם באוקטובר 2000, היא נהגה ביותר איפוק מאשר משטרות בערים מעורבות אחרות. היא מעולם לא הוציאה הודעות מתלהמות. המשטרה התחילה להתנהג כמו ימין קיצוני. ההודעות שהמשטרה פרסמה בערבית לפני ההפגנות דומות בנוסח שלהן להודעות שהוציא הצבא נגד המפגינים בעזה. הם אמרו שם שהם ינהגו ב'אפס סובלנות' נגד המפגינים. אפס סובלנות פירושו שימוש בכוח, פירושו אפס מידתיות. אתה קורא את ההודעות של ליברמן ושל ארדן ואחרי זה קורא את ההודעות של המשטרה. המשטרה מתנהגת כמו גוף פוליטי".
הגישה החדשה של המשטרה באה לידי ביטוי במעצרים של יום שישי בלילה וביחס לעצורים. בעוד שבדרך כלל, לפחות כחצי מהעצורים בהפגנות משוחררים בתחנת המשטרה, אומר ג'בארין, הפעם הוחלט מראש לעצור את כולם ל-48 שעות, עד צאת חג השבועות, כולל השבעה שהיו זקוקים לטיפול רפואי, ביניהם פרח. אבל מה שהעיד יותר מכך על יחס של המשטרה הוא העובדה שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרם של כל 19 העצורים בחמישה ימים והאשימה את כולם באותן חמש עבירות זהות. "אמרתי לשופט שזו בקשה פגומה, כי היא מתייחסת לכל העצורים כהיינו הך. אחד המאפיינים של גזענות הוא שהיא נעדרת אבחנה, נעדרת פרטים. זה מה שקרה שם".
הדברים של ג'בארין משתקפים היטב בהחלטתו של שופט בית משפט השלום אמיר סלאמה שהחליט לשחרר את כל העצורים. אחרי שציין שאחת העבירות, עבירת היזק לרכוש במזיד, "אינה מיוחסת לאף אחד מהחשודים ולמרות זאת הדבר מצא את דרכו לבקשה", כותב השופט סלאמה: "אני סבור שמהשטרה היתה צריכה להימנע מהגשת בקשה כוללת וגורפת מהסוג הזה ולא היה מקום להתייחס לחשודים כאל מקשה אחת". המשטרה, כזכור, ויתרה אפילו על זכותה לערער את החלטתו של סלאמה לשחרר את כל העצורים.
ג'בארין אינו יודע מה בדיוק גרם לשינוי. פעילים באום אל-חיראן ציינו את העובדה שניצב פרץ עמר, מי שעמד בראש המבצע המשטרתי שהביא למותם של יעקב אבו אל-קיעאן ושל השוטר ארז עמדי לוי, הוא המפקד החדש של משטרת חיפה. וכולם הרי זוכרים את ההודעות המתלהמות של המשטרה ושל השר ארדן שקבעו מייד שאבו אל קיעאן הוא מחבל של דאע"ש. כך או כך, לג'בארין ברור שהשינוי הוא רדיקלי. "למרות המאפיינים של העיר", מסכם ג'בארין, "למרות ההיסטוריה של יחס מאופק כלפי מפגינים בחיפה, משטרת חיפה כאילו אומרת: היום אנחנו הקיצונים, אנחנו הפרצוף החדש של המשטרה כלפי הערבים".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן