מה שראיתי בחברון: על נקמנות, עיוורון ובית מרוסק
שמונים וחמש שנים אחרי שמשפחתה ניצלה על ידי מכר פלסטיני במאורעות תרפ"ט בחברון, ביקרה השבוע סהר ורדי בעיר. ההרס והחורבן שראתה הזכירו לה את המכתב ששלחה אז סבתא רבא שלה לעיתון הארץ על האלימות והרצח שראתה
כותבת אורחת: סהר ורדי
ב-12/9/1929 סבתא רבא שלי, שמעולם לא פגשתי, כתבה מכתב למערכת עיתון "הארץ" תחת הכותרת "מה שראיתי בחברון". המכתב גולל את השעות הקשות שעברו עליה, על משפחתה ועל הקהילה שלה בי"ח באב תרפ"ט כשפורעים ערבים פצעו, בזזו, אנסו ורצחו שישים ושישה מחברי הקהילה היהודית בחברון.
המכתב מספר גם איך מכר של המשפחה, אבו-עיד זיתון, פרץ אל ביתם עם חרבו ולקח אותם למקום מבטחים במרתף ביתו, מגן עליהם בכוח החרב, ואיך בהמשך אסף אל אותו מרתף יהודים נוספים. השבוע, כמעט 85 שנים מאוחר יותר, ביקרתי בחברון ומאז המשפט הזה תקוע לי בראש: "מה שראיתי בחברון". גם אני רוצה לכתוב על מה שראיתי בחברון, השבוע.
כחמישה עשר פעילים ישראלים, חמישה פעילים בינלאומיים ועוד חמישה פעילים פלסטיניים מרחביי הגדה המערבית הצטרפו לפעילי ארגון "נוער נגד התנחלויות" בחברון לביקור הזדהות בעיר. נפגשנו במרכז של התנועה הנמצא באזור H2 (שנמצא בשליטת הצבא, ובו מרוכז היישוב היהודי בחברון וכארבעים אלף תושבים פלסטינים), וממוקם בערך עשר דקות הליכה מהבית של המשפחה שלי בחברון, וחמש דקות הליכה מהבית של המשפחה שהצילה אותם.
כיהודים כשרים יכולנו לחנות במערת המכפלה, ללכת לאיטנו ברחוב השוהדא הסגור לפלסטינים, לעבור על פני מגני הדוד שמרוססים בספריי על הדלתות המולחמות ועל פני הילד בן ה-10 שעמד בסמוך להתנחלות בית הדסה ומדד על ראשו את הקסדה של החייל המוצב שם, לעלות במדרגות המסמנות בסימון שבילים כחול לבן של החברה להגנת הטבע ולהגיע למרכז.
> סוגרים בתי יתומים ושוברים עציצים בבתים: חגי מטר עם רשמים מחברון
התחנה הראשונה מתוך שלוש בסיור המתוכנן שלנו הייתה במפעל יוגורט. המפעל נמצא בבעלות ארגון צדקה שמספק תעסוקה לאנשים בעלי מוגבלויות פיזיות ונפשיות כמו גם ליתומים. משרדי ארגון הצדקה, שבעברו היה מיוחס לחמאס, נסגרו על ידי צה"ל במהלך הפשיטה המתמשכת, בעיקר בחברון, על כל דבר שמריח קצת-אולי-במקרה כמו חמאס. וגם על אלה שלא. עכשיו צה"ל הודיע כי המפעל צפוי להריסה.
מה שראיתי בחברון
בחלק השני של הביקור הגענו לבית בין חברון לחלחול. הבית המבודד יחסית משאר הבתים בשכונה, על המדרון, ניצב כעשרים מטרים מעל שביל שבו צועדים חיילים. עוד ועוד חיילים. יחידה אחד יחידה, צועדים בשורות אחרי שסיימו את החיפושים אחר החטופים להיום, ועושים את דרכם חזרה לאוטובוסים המחכים על הכביש הראשי הסמוך.
כדי להגיע לבית טיפסנו וקפצנו מעל טראסות, ולבסוף הלכנו בשביל המוביל לכניסה כשהכלבים המקומיים משוטטים לנו בין הרגליים ספק בחיפוש אחר תשומת לב, ספק בחשד. בעודנו בוהים בשיירות החיילים בעל הבית הזמין אותנו פנימה.
עוד לפני שנכנסים מריחים. ריח של אשפה שרופה, בשילוב אדמה הפוכה מחפירות בשילוב הרבה מאוד ביוב. הכניסה לבית, אזור שכנראה היה פעם חנייה, או אולי ביתם של הכלבים הרבים, הרוסה כולה, ומכוסה בתלליות של אדמה מסריחה. עולים את ארבעת המדרגות בכניסה לבית ונכנסים למסדרון. המסדרון כולו חסום בשברי רהיטים. דלת של כוננית, חתיכה של מנורה. אני מסתכלת שמאלה אל החדר הראשון במסדרון.
זהו חדר ילדים. פו הדוב מצוייר על הקיר, סדינים מצוירים על מה שהייתה פעם מיטה. המיטה זרוקה על צידה, המזרון מנותק ממנה, קרוע, החדר כולו מפורק. חוזרת למסדרון מהר. יש משהו ספציפית בחדרי ילדים שקשה מדי לראות אותם ככה. גם החדר הבא מימין כולו מלא שברים וחתיכות. של מה? אני לא יודעת. לא יכולה לזהות בכלל למה הוא שימש קודם.
ואז משמאל השירותים. הצינורות הוצאו מהקירות, חתיכות חרסינה מפוזרות בכל מקום, והריח, הנה ההסבר לריח. מגיעים לסלון. כל ספה וכורסה מקיאה את הריפוד שלה דרך חתכים שנעשו בסכינים של החיילים שהיו כאן. תמונות המשפחה מנותצות על הרצפה, שידות וכונניות מוטלות והתוכן שלהם מפוזר, מרוסק מאין ספור הרגליים שדרכו עליו.
הספות הפוכות על גבן, רגליים למעלה, נכנעות לאויב שכבר מזמן לא נמצא שם. חתיכות של טיח מפוזרות על הכל כמו טאלק רק כדי להזכיר לנו להסתכל למעלה לתקרה ולראות חתיכות ממנה שבורות ומרוסקות, ואת העיטורים על התקרה שאפשר להשלים בעזרת הדמיון בעזרת אלו שנותרו על תילם.
לא הייתה תחנה שלישית. לא נראה שלמישהו מאיתנו היה כוח להמשיך. זה לא שזו הפעם הראשונה שרבים מאיתנו ראו דברים כאלה. חלקנו אפילו השתתפנו בפעולות דומות כחיילים בעבר. כולנו ראינו תמונות, ושמענו סיפורים על בתים הפוכים והרוסים, אבל זה לא הכין אותנו לזה. יש משהו בלהיכנס לבית ולראות אותו חרב לגמרי מבלי שום סיבה, שמקומם את הנפש לא משנה מה. תפסתי את עצמי כל הזמן חושבת איך יכלו החיילים לחפש, מה שזה לא יהיה שמחפשים, בלי להרוס הכול. לפתוח כוננית במקום להפוך אותה, לפתוח דלת של ארון במקום לעקור אותה.
ואז הזכרתי לעצמי, שלמי שעשה את זה, למי שהפך את הבית על זה על בוריו, מעולם לא הייתה שום כוונה לעשות את זה עם פגיעה מינימלית בבני הבית מאחת משתי סיבות. הראשונה היא רוע. לא רוע מהותי, אלא איזו תחושת נקמנות, תחושת מותר לי ואני יכול, אז תראו מה קורה כשחוטפים אחד משלנו. תראו ותספרו לחברים שלכם.
אבל הסיבה השנייה מפחידה אותי הרבה יותר, והיא העיוורון. עיוורון מפני העובדה הבסיסית שבני אדם חיים בבית הזה, שכל פעולה שתעשה שם כחייל, יש לה משמעות, והמשמעות למשפחה הזאת, בין אם תמצא משהו ששווה לדווח עליו בבית ובין אם לאו (וכמובן שלא נמצא דבר), היא חורבן מוחלט של הבית.
זה מה שראיתי בחברון.
סהר ורדי היא פעילה ירושלמית נגד הכיבוש והמילטריזם בחברה הישראלית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן