מה שאפשר לעשות על במה אחת בחצר של בית בכפר לא מוכר

את הפוסטר של ״פסטיבל דהמש״ קיבלתי מכמה נשים מלוד, כמו גם מיילים אין סופיים של רמי יונס בקבוצת המייל, שהזכיר לכולנו שזה מתקיים. ביום שישי בבוקר האזנתי לראשי הרשימה המשותפת שנשמעו ברדיו מיודדים ומאוהבים אחד בשני, כולם בשירה קלאסית ובאום כלתום ופירוז, הכול בתוכנית התרבות של הזמרת אמל מורקוס ברדיו אל שמס.

התכתבתי איתה בזמן השידור והתבדחנו על האהבה שיצאה מהארון בין המועמדים של הרשימה, ואז אמל שאלה "נראה אותך בדהמש, נכון?". לרגע חשבתי שכל מי שאני מכירה יהיה בדהמש בשבת בערב .

אחרי שבת אביבית הגיע הערב וזה הזמן של דהמש. אורלי נוי שהבטיחה נאום בערבית לקהילת שיחה מקומית הלכה לאיבוד במסע החיפוש אחרי הכפר האבוד. היא הגיעה למסגד דהמש בעיר העתיקה באל לייד (לוד), הגטו בו נמצאת השכונה היום, אותו מסגד שנרצחו בו עשרות נשים וילדים במלחמה ב-48. אבל כפר דהמש שרד את הנכבה ב-48 ונאבק היום על ההכרה. זה כפר שמישהו לא רוצה לראות אותו על המפה, וכולנו התכנסנו למענו.

> המאבק של תושבי הכפר הלא מוכר דהמש לקראת דיון גורלי בבג"צ

מאות השתתפו בפסטיבל דהמש לקראת הדיון הגורלי בבג"ץ (יותם רונן/אקטיבסטילס)

הצלתי את אורלי מסיבובים בין רמלה לליד (לוד), ונכנסו יחד לכפר. עשרות אנשים, נשים, ילדים וטף היו שם, מוסיקה נאום, מוסיקה נאום, אווירה באמת של פסטיבל תרבות, אוכל, זיקוקים וסאונד גבוהה, שירים בערבית, שירים בעברית, ושירים שלא ברור באיזה שפה הם. הראפ של תאמר נפאר ואחרים השתלט על האווירה, והילדים היו שמחים מאד. כולם חוגגים את החיים, את הזכות על המקום ואת הרצון להמשיך להיות, למרות שהשירים החביאו בתוכם מילים קשות על עקירה, הריסת בתים, רצח וסמים, הגירה, אי צדק ואפליה.

מזמן לא ראיתי ערבים ויהודים רבים עושים משהו ביחד. היתה שם גם חבורה של צעירים מנווה שלום-וואחת אל סלאם. רכזת הנוער נדין הביאה אותם בניסיון לגדל דור חדש של אקטיביסטים ומתנגדים. היא לחשה לי ״תגידי, נראה לי שהאנשים פה מוכרים לי משיח' ג'ראח גם, לא?". הנהנתי בראש בהסכמה, ואז היא התעקשה, "גם באל עראקיב אני רואה אותם אנשים, וגם בבלעין, אותן להקות ואותם אומנים, נכון? כאילו הם פה בהרכב מלא וממחזרים את עצמם". אז בלעתי את הפגיעה ואמרתי לה ״יש פה הרבה אנשים מכל מקום, אבל כן, יש כמה פעילים חזקים במיוחד והם מחויבים למאבק על המקום ונגד הריסות בתים יותר מכולם, והם תומכים אחד בשני".

נדין צחקה, והיה ברור שהתגובה שלי לא סיפקה אותה, אבל זה מה שיש. תראו מה חבורה קטנה של צעירים יכולה לעשות על במה אחת, שמורכבת משתי משאיות צמודות בחצר בית בכפר לא מוכר. לאסוף מאות אנשים במקום אחד ולמען מטרה אחת, להישאר ולא לוותר.

> לקראת דיון מכריע בבג"ץ: מפגן סולידריות מרגש בפסטיבל דהמש

הזמר תאמר נפאר על הבמה. פסטיבל דהמש לקראת הדיון הגורלי בבג"ץ (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מעל הבמה שדחפו אותי אליה כדי להגיד כמה מילים מצאתי את עצמי מספרת על סג׳רה, הכפר שלי שנהרס ב-48 ושלא נמצא מי שילחם עבורו. כאבו לי במיוחד מילים ששמעתי בדרך למדרגות מפי פעילה, שאמרה שאני בכלל לא מקומית ואין לי זכות לדבר. אחרי 17 שנים אני לא מקומית?

חשבתי לעצמי מי בכלל מקומי בלוד? בכפר טורעאן גם הייתי גוף זר, פליטה ולא שייכת . לתוך כמה שניות בדרך למדרגות נדחס סיפור של 67 שנים של פליטות ומשבר שייכות מריר ובלתי נסבל, ואני נשבעתי לעצמי לפני המון שנים לא לשחק את המשחק מי קורבן יותר גדול של הכבוש, ומי הפלסטיני הכי דפוק בעיר.

הפגיעה והעלבון נמחקו עם המבט הראשון ששלחתי מעל הבמה לעבר קבוצת הנשים המדהימות שישבה בקהל ובראשן הנאא אל נקיב. מצאתי את עצמי אומרת לה ״חביבתי הנאא, הרסו לך את הבית לפני חודש ואת פה חזקה ומחזקת את נשות דהמש. עוצמות כאלה יש רק לנשים. הם הרסו את האבנים ולא את האנשים. אנחנו הנשים עושות את החיים, ואנחנו עמוד התווך של כל בית. אני גאה להיות חלק מכן ובת משפחה אצלכן, ואנחנו חזקות ביחד". ירדתי מהבמה עם דמעות בעיניים, רועדת מהתרגשות, והלכתי לחבק כמה שיותר נשים שאני מכירה  עד שנרגעתי.

אמל מורקוס התקשרה וכולה עצבים, הווייז אומר לה ״הגעת ליעד״ והיא נמצאת בחברת החשמל של רמלה!. להסביר לה את הדרך לא ממש עזר, הווייז האנושי יצא לדרך. היא נתקעה בדיוק כמו אורלי מקודם. אמל הייתה הזמרת האחרונה בתוכנית האומנותית, הגיעה מכפר יאסיף בצפון לשיר חמש דקות ולחזור: שיר על ציפור בכלוב שמחפש את החופש באופק הגדול, שיר על בית צנוע בכפר קטן שמסתיר את הפגמים באישיות דייריו, וסיימה עם שיר התנגדות של מרסל חליפה ״מונתסב אל קאמה״. "זקוף קומה הולך לי, עם ראש בשמים הולך לי, ענף זית מחזיק בכפי וארון מתים נושא על כתפי, ואני הולך לי, הולך לי …."

היום שני בבוקר ואני הולכת לי לבג"צ הגורלי של דהמש . בוקר טוב לכולם