newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהטרסות של וואלג'ה רואים שמשבר האקלים הוא פוליטי בכל מובן

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחריף את השפעותיו החמורות גם כך של משבר האקלים באזורנו, ומי שנפגע בצורה הקשה ביותר הן האוכלוסיות המוחלשות. תנועת מנאח וואחד – אקלים אחד יצאה למסע באזור מזרח ירושלים כדי להתחקות אחר האפרטהייד האקלימי ולחשוף אותו

מאת:

הסכסוך הפוליטי ארוך השנים בישראל/פלסטין קשור קשר הדוק למשברים סביבתיים, בריאותיים ואקלימיים. אלה מעצימים את משבר האקלים הגלובלי, ומחלישים את החוסן של כולנו ואת יכולת ההתמודדות עם השפעותיו החמורות של המשבר על אזורנו. כבר היום אנחנו סובלים מהתחממות גבוהה פי 2 מהממוצע העולמי, וממופעי מזג אוויר קיצוני שרק מחריפים והולכים. מי שנפגע ראשון ובצורה הקשה ביותר הן האוכלוסיות המוחלשות ביותר.

האדמות החקלאיות של וואלג'ה (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

האדמות החקלאיות של וואלג'ה (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

כדי לחשוף את הקשר בין הסכסוך למשבר האקלים ואת השלכותיו הקשות, יצאנו בתנועת מנאח וואחד – אקלים אחד למסע באזורים שונים במרחב שלנו. את המסע לשורשיו של האפרטהייד האקלימי החלטנו להתחיל ביום שישי האחרון באזור ירושלים המזרחית, בכפר וואלג'ה. במסע השתתפו פעילי אקלים וזכויות אדם, בהובלת פעילים מרכזיים מאקלים אחד, דהרמה מעורבת חברתית וארגון העובדים מען.

ירושלים המזרחית מספרת סיפור סבוך ועגום של נישול ואפליה, שמתוגברים בהרס אקולוגי, במפגעים סביבתיים קשים ובחוסר צדק אקלימי מול אוכלוסיות ילידיות. כל אלה מעצימים את המשבר החברתי, הפוליטי והאקלימי באזור כולו.

הכפר וואלג'ה נמצא בפאתיה הדרומיים של ירושלים המזרחית. הוא שומר עדיין על אופיו החקלאי, וניתן למצוא בו מרכיבים רבים מהסיפור של פירוק החברה הפלסטינית המסורתית בעקבות המפגש עם הקולוניאליזם הישראלי, שממשיך לשנות ללא היכר את המציאות מאז 1948 ועד ימינו.

הגענו אל וואלג'ה בכביש אפרטהייד טיפוסי, לישראלים בלבד, שלצורך סלילתו נהרסו כ-1,000 דונם מהשטחים החקלאיים של הכפר, אך תושביו אינם מורשים לנסוע בו. הטרסות היפיפיות של וואלג'ה נשארו מעבר לגדר.

יאזין, חקלאי תושב הכפר, מגיע מדי יום לאזור עם עדר הכבשים והעזים שלו. הוא מסתכל על השטח העצום שעליו שכן הכפר המקורי, וכיום מהווה חלק מהגן הלאומי נחל רפאים, שהוכרז ב-2018 ומתיימר להנציח את ההיסטוריה של המורשת החקלאית והתרבותית באזור – אותה מורשת שישראל בעצמה גודעת, כאן ובמקומות נוספים בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. עדיין אפשר לראות את הטרסות העתיקות ששימשו בעבר לחקלאות, אבל היום, במקום עצי הפרי והכרמים שהיו בו ניצבים עצי אורן וברוש – סממנים מובהקים של הקולוניאליזם הישראלי.

"כשהייתי ילד, שם היה הכפר שלנו", אומר יאזין ומצביע על השטח. "זה היה הכפר הכי גדול באזור ירושלים אלקודס. שם היה בית ספר גדול, הרבה בתים והרבה הרבה עצים: משמש, שזיף, שקד, זית, אגוד מלך וענבים. שם נמצאים הקברים של סבא וסבתא שלי". הוא מספר על גדר ההפרדה, שכתוצאה מבנייתה נהרסו שטחים חקלאיים רבים, ושמאז הקמתה החקלאים כמעט לא יכולים להגיע לעבד את השדות ולמסוק את הזיתים. "הם מפסידים הרבה מאוד כסף בגלל זה".

יאזין הוא מאחרוני החקלאים שמתעקשים להמשיך לעבוד את השטחים החקלאיים שנשארו מעבר לחומה. הוא מספר על קנסות שקיבל לאחר ששם דחליל בטרסות החקלאיות שלו, שהקים במו ידיו, ועל איומים נוספים מצד פקחי רשות הטבע והגנים בקנסות אם ימשיך לטפח ולעבד את האדמה. רבים מהחקלאים חוששים מהתנכלות הפקחים והצבא, מהקנסות ומהדרך הארוכה שעליהם לעשות כדי לעקוף את הגדר ולהגיע למקום.

"אחרי המלחמה ב-1967 ובעקבות הסכמי שביתת הנשק עם הירדנים, וואלג'ה נאלצה להעתיק את מיקומה", אומר אביב טטרסקי, תחקירן בעמותת עיר עמים ופעיל כבר יותר מעשור עם תושבי הכפר. "כ-1,000 מתושבי הכפר נמצאים כיום בשטח המסופח לישראל. הם חיים בכ-120 בתים שנבנו ברובם אחרי 1967. מכיוון שישראל מעולם לא הכינה תוכנית מתאר לכפר, הבתים האלה נחשבים לא חוקיים, ומאז ועד היום נהרסו עשרות מהם".

תושבי הכפר נקטו ביוזמה עצמאית, והפקידו תוכנית מתאר שהם כתבו בעצמם – אחרי הריסה של עשרות בתים ואחרי ש-1,000 דונם מהשטחים החקלאיים של הכפר נשארו מחוץ לגדר וסופחו על ידי ישראל לטובת הגן הלאומי. תוכנית המתאר נדונה בוועדה המחוזית של ירושלים רק אחרי שבית המשפט העליון אילץ אותה לכך, אך היא נדחתה בנימוק הציני של הצורך בשמירה על שטחים פתוחים.

לדברי טטרסקי, "כרגע יש צווי הריסה ל-38 בתים. ישראל לא מוכנה לקבל את תוכנית המתאר של וואלג'ה מטעמים פוליטיים, למרות היכולת המופלאה והמוכחת שלהם לחיות בהרמוניה עם הטבע, ואף שהם אחראים על היופי הנדיר הזה שעליו מתיימרת עכשיו ישראל להגן ולשמור. לדבריו, "מדובר בטכניקות של חריש עם פרד, ללא מיכון וטכנולוגיה, בלי כימיקלים, והשקייה באמצעות מי מעיינות".

מקומם לראות כיצד מונעים מתושבי וואלג'ה את תוכנית המתאר שלהם, אבל בקלות רבה מתכננים ומאשרים הקמה של התנחלויות חדשות באזור, ברכס לבן ובמקומות נוספים, שגם יפגעו בטבע וגם יבודדו ויחלישו עוד יותר את היישובים הפלסטיניים באזור. לדברי טטרסקי, "מה שגורם להרס הסביבה והמורשת הוא ההיבט הפוליטי בלבד".

לדבריו, "דווקא בגלל השינויים והמודרניזציה, הכפר וואלג'ה חייב לעבור שימור וטיפוח ולקבל הגנה. אבל מכיוון שמדובר בכפר פלסטיני שמפריע לחיבור בין ירושלים לגוש עציון, הסוגיה הזאת אפילו לא מועלית כאפשרות, בניגוד לבתיר השכנה, בעלת המאפיינים הזהים, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי בעקבות בקשה של הרשות הפלסטינית".

בית שנהרס בוואלג'ה (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

בית שנהרס בוואלג'ה (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

טטרסקי חושש שברגע שישראלים יתחילו להגיע בהמוניהם לגן הלאומי, שאפילו בשמו לא מנכיח את מורשת המקום, הוא יעבור "ישראליזציה" ויתחיל להיצרב בתודעה כמקום ישראלי לכל דבר, בלי שום זכר לתרבות ולמורשת החקלאית המפוארת שישראל מחקה.

כך הפך הכפר וואלג'ה לסמל עצוב ומכעיס של הרס הטבע והמורשת החקלאית של הפלסטינים, ודחיקתם לחיי עוני ודוחק – וגם לדוגמה מובהקת של חוסר צדק אקלימי שמונע על ידי קולוניאליזם קפיטליסטי. זה מעדיף את הפלסטינים כעובדים באזור התעשייה בעטרות ובאזורי תעשייה אחרים בגדה, ולא כחקלאים שמשמרים מסורת עתיקת יומין, שטובה גם לאדמה וגם לבני האדם.

"טרנספר העוני"

בדרך מדרום ירושלים המזרחית לצפונה, אומרת לי כוכב שחר, פעילת זכויות אדם שמשתתפת בסיור: "כדי שנוכל לעשות שינוי אמיתי ורדיקלי צריך לדבר על הדברים כמו שהם. יש קשר הדוק בין משבר האקלים לכיבוש, וחובה לחשוף את הקשר הזה. בגלל הדחיפות של משבר האקלים אין לנו זמן לפלסטרים, וכדי לשנות באמת צריך לטפל בדברים מהשורש".

ירושלים המזרחית היא למעשה השטח המאוכלס הגדול ביותר שנכבש על ידי ישראל ב-1967 שנמצא כיום תחת ריבונות ישראלית. באזור חיים יותר מ-330 אלף פלסטינים, שמהווים כ-38% מכלל התושבים אך חיים על 8% בלבד משטחה המוניציפלי של העיר.

חומת ההפרדה בעיר התחילה להיבנות שנים בודדות אחרי האינתיפאדה השנייה, ויצרה מציאות בלתי נתפסת, שבמסגרתה מאות אלפי פלסטינים בעלי מעמד תושבות נשארו מעבר לגדר בתנאי מחייה מחפירים ובצפיפות נוראית.

"כמו במקרים רבים, גם כאן תוואי חומת ההפרדה לא עובר על הקו הירוק, אלא נקבע לפי העיקרון של 'מקסימום שטח, מינימום תושבים'", אומר ארז וגנר, רכז ארגון העובדים מען באזור ירושלים. לדבריו, "כך מצאו את עצמם הפלסטינים תושבי העיר חיים בעוני מחפיר". לדברי וגנר, רבות מהמשפחות הפלסטיניות הללו חיות ב"עוני עמוק", כלומר מחצית ממה שמוגדר על ידי ישראל כקו העוני עבור משפחה ישראלית.

מחנה הפליטים שועפאט (צילום: מנאח וואחד אקלים אחד)

מחנה הפליטים שועפאט (צילום: מנאח וואחד אקלים אחד)

הדיור הזול מעבר לחומה מוביל פלסטינים רבים להעתיק את חייהם לשם, וכך פוגע משמעותית באיכות חייהם בגלל היעדר השקעה מוניציפלית בתשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל, פינוי פסולת, שירותי בריאות, חינוך, תחבורה ציבורית ועוד. וגנר מכנה את הטרנספר השקט הזה "טרנספר העוני". לדבריו, "כל שנה כ-1,500 פלסטינים תושבי מזרח העיר נאלצים לחיות כעקורים בעירם ולעבור מעבר לחומת ההפרדה, בעיקר לכפר עקב ולמחנה הפליטים שועפאט".

התחנה הבאה במסע היא מחנה הפליטים שועפאט. שם אנחנו נפגשים עם שרה איברהים, רכזת פניות בארגון מען ותושבת המקום. סיפורה חושף את הכרוניקה של העוני והפליטות שתוארה למעלה.

איברהים נולדה בירושלים המזרחית ירושלים. היא למדה סיעוד באוניברסיטת בית לחם, כמו פלסטינים רבים אחרים שמעדיפים את המקום בגלל מחסומי השפה, מבחני הקבלה או עלות שכר הלימוד. מכיוון שישראל לא מכירה בלימודים במוסדות פלסטיניים, איברהים התקשתה למצוא עבודה. כגרושה ואם לבן אחד היא נאלצה לעבור לשועפאט, שם הדיור זול בערך פי 3 מאשר במזרח העיר.

איברהים מספרת על תנאי מחייה קשים במחנה הפליטים הצפוף, שעל פי נתונים רשמיים מונה כ-80 אלף תושבים, ולפי נתונים לא רשמיים מתגוררים בו כ-130 אלף איש. אם הנתונים הלא רשמיים נכונים, מדובר על מספר תושבים זהה לעיר בת ים שמצטופף ברבע מהשטח.

אף שתושבי שועפאט וכבר עקב משלמים ארנונה לעיריית ירושלים – אחרת התושבות שלהם עומדת בסכנה – הם לא מקבלים אותם שירותים עירוניים שמקבלים תושבי ההתנחלויות הסמוכות נווה יעקב ופסגרת זאב.

"אני חושבת 100 פעמים אם אני רוצה לצאת מהבית", מספרת איברהים. "בקלות יכול לקחת לי שעה וחצי לעבור מרחק של 10 דקות. אנשים שומעים על מה שהולך כאן, אבל לא יודעים מה יש בפנים, איך אנשים חיים כאן בלי זכויות של בני אדם". לדבריה, חסרים גני ילדים ובתי ספר, המדרכות שבורות, ושירותי החשמל, המים ופינוי הפסולת אינם סדירים. היא מספרת גם על אלימות רבה בעיר. "זה משהו שהתרגלנו אליו, אפילו לא מדווחים למשטרה".

אין שירותים עירוניים, יש זיהום

כפר עקב, שלפי הערכות מתגוררים בו כ-100 אלף תושבים (פי 5 מההערכות הרשמיות), סובל ממציאות דומה לזו של שועפאט. למתבונן מהצד המקום נראה כמו שכונת מגדלים נחמדה בסגנון מודיעין. מבט מקרוב יותר מגלה שמדובר במקום צפוף מאוד ונעדר כל תכנון עירוני.

לדברי וגנר, תשתיות הביוב והמים של השכונה נועדו לשרת 15 אלף תושבים, ולכן במקרים רבים הביוב זורם ברחובות, והמים לא מגיעים לדירות בקומות העליונות. לדבריו, גם רבים מחיבורי החשמל הם פיראטיים. בנוסף, לפי דו"ח של אונר"א, מכיוון שהבנייה נעשתה ללא פיקוח הנדסי מתאים, במקרה של רעידת אדמה 80% מהבניינים באזור שועפאט עלולים לקרוס.

לא רחוק ממחנה הפליטים שועפאט נמצא אזור התעשייה עטרות – אזור התעשייה היחיד בירושלים שכולל גם תעשיות כבדות. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושלים, באזור נמדדות בשנים האחרונות חריגות של מאות אחוזים בזיהום האוויר. לפי הנתונים, עיקר הזיהום נגרם בגלל חלקיקי אבק זעירים החודרים למערכת הנשימה, ועלולים להוביל לגידול של כ-15% בשיעורי התחלואה והתמותה הקשורים לזיהום אוויר.

חומת ההפרדה בין אזור התעשייה עטרות לכפר עקב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

חומת ההפרדה בין אזור התעשייה עטרות לכפר עקב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

לזיהום האוויר הזה נחשפים בעיקר אלפי הפועלים הפלסטינים שעובדים באזור התעשייה, ומאות האלפים שמתגוררים במחנה שועפאט ובכפר עקב.

המציאות של הזיהום, המחנק והעוני בכפר עקב ובמחנה הפליטים שועפאט ממחישה היטב את זה שלא כולנו נמצאים באותה הסירה. אמנם כולנו נפגעים ממשבר האקלים, אבל לא כולנו נפגעים ממנו באותה המידה. לאוכלוסיות המוחלשות והעניות שחיות כאן אין את תנאי המחייה הבסיסיים, שמספקים הגנה סבירה מפני הזיהום ומופעי מזג האוויר הקיצוני.

לא יכולנו לגעת בסיור בכל העוולות שמייצר האפרטהייד האקלימי באזור ירושלים. לא הגענו לקדרון המזוהם, וגם לא לעיסאוויה ולעטור, שחשופות – בדומה לוואלג'ה – לאיום של הפקעת עתודות הבנייה שלהן לטובת הקמה של גן לאומי מתנחלי באזור. ככל שמתעמקים יותר בסוגיות של צדק חלוקתי, אפליה ודיכוי, אנחנו מבינים יותר כיצד משבר האקלים הוא משבר פוליטי בכל מובן.

"בכל מאבק אנחנו צריכות לשאול את עצמנו לאן אנחנו רוצות להגיע בסוף", מסכמת יערה פרץ, ממובילות תנועת מנאח וואחד אקלים אחד. "מבחינתי, המאבק לצדק אקלימי הוא על החיים שנרצה שיהיו כאן, על ביטחון, שוויון, רווחה, בריאות, שמחה, תקווה עבור כלל היצורים החיים. אי אפשר להיאבק עבור מעטים חזקים, להעמיק פערים ולהשאיר אחרים מאחור. זה ההגיון שהוביל אותנו למשבר הזה. הוא לא יהיה מה שיוציא אותנו ממנו".

מור גלבוע הוא פעיל אקלים וזכויות אדם וממובילי תנועת מנאח וואחד – אקלים אחד, לקידום צדק אקלימי בין הירדן לים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf