newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדברות על אוננות על הבמה בירושלים

המופע "כושלירבאק" של נורית דרימר שעולה מטעם תיאטרון "הזירה" מלווה מפגש לילי של שלוש חברות, שכולל השאלת פנטזיות מיניות, חשיפת שיער ערווה מצמר וטקס אלילות בתלבושות עירום. אך היוצרת מדגישה שזה לא מופע על סקס, אלא ניסיון ליצור בקהל אי נוחות כדי לחשוב על דברים מחדש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

יממה לאחר שנתלה שלט פרסומת ורוד בוהק במושבה הגרמנית שבירושלים, המבשר על מופעי במה מטעם תיאטרון "הזירה", הספיק עובר אורח להשחיתו. המילה "כושלירבאק", שמו של אחד המופעים, נחתכה אמש בעדינות של רופא כירורגי, כדי לא להפריע ליתר המופעים ומועדיהם.

"זה הוונדליזם הכי מתוק שראיתי", אומרת בחיוך נורית דרימר, יוצרת המופע. "זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה לא אהבתי את כריסטינה אגילרה, אז בחנויות הייתי לוקחת את הדיסקים שלה ומחביאה אותם מאחורה. אני אומרת יאללה, זה אקט קטן, פיצי, לא בא וחירבן את כל השלט, שם את זה מאחורה בקטנה. אז אני לא כועסת עליו. או עליה".

מימין: אילאיל נתן, דניאל שפירא ונורית דרימר. מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

התגובה של דרימר רומזת על כך שגדלה בירושלים ובילתה בה את מרבית שנותיה כיוצרת, ולכן אינה מופתעת או מזעזעת מהמחיקה. תלישת שלטים היא כבר כמעט קלישאה בעיר – פעולה פוליטית דתית או חרדית שנועדה להסיר טומאה מעיר הקודש, בעיקר את גופן ופניהן של נשים. היא אפילו זכתה להמחזה קומית יפיפייה בסדרה שבאבניקים, כשגדליה ומאיר שורפים שלט חוצות עם דוגמנית שמסיטה את גדליה לשפוך זרע לבטלה. "באמת שאלה יהיו הצרות שלנו, שככה תיראה סתימת הפיות והאלימות בירושלים", מוסיפה דרימר.

השם של המופע הוא לחלוטין לא הדבר הכי פרובוקטיבי בו. סביר להניח שאם התולש או התולשת היו מכירים את תוכנו, הם היו עדינים פחות: "כושלירבאק" מלווה מפגש לילי של שלוש חברות, שמתחיל בשיחה שבה הן משאילות זו לזו פנטזיות כי כבר אין להן על מה לאונן, ממשיך בחשיפת שיער ערווה מצמר שמגיע עד לרצפה – וגזירתו, ומגיע לטקס אלילות בתלבושות עירום עם שדי-ענק, תוך חזרה על המנטרה "אני רטובה, אני פתוחה, אני אבלע אותך".

"אין ספק שזה יוצא דופן שזה מופיע בירושלים", אומרת דרימר. "אם זה היה קצת פחות בשוליים, זה לא היה מוצא חן בעיני אנשים".

ירושלים היא מקום טוב להיות מוזרה

הגרסה הראשונית של המופע עלתה לפני כשנה כעבודת גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, בהשתתפות הפרפורמריות חברותיה אילאיל נתן ודניאל שפירא, שהשתתפו גם ביצירה. הציר המרכזי שלו הוא הקשר בין שלוש החברות, האחווה הנשית והנקודות הקיצוניות והמדומיינות שלה, שכרוכות בעיסוק פתוח מאוד במיניות.

עיסוק פתוח במיניות. מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

באחד המונולוגים יושבת שפירא מקופלת בתור ארגז חלב ירוק ואומרת: "אני צריכה להיות זקופה. הכתפיים שלי סוגרות עלי, סוגרות אותי. כל שריריי מכווצים במטרה לתפוס כמה שפחות מקום. אני גם נושמת קטן-קטן כדי להפריע. כדי לא להפריע לכם. רחב הייתה זונה. אני צר". לאט לאט היא מלמדת את עצמה לגדול, קמה על הרגליים ומתחילה לצעוק על הבמה, "סליחה, אני מפריעה לך?!" חזק יותר ויותר, עד שהיא הופכת להיות מישהי אחרת לגמרי.

"רוב החיים הם מלחמה להיות בחורה חופשיה ופחות מפחדת", כתבה פעם שפירא על המופע. "יכול להיות שזו התקדמות, כשכושלירבאק על הבמה ויש לי רשות. לתפוס מקום. לנשום גדול. להפריע. לא יודעת אם להיות גדולה, אבל לפחות להיות בממדים שלי".

המונולוג העוצמתי הזה שזור בתוך נהר אסוציאטיבי כמעט של הומור פרובוקטיבי. קצת כמו באקט מיני מוצלח, דרימר אוהבת את הקהל שלה זקור ודרוך, רק שלא יישענו לאחור עם היד על הסנטר. "מעניין אותי שזה מעורר חוסר נוחות", היא מודה בחיוך. "השיחה על אוננות למשל היא לא מטיפנית, פמיניסטית במובן הזה, אלא מנסה לייצר מורכבות ומאוד נאמנה למציאות. זו לא הצגה עם מוסר השכל מיני. המקום שלי להביא את האינטימיות לקהל הוא לייצר חוסר נוחות כדי לחשוב על דברים מחדש. זה לא מופע על סקס".

"משחק בין אמת לשקר". מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

הפנטזיה המשמעותית שהובילה את היצירה של דרימר, שעלתה באופן רשמי השנה בתיאטרון "הזירה", היא ונדליסטית הרבה יותר מתלישת השלט. "תמיד רציתי להבעיר מדורה על במה", היא מודה. "אבל התיאטראות ניצחו אותי". המדורה אכן לקחה חלק בגרסה הראשונית בעבודת הגמר, אבל נשארה מחוץ למשחק בבמות של תיאטרון הבית ביפו ומרכז ז'ראר בכר בירושלים. אבל בכל זאת נשאר לה זכר משמעותי למדי: שלוש החברות שנכנסות לבמה סוחבות איתן רפסודות גדולות ומפרקות אותן בבעיטות, ואחר כך מדליקות גחלים וצולות קבבים מול הקהל.

"חלק מאהבה שלי לתיאטרון קשורה למשחק בין אמת לשקר", היא מפרשת. "אנחנו בהצגה באולם, אבל נשתמש בבשר שייחרך ויהיה לו ריח כל המופע".

אז תכלס למדתן איך מפרקים רפסודה.

"לגמרי. זה באמת מאוד ישב על לשבור את הקלישאה. התאמנו על זה – היינו הולכות החוצה, לומדות איך מדליקים מנגל, איך שוברים עצים. הייתי מסתובבת ברחוב עם רפסודה וכמובן שאנשים שאלו מיד אם אני צריכה עזרה".

הצד השני של האמת והשקר הוא התלבושות: דווקא בהקשר הפרובוקטיבי, דרימר בחרה שלא לכלול עירום במופע, אלא לסמל אותו עם תלבושות מוגזמות. "תלבושות עירום יכולות לייצר חוסר נוחות למישהו, אפילו שברור לחלוטין שזה לא הגוף שלנו", היא מסבירה. "מעניין אותי לייצר מבוכה מעירום שהוא לא אמיתי. כשאני חותכת לאילאיל את שערות הערווה זה מפעיל את הקהל – למרות שזה מצמר".

בסוף המופע מתרחש, בלי הכנה, החלק הכי משחרר שלו, האקט הכי עוצמתי שאישה יכולה לעשות מול מאות עיניים צופות: דרימר פוסקת רגלים ומשתינה על המנגל בנונשלנטיות כדי לכבות אותו. "ידעתי מהר מאוד שזה יהיה הסוף, זה לא קרה במקרה", היא אומרת. "פתאום אני חושבת על זה – מעניין שהדברים האמיתיים שקורים על הבמה קשורים לפעולות הגבריות, המדורה, המנגל, השתן, ודווקא הדברים המוגזמים כמו התלבושות מסמלים את הנשיות".

עוד ערבוב שדרימר מחבבת הוא בין הנמוך לגבוה: המופע כולל בידורית קריוקי שמובילה לסדרת שירים גלגל"ציים, שלאחריהם היא פוצחת במיומנות מפתיעה למדי בשיר אופרה קלאסי. "אני אוהבת את חליל הקסם וגם מתה על מלכת השושנים – ואוהבת לערבב בין הדברים", היא מהנהנת. גם הפתיחה של המופע היא יריקה על הפאסון: דרימר נכנסת עם מכנסי אדידס, נעמדת בגבה ומורידה את המכנסיים כדי שייראו לה את החריץ כמו לשיפוצניק, ואז לוקחת את סמל ההיפסטרים – תקליטים – ומנפנפת בעזרתם על המנגל.

מה המשמעות של ליצור באופן הזה בירושלים?

"אני ממש בדיוק שואלת שאלות על זה, אני מחפשת להבין איך אני מצליחה להיות חלק מהעיר הזאת והיא חלק ממני, כי אפשר להיות פה בבועה. יכול להיות שזה מקום טוב להיות מוזרה בו, ואני רוצה להיות כמה שיותר מוזרה. בתל אביב, בחיפה או בבאר שבע זה היה אחרת".

מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

"כושלירבאק" יעלה ב-14 בדצמבר בז'ראר בכר בירושלים, בשעה 21:00, וב-22 בינואר בתיאטרון הבית ביפו, בשעה 21:00. כרטיסים ניתן לרכוש כאן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מאז הקיץ, השלטונות החריפו את ההצקות לתושבי אל עראקיב. התושבים במחאה לציון שבע שנים להריסה הראשונה (צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס)

תושבי אל עראקיב: המדינה מנסה להתיש אותנו ע"י קנסות

המאבק המשפטי של תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר, שנהרס 173 פעמים, עולה מאות אלפי שקלים. עכשיו נחלצו פעילים לקמפיין מימון המונים לטובת תושבי הכפר. "זו הבעת סולידריות בסיסית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf