newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מאז בלפור אני סובל מסיוטים, קושי להתרכז, התקפי זעם"

זיו לנדה היה שנה בבלפור, וחווה תחושה של שייכות לקהילה ופעולה למען משהו גדול ממנו. הוא נעצר שש או שבע פעמים, ספג מכות משוטרים ויש לו כמה תיקים פתוחים. בלילות הוא חוזר "להרבה רגעים שהצדק היה מהם והלאה, שבהם אתה לבד מול המשטר וגורמיו"

מאת:

"הרגשתי בכל כך הרבה רגעים שאני מביא את הפוטנציאל שלי למימוש, לשיא". זיו לנדה (צילום: מתן גולן)

זיו לנדה, גר בתל אביב, במקור מהקריות. בן 29, עובד בהוסטל לפגועי נפש ובביה"ס הדמוקרטי בבקרים, מלווה ילד עם צרכים מיוחדים אחר הצהריים. למד פסיכותרפיה הוליסטית במכללת רידמן.

"יצאתי לרחובות משתי סיבות. אחת היא שבהוסטל אני מצליח לשאת כל סוג של שיח, לא משנה כמה קיצוני, אבל כשעלה שיח של תסכול מקצבת הנכות שלא עלתה, לא ידעתי איך להתמודד עם זה. הסיבה השנייה היא שהממשלה הקודמת, עם 36 שרים ו-18 סגני שרים, הביאה לי את הסעיף, ולא יכולתי יותר.

"הייתי שנה בבלפור, לא רק בהפגנות במוצ"ש. הייתי שם גם בשבועות שהיו בהם עוד אירועים, וגם בשבועות שלא. זה היה אינטנסיבי מאוד. מחאת בלפור מילאה אצלי מקום של קבוצה וקהילתיות, להיות שייך למשהו ולפעול למען משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני.

"במהלך השנה הזאת הרגשתי בכל כך הרבה רגעים שאני מביא את הפוטנציאל שלי למימוש, לשיא. זו תחושה שהכול מתחבר ונהיה אחד. כשחווים את זה שוב ושוב, אז גם רוצים לחזור לזה. משהו במעצרים מאוד הזין את זה – לא רק אני מרגיש את מה שאני מרגיש והסביבה מאשרת, זה מגיע גם מהממסד, אז כנראה שמה שאני עושה באמת עושה משהו, מפעיל מישהו, מרעיד משהו.

"נעצרתי פרופר שש או שבע פעמים בירושלים ובתל אביב. יש לי גם זימונים לחקירה, נראה לי שחוויתי חטיפות בלי מעצר ועיכוב באוטובוס בערך 20 פעם בשנה הזאת. יש לי כמה תיקים פתוחים, ורואים את הסימון על ידי המשטרה גם במאבק הנוכחי שבו אני משתתף, נגד תקנות התו הירוק. זה כאילו שהפכתי לדמות, עם כל מה שכרוך בכך. אני כבר הרבה פחות רוצה בזה.

"רואים את הסימון של המשטרה". זיו לנדה ושוטרים בבלפור. צילום: מתן גולן

"אבל מה שיותר חי ביומיום שלי הם לא התיקים הפתוחים, אלא הסיוטים, קשיים להתרכז, התקפי זעם. זה לחזור להרבה רגעים שהצדק היה מהם והלאה, רגעים שאף אחד לא רואה או מתעד, ואתה לבד מול המשטר וגורמיו, ונאמרים שם דברים מאוד לא נעימים. יש שם אלימות שהיא גם פיזית וגם רגשית.

"בסגר השני בתל אביב, נעצרתי פעמיים באותו שבוע; בהפגנה הראשונה נקעתי את הרגל באחת המכלאות, ויומיים אחרי זה, אני זוכר שמכניסים אותי לניידת  – וכל פעם שאני פותח את החלון אני מקבל בעיטות לקרסול הפצוע. השוטר שהיה לידי היה באיזה טנטרום לא נשלט, פשוט במשך דקה-שתיים בעט בכל הכוח באזור הפצוע.

"המצלמות גוף של השוטרים היו סגורות, הווילונות היו סגורים, וממש התחננתי אליו שיפסיק. השוטרים האחרים דפקו מבט לשוטר שבעט, שאני מפרש אותו כ'מה נסגר?', אבל טכנית, לא עשו כלום. וזה רגע שאני חוזר אליו הרבה. כשהשתחררתי מהמעצר באותו הלילה הגעתי לאיכילוב. בבית החולים עלה חשד לשבר, והייתי כמה שבועות עם קביים.

"והדברים האלה משפיעים – על איכות השינה, על איך שאתה מתנהל בלילה. בחודשים האחרונים אני נכנס בחלק מהלילות למצב של 'אל תגעו בי', לפעמים מגע בלילה הוא טריגר. והתקפי עצבים זה לא נעים, זה משהו שלא הכרתי קודם בחיים שלי, וזה פשוט מופיע בהפתעה. כיום זה כבר קורה בעצימות ובתדירות פחותות, כי אני מטפל בעצמי. כבר תקופה ארוכה שאני נמצא בשני טיפולים פסיכולוגיים בתשלום סמלי. אחד מהם הוא ממערך הסיוע הנפשי, והשני דרך הקהילה של בלפור.

"לאחרונה אני משתתף בסדנאות, שעזרתי לארגן, כאחרון המטופלים. זה טיפול דרך מדיטציה, צ'י קונג, דרך תרגילי גוף מגוונים. הקבוצה מיועדת לעיבוד חוויות של פעילים מבלפור, אבל לא בהכרח מתמקדת במה שקרה שם. זה דינמי, מה שעולה עולה – ועובדים איתו.

"במפגשים יש  שמונה-תשעה אנשים, ובהחלט עולות סוגיות שקשורות לבלפור או לאקטיביזם בכלל. אחד הדברים שהבנו כבר בהתחלה זה שממש לא צריך להיעצר או לחטוף מכות כדי להיכנס לטראומה. צריך רק לראות או להיות נוכח במרחב. גם אנשים שלא נעצרו מתמודדים עם זה. וזה קשה.

"אני חושב שחלק מהחטא של המחאה, בעיקר בהתחלה, היתה מעין תודעת גיבור כזאת, שלמרות כל האלימות והמעצרים – אני לא צריך עזרה או הכלה. גם אני נפלתי שם.

"אם אני צריך לומר מה השתנה בחיים שלי מלפני המחאה, אני חושב שאני בעיקר חווה את זה סביב תוקפנות. אני צריך הרבה פחות כדי להרגיש מותקף. זה מוביל לקצרים בתקשורת, לריבים, לאי נעימויות. לשמחתי השלב של איחורים לעבודה וקשיים לקום, הפסיק. מה שנשאר מהמחאה זה בעיקר חוויה של 'תוקפים אותי עכשיו, אני במצב מסוכן'. לשם גם הסיוטים חוזרים בלילה, לרגעים הכי אלימים.

"לסיכום, אני רוצה לומר שלא צריך לפחד לגשת למקום טיפולי כזה או אחר – לטפל, לנתח, לפרש ולהרגיש, לכאוב ולצחוק את מה שעברנו. בטח שהחבר'ה המסומנים, אבל גם כולם, בלי יוצא מהכלל".

פרויקט מיוחד

>>>השבר של בלפור, החיים לפני ואחרי המחאה

>>>"המשטרה השאירה עלי רושם קשה. זה ממשיך ללוות אותי ביומיום"

>>>"ריססו על הבת שלי (3) גז מדמיע ואמרו לי 'אז מה?'. זה קשה מנשוא"

>>>"הגעתי למצב שאני בעבודה ומדמיין את השוטר שבעט בי בראש מגיע"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf