לשחרר את הנכבה מהמרתף החשוך שכולנו מפחדים ממנו
כשמערכת היחסים בין מנצח למובס כל כך הדוקה, שניהם צריכים להשתחרר מרוחות הרפאים ומהפחדים ששזורים במסלול ההכרה בחטא של 1948
כותב אורח: אנואר בן באדיס*
מה שקרה ב 1948 הוא החטא הגדול ביותר. חטאים גדולים רודפים תמיד את מבצעיהם, הם לא ייעלמו, ונחרטים לעד בלבו של הזיכרון.
הנכבה בזכרונו של הפלסטיני היא פצע פתוח של העבר, שפועם בהווה ובעתיד. זהו פצע שאי אפשר לחיות עימו בטבעיות כל עוד הוא מדמם פיזית, רגשית ומוסרית. כך הופכת הנכבה לזעקה מתמידה לריפוי, זעקה שדוחפת לפעולה אישית וקולקטיבית.
באידאולוגיה הציונית הנכבה נדחקה למרתף חשוך שכולם נמנעים מהמצאות בו וכולם מפחדים אפילו להתבונן לתוכו. התבוננות אל תוך המרתף משמעותה מחיקת מיתוס "הניצחון", באמצעותו מובלטת תמיד התבוסה, ולצידה המחויבות של הצד המובס להרכין את ראשו מול המנצח ולהודות לו על "פרי הכיבוש הנאור". אחרי הכל, המקרבן לא יכול לבטל את הקורבן כי אז סיפור הגבורה יעלם. זו היא דילמה יפה.
אך המובס הפלסטיני מתעקש להחלים מפצעיו. הוא הרים את ראשו ואיים לקלקל את החגיגה. והאדונים שצריכים אותו מובס התבלבלו: "אם אתם מתנערים ומתנגדים, אז אנחנו מכחישים ומדירים את הסיפור בשלמותו".
ההכחשה הזו אינה מוציאה את המיתוס מהחשיכה, וככל שהמובס מתעקש יותר, המביס נאחז יותר בקירות המרתף. הפלסטינית שמעיזה להתנגד ולהתמודד עם מרירות העקירה, הכיבוש והגזענות, מציתה את עששית השחרור. בתגובה, הציונות ממשיכה להסתגר במרתף, לשמר את המיתוס, את רוחות הרפאים ואת הפחדים השזורים במסלול ההכרה. הרי לנו מערכת יחסים הדוקה.
ברגע שהמובס מחליט לעשות היסטוריה דואליות המנצח והמובס רועדת. מכאן ואילך אין מועדים קבועים, כי התאריכים הם בניה של התנועה המתמדת. המובס חייב להיאחז בתקווה ולשם כך זקוק לנוסחה כימית שתהפוך את המרירות להעזה, ואת הגעגועים הכהים לחלום מאיר ופעיל.
במציאות כמו שלנו, עם כל האכזריות שבה, הפסימיות עלולה להפוך להיות נשק קטלני שדוחף אנשים לייאוש או לחלופין להיאחזות בגן עדן נסתר או לחיפוש מקומות של אשליה. משפל זה האופטימיות הופכת להיות עמדה פוליטית.
האירוניה היא שהמובס מוצא את עצמו בעמדה יוצאת דופן: לסייע למקרבן שלו להיפטר מהמיתוס כדי שעשיית ההשתחררות תהיה אפשרית עבור שניהם; הראשון ממרירות עקירתו והשני ממרירות חטאו. בארצנו לא תוכל ההשתחררות להיות חלקית.
* הכותב הוא בלשן, מתורגמן, ומורה לערבית. דור שני לניצולי טנטורה
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן