לשחרר את הנכבה מהמרתף החשוך שכולנו מפחדים ממנו

כשמערכת היחסים בין מנצח למובס כל כך הדוקה, שניהם צריכים להשתחרר מרוחות הרפאים ומהפחדים ששזורים במסלול ההכרה בחטא של 1948

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אנואר בן באדיס*

מה שקרה ב 1948 הוא החטא הגדול ביותר. חטאים גדולים רודפים תמיד את מבצעיהם, הם לא ייעלמו, ונחרטים לעד בלבו של הזיכרון.

הנכבה בזכרונו של הפלסטיני היא פצע פתוח של העבר, שפועם בהווה ובעתיד. זהו פצע שאי אפשר לחיות עימו בטבעיות כל עוד הוא מדמם פיזית, רגשית ומוסרית. כך הופכת הנכבה לזעקה מתמידה לריפוי, זעקה שדוחפת לפעולה אישית וקולקטיבית.

הכפר טנטורה שתושביו גורשו בשנת 1948

הכפר טנטורה שתושביו גורשו בשנת 1948

באידאולוגיה הציונית הנכבה נדחקה למרתף חשוך שכולם נמנעים מהמצאות בו וכולם מפחדים אפילו להתבונן לתוכו. התבוננות אל תוך המרתף משמעותה מחיקת מיתוס "הניצחון", באמצעותו מובלטת תמיד התבוסה, ולצידה המחויבות של הצד המובס להרכין את ראשו מול המנצח ולהודות לו על "פרי הכיבוש הנאור". אחרי הכל, המקרבן לא יכול לבטל את הקורבן כי אז סיפור הגבורה יעלם. זו היא דילמה יפה.

אך המובס הפלסטיני מתעקש להחלים מפצעיו. הוא הרים את ראשו ואיים לקלקל את החגיגה. והאדונים שצריכים אותו מובס התבלבלו: "אם אתם מתנערים ומתנגדים, אז אנחנו מכחישים ומדירים את הסיפור בשלמותו".

ההכחשה הזו אינה מוציאה את המיתוס מהחשיכה, וככל שהמובס מתעקש יותר, המביס נאחז יותר בקירות המרתף. הפלסטינית שמעיזה להתנגד ולהתמודד עם מרירות העקירה, הכיבוש והגזענות, מציתה את עששית השחרור. בתגובה, הציונות ממשיכה להסתגר במרתף, לשמר את המיתוס, את רוחות הרפאים ואת הפחדים השזורים במסלול ההכרה. הרי לנו מערכת יחסים הדוקה.

ברגע שהמובס מחליט לעשות היסטוריה דואליות המנצח והמובס רועדת. מכאן ואילך אין מועדים קבועים, כי התאריכים הם בניה של התנועה המתמדת. המובס חייב להיאחז בתקווה ולשם כך זקוק לנוסחה כימית שתהפוך את המרירות להעזה, ואת הגעגועים הכהים לחלום מאיר ופעיל.

במציאות כמו שלנו, עם כל האכזריות שבה, הפסימיות עלולה להפוך להיות נשק קטלני שדוחף אנשים לייאוש או לחלופין להיאחזות בגן עדן נסתר או לחיפוש מקומות של אשליה. משפל זה האופטימיות הופכת להיות עמדה פוליטית.

האירוניה היא שהמובס מוצא את עצמו בעמדה יוצאת דופן: לסייע למקרבן שלו להיפטר מהמיתוס כדי שעשיית ההשתחררות תהיה אפשרית עבור שניהם; הראשון ממרירות עקירתו והשני ממרירות חטאו. בארצנו לא תוכל ההשתחררות להיות חלקית.

* הכותב הוא בלשן, מתורגמן, ומורה לערבית. דור שני לניצולי טנטורה

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf