newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה צריך לתקוע את הרצל דווקא בנמל יפו?

החלטתה של עיריית תל אביב לשנות את שם המדרגות היורדות אל המים במזח של נמל יפו ל"מדרגות הרצל", בהסתמך על בדיה היסטורית, היא עוד ניסיון בוטה להשליט את הנרטיב הציוני על הפלסטינים. פיוס והבנה זה לבטח לא יקדם

מאת:

אין מדרגות לחשוף, ואין מדרגות לשקם. שלטי עירייה המכריזות על "חשיפת מדרגות הרצל ושיקומן". (צילום: גיל גרטל)

המדרגות היורדות אל המים במזח של נמל יפו קיבלו בשנת 2015 שם חדש: "מדרגות התפוזים". שם נאה, לנוכח תרומתו של ענף ייצוא התפוזים להתפתחות כלכלת יפו. והנה בשבוע האחרון נפרסו שלטי ענק מעל גבי גדרות בנמל, המעידים על החלטת עיריית תל אביב להמציא למקום שם היסטורי חדש: "מדרגות הרצל". אגב, יש להרצל כבר גרם מדרגות על שמו, והוא נמצא בווינה.

ההחלטה הזאת מעידה קודם כל על חולשת הציונים והנרטיב ההיסטורי שלהם. יש במרחב תל אביב כל כך הרבה ייצוגים ונקודות ציון המבטאים את ההתחדשות הציונית, ודווקא ההשתלטות על נמל יפו היא שחסרה? ניצחנו כבר בכל כך הרבה מלחמות והשתלטנו כבר על כל כך הרבה מרחבים, וזה מה שחסר לנו על מנת להוכיח לעצמנו שאנחנו כאן?

ההחלטה הזאת מהווה פגיעה קשה בפלסטינים ובחופש שלהם לספר את סיפורם. הנמל ביפו הוא לא רק שריד לחיים הפלסטיניים שלפני 1948, שעכשיו ייגזל מהם. הנמל ביפו היה גם שער ההימלטות של עשרות אלפי פלסטינים, שנפלטו מיפו במהלך המלחמה ויצאו דרך הים לעזה ולביירות. לייצג בו דווקא את הרצל, מחולל הציונות שחוללה את אסונם, הרי זה רוע לשמו.

כדי לקדם פיוס ושלום, חייבים לאפשר לכל צד לספר את סיפורו, ובכך לעבד את רגשותיו ואת עמדותיו ולהגיע להשלמה עם עברו. השתלטות בריונית של הסיפור החזק והמנצח על סיפורו של החלש שהפסיד רק משמרת את האיבה והשנאה.

המצאת "מדרגות התפוזים"

נמל יפו הוא נמל סלעי ורדוד, לכן הספינות והאוניות שהגיעו אליו נאלצו לעגון מחוצה לו. נוסעים וסחורות הועברו אל החוף וממנו בסירות משוטים קטנות. כאשר נבנה בנמל רציף האבן, בשלהי התקופה העות'מנית, סודרו בו מדרגות (שעברו שינויים ותוספות עם השנים), כדי לגשר על הפער בין מפלס המים למפלס הרציף.

בספר התיירות "סביב כיכר השעון" (הוצאת יד בן צבי, 2001) מתואר המקום כך: "הרציף שרגלינו דורכות עליו והמדרגות היורדות את המים, אינו אלא תוצר של בינוי ופיתוח הנמל" (עמ' 85). בשם זה: "המדרגות היורדות אל הים", הן מכונות גם בתעודה היסטורית משנת 1890 המובאת בספר (עמ' 292).

ב-2014 הוצבו באתריה השונים של יפו העתיקה שלטי הסבר, פרי עבודתה של אוצרת התיירות שרון עמבר. שנה מאוחר יותר נוספו שבעה שלטים בעיצוב שונה (וכותב אחר) לאורך רציף הנמל. אחד השלטים נקרא "מדרגות התפוזים". במדריך תיירות שכתב ידין רומן בשנת 2015 נכתב כי: "המדרגות הרחבות הן שרידים ל'מדרגות התפוזים', המקום שבו הועמסו ארגזי העץ של תפוזי יפו אל הסירות".

השם "מדרגות התפוזים" הוא, אם כך, המצאה מאוחרת מאוד, אבל הוא נאמן לסיפור ההיסטורי. לא רק שהמדרגות אכן שימשו את סבלי הנמל להורדת ארגזי התפוזים לסירות, אלא שראוי לענף ייצוא התפוזים לקבל מקום בולט בסיפורה של יפו. בשנת 1856 התגלה זן התפוז "שמוטי" בפרדסי יפו. לזן זה קליפה עבה במיוחד, ששמרה על עסיסיות הפרי לאורך זמן. לכן התאים התפוז שמוטי לייצוא בדרך הים לשווקי אירופה, משלוח שנמשך שבוע ויותר. מותג היצוא, שקיבל את השם תפוזי "Jaffa", היה לכוח המניע של התפתחות כלכלת יפו וסביבתה.

המצאת "מדרגות הרצל"

בנימין זאב הרצל ביקר בארץ באוקטובר 1898 בתקווה לפגוש כאן את וילהלם השני, קיסר גרמניה. הרצל הגיע דרך נמל יפו, וכך כתב: "והנה אנו ביפו! שוב עוני ומצוקה וחום, בצבעים עליזים. אנדרלמוסיה ברחובות, במלון, אין להשיג כרכרה. כבר הייתי ישוב על סוס כדי לצאת ברכיבה לראשון [לציון]" (עניין היהודים, מוסד ביאליק. כרך ב' עמ' 49).

הקיסר הגיע לארץ דרך נמל חיפה, ולאחר ביקור בירושלים, יצא את הארץ דרך נמל יפו. לקראת ביקורו, נערכו שיפוצים נרחבים באתרים שבהם נועד לבקר ובדרכים בהן נועד לעבור. בנמל יפו נבנה מזח עץ שבלט אל המים, שבקצהו מדרגות עץ היורדות אל מפלס הסירות. תמונות של מזח העץ נשמרו באלבום ביקורי הקיסר.

הנמל ביפו היה גם שער ההימלטות של עשרות אלפי פלסטינים, שנפלטו מיפו במהלך המלחמה. נמל יפו, סוף המאה ה-19 (מתוך אוסף אילן שחורי, PikiWiki)

הרצל, אם כך, עלה לחוף פלשתינה דרך מדרגות העץ של הקיסר, שכמובן נהרסו ואינם. למעשה, הוא לא יכול היה לעלות דרך מדרגות האבן הרחבות (אלו המכונות "מדרגות התפוזים"), שכן הן נבנו מאוחר יותר, בעת שהבריטים שיפצו את הנמל.

שלטי הענק החדשים שתלתה עיריית תל אביב, "חשיפת מדרגות הרצל ושיקומן", הן בדיה היסטורית. אין מדרגות לחשוף, ואין מדרגות לשקם.

אצבע בעין לפלסטינים

יפה עושה עיריית תל אביב, ששוקדת על שיקום ושיפוץ מרחב הרציפים והמחסנים בנמל יפו. אבל לכלול בזה המצאה היסטורית בשם "שחזור מדרגות הרצל", זה רק אצבע בעין לתושבי יפו הפלסטינים ולזהות הפלסטינית בכללה.

הנוכחות של הרצל ביפו היתה שולית, וממילא אין מחסור באתרים המציינים את ביקורו ברחבי הארץ. כך למשל פסל פגישתו עם הקיסר במקווה ישראל, סדרת שלטים בכל התחנות בהן ביקר, ואין ספור חוברות הדרכה וסיור "בעקבות הביקור".

החדרת הציונות בשלטי ענק דווקא לנמל יפו היא חלק מהמאבק הישראלי למחיקת הסיפור הפלסטיני. לאמור: לא רק נמל תל אביב הוא תפארת הקוממות הציונית, מעתה גם נמלה של יפו הוא הסיפור "שלנו".

בעניין זה כתב פרופ' איימן אגבאריה, במאמר ל"הד החינוך" משנת 2014: "ההכחשה המתמשכת של הזיכרון הפלסטיני בידי מדינת ישראל אינה מחזקת את הלגיטימציה של המדינה, אלא להפך – מעמידה אותה בסימן שאלה תמידי". הטיעון הזה נכון מנקודת המבט הפלסטינית והציונית כאחד.

מנקודת מבטו כפלסטיני, טוען אגבאריה שכדי "שהזהות הפלסטינית תיפתח לרפלקטיביות, לביקורת עצמית, לדיאלוג ולהשלמה, יש לאפשר לה מרחב שבו היא תוכל להתאבל על האובדן ההיסטורי שלה ולעבד אותו". השלמה כזאת תתאפשר "רק כאשר יינתן לפלסטינים בישראל להתאבל על הנכבה שלהם בזירה הציבורית, גם ובעיקר במערכת החינוך".

החדרת הציונות בשלטי ענק דווקא לנמל יפו היא חלק מהמאבק הישראלי למחיקת הסיפור הפלסטיני. לאמור: לא רק נמל תל אביב הוא תפארת הקוממות הציונית, מעתה גם נמלה של יפו הוא הסיפור "שלנו"

במילים שלי: נכונות לפיוס ולשלום אמת לא יופיעו אצל הפלסטינים מכוח הזרוע, ההשתקה וההדחקה, אלא דווקא להיפך. בזכות כך שסיפורם ההיסטורי ידובר לאור היום, יעובד, ותימצא הדרך לשלבו אל תוך המציאות הנוכחית. סיפור הסיפור יאפשר נחמה לגיבוריו ולצאצאיהם.

גם מנקודת המבט הציונית אין שום סיבה לפחד מהסיפור הפלסטיני. כפי שהציע פרופ' יוסי יונה (בספר "זהות, נרטיב ורב תרבותיות בחינוך הערבי בישראל"), הבעיה היא בתפיסה שהנרטיבים הלאומיים מתחרים זה בזה במשחק סכום אפס. כלומר, שהכרה בזכות של הפלסטינים לסיפור לאומי משלהם, באה בהכרח (בתפיסתם של הציונים) יחד עם שלילת זכותם הלאומית.

אבל הציונות ניצחה זה מכבר. לכן זה תפקידה של ישראל, מעמדת החזק והשולט, להרגיש מספיק בטוחה בסיפור שלה, כדי לאפשר לפלסטינים החיים בתוכה ולצידה לספר לעצמם את סיפורם שלהם. לא חייבים לדחוף את הרצל דווקא כאן.

הבעת אבל אינה בהכרח הסתה

טענה רווחת בקרב הציונים, שהסיפור הפלסטיני כולל בתוכו הסתה נגד הציונות ולכן אנחנו "נאלצים" לדכא את קיומו. אבל המסקנה הזאת נובעת מפרשנות תרבותית של הטקסטים הפלסטיניים, ואינה אמת לעצמה.

במחקר בינלאומי משנת 2021, שבו נבחנו 172 ספרי לימוד פלסטיניים, לא נמצא מה שהישראלים חשבו שיימצא. כפי שכתב אסף דוד: "ממצאי המחקר מפריכים באופן חד-משמעי את ההאשמות הכוללניות והמוגזמות" על "אנטישמיות והסתה לאלימות בספרי לימוד פלסטינים". המחקר אף חשף "דוגמאות רבות שבהן ספרי הלימוד קוראים לסובלנות, חמלה, מחילה וצדק".

ההסבר לפרשנות השונה מובא במאמר של הפורום לחשיבה אזורית. "מקריאה בספרי הלימוד הפלסטיניים", הם מסבירים, "לא עולה תמונה של הסתה, אלא של שבר, תסכול וקפאון". לנוכח הלחץ הישראלי, הפלסטינים מנועים מעיבוד העבר ובנייה של חברה אזרחית מתקדמת, ובמקום זאת נאלצים "לשמר את הטראומה המתמשכת".

ראוי לה לעיריית תל אביב שתאפשר לבטא את הטראומה הפלסטינית, ותמנע מהכנעתו ודיכויו. להרצל יש מספיק כבוד במרחב הציבורי והחינוכי גם בלי להשליטו ברגל גסה ורעה על נמל יפו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf