למה סקוטלנד, למה עכשיו, והאם זו רק ההתחלה?

"יצאנו להתקוממות נגד כוח לאומי, רק בכדי לגלות שהוא לא קיים יותר. מה שכן יש הוא כוח גלובלי שמייצר אופני שליטה מקומיים ובלתי שוויוניים".

בכפר ארת' שבדרום סקוטלנד חיכו לאירוע הזה כל השנה. זו הייתה השנה ה-144 ברצף שבה משחקי ההרים (Highland Games) – מקבץ תחרויות של ריקוד קלטי, נגינה בחמת חלילים, משיכת חבל והטלת דברים כבדים – התקיימו בכפר הקטנטן, ביתם של כ-1,500 סקוטים.

מסביב לרחבה המרכזית היו פזורים דוכנים לממכר אוכל ומזכרות, בית בירה כמובן, משחקים לילדים. וגם – לראשונה ואולי גם בפעם האחרונה כאן בכפרפרון הזה – שני דוכנים פוליטיים: האחד של מחנה ה"כן", השני של מחנה ה"לא תודה" (שמעדיף את הכינוי "עדיפים ביחד"). בכל אחד חומרי הסברה, דגלונים ובלונים, וצוות מסור שפונה בדברים לכל אחת ואחד מבאי המשחקים בניסיון לשכנע את המקומיים להצביע לצבע הנכון.

עד סוף היום כבר הסתובבו רבים מבאי התחרויות עם סיכות צבעוניות על בגדיהם. מהתרשמות כללית נראה שהחלוקה די שוויונית. רוב מנגני חמת החלילים – בעד עצמאות. כל צוות האבטחה המאולתר נגד. מהקהל: חצי חצי. ארת' כמיקרוקוסמוס סקוטי.

משאל העם על עצמאות סקוטלנד צפוי להתקיים מחר (חמישי), וכל הסקרים מצביעים על כמעט שוויון, עם משהו כמו 97 אחוזים מהתושבים שמתכוונים לצאת להצביע – אחוז לא נורמאלי בכל מדינה שהיא. כך או כך, לא משנה בעד מי אתה, זה מרגיש טיפה לא הוגן שכך יוכרע גורלם של למעלה מחמישה מיליון בני אדם, גורלו של עם, על חודם של קולות בודדים, אבל זה כנראה מה שיקרה מחר.

הסקוטים – כמעט כולם – רוצים חברה אחרת, צודקת ושוויונית יותר, וחצי מהם מאמינים שהדרך היחידה להגיע שם היא בפרישה מהאיחוד עם אנגליה. הטיעונים של שני הצדדים ידועים: הלאומנים והשמאל (ברובו הגדול) תומכים בעצמאות. בין אם בשל שאיפה לאומית ובין אם בשל כך שמאסו בכל הממשלות שישבו בלונדון זה יותר משלושים שנה, שקידמו כולן כאחת מדיניות של הפרטות, חימוש גרעיני, זיהום, פגיעה בשכבות החלשות ועוד. (המפלגה הקומוניסטית, אגב, מתנגדת. תוכלו למצוא כאן הסבר למה).

מנגד, ימנים, שמרנים, ואחרים שפשוט חוששים מאוד (ואפשר להבין אותם), אומרים שהעתיד ללא לונדון והפאונד לוט בערפל ומסוכן מדי, שהכלכלה לא תחזיק מעמד, שיאבדו משרות, ועוד. מה גם שככל שהסיכוי לעצמאות נעשה ממשי יותר, כך גובר הלחץ מווסטמינסטר נגד הפרישה, ועולה ערך ההבטחות לאוטונומיה מוגברת במסגרת האיחוד אם יבחרו להשאר "ביחד".

דוכנים בעד ונגד העצמאות, משחקי ההרים, ארת', סקוטנד (חגי מטר)

אין כתובת בירושלים

אמנם שם בארת', לאחר קריאה ממושכת ושיחות עם שני הצדדים, שוכנעתי בעד עצמאות סקוטלנד. אבל מה שבאמת מעניין אותי זה למה כל זה קורה, ולמה עכשיו, ואיך זה קשור לדברים אחרים שקורים בעולם, ושמבשרים גם הם על שינוי דרמטי במבנה המדינות כפי שהכרנו אותן פעם – מהמדינה האסלאמית ויתר משברי המזה"ת, דרך אוקראינה, התנועות הבדלניות באירופה המערבית ועד תנועות אוטונומיה ילידית באמריקה הלטינית, ועוד. לכל אחת מאלה יש את מאפייניה הייחודיים, אבל יש גם כוחות גלובליים שדוחפים באותו כיוון.

הציטוט בראש הפוסט מובא מאחד מדוברי תנועת האוטונומיה של הזאפאטיסטים במקסיקו, סובקומנדנטה מרקוס. הוא לוכד כאן בקליפת אגוז חלק ממה שקרה וקורה לתנועות מחאה בכל מקום בעולם בעשרים השנים האחרונות, כשהן עולות לבירה הלאומית ודורשות התייחסות מהשלטון – אך מגלות שבעצם אין כזה יותר. או ליתר דיוק, שיש, אבל לא הוא מקבל את ההחלטות. מה שפגע באיכרים ילידים בהרי צ'יאפאס במקסיקו היה במידה רבה החלטות שהתקבלו על ידי ממשלות זרות, גופים בינלאומיים כמו קרן המטבע, תאגידים שחולשים על יבשות שלמות או הסכמי סחר שנחתמו על ידי פקידים – ולא בהכרח ממשלה נבחרת שחייבת בדין וחשבון לעם.

דוגמא קטנטנה אך סמלית אחרת אפשר לתת עלינו, כאן. רק לפני שלושה חודשים חתם המדען הראשי של ישראל – דמות אפרורית ולא מוכרת לרוב הציבור וודאי שלא נבחרת – על הסכם שעתיד לפתוח את המשק הישראלי בפני תאגיד הענק מונסנטו. כפי שרפרם חדד כתב בקצרה כאן, או יוסי דורפמן בהרחבה כאן, מדובר בהחלטה דרמטית ופוטנציאלית אף הרת אסון. מעבר לשאלות הבריאותיות שעולות מהנדסה גנטית, הזרעים המהונדסים של מונסנטו חירבו ומחרבים את פרנסתם של חקלאים ואף כלכלות אזוריות שלמות במקומות רבים בעולם, ועכשיו תהיה להם הזדמנות לעשות את זה גם כאן.

למה? כי כוחות השוק הבינלאומיים דוחפים, כי המוסכמה השלטונית היא ש"קידמה" היא להפתח בפני כוחות השוק האלה, וכי מי שמקבלים את ההחלטות החשובות האלה עושים את זה לא פעם מחוץ לטווח העין הציבורית, ולא פעם מתוגמלים על כך בנדיבות אחרי שמסיימים את תפקידיהם הציבוריים.

התהליך דומה בכל מקום בעולם. עוד ועוד תושבים מגלים שהכוחות ששולטים בחייהם כבר לא נמצאים במדינה אלא בענן של כלכלה גלובלית שהשפעתם עליה זעירה עד אפסית. תפקיד המדינה הופך לנגד עינינו פחות ופחות לתפקיד של שלטון ושירות האזרח, ויותר ויותר לתפקיד של שירות הכוחות הבינלאומיים, הפרטת משאבים וקרקע ושירותים, הכנסת "משקיעים", הוצאת מקומות עבודה למקומות רחוקים ופגיעה מתמשכת בשוק העבודה, ועוד.

 > הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ודיכוי נשים

הפגנת תומכי זאפאטיסטים, סן קריסטובל, צ'יאפאס, מקסיקו (חגי מטר)

בעיה גלובלית – פתרון גלובלי

אחת מתגובות הנגד הבולטות שאנחנו רואים לתהליך הזה – מהצבא המורד של הזאפאטיסטים דרך המחתרת הכורדית ועד השאיפה לעצמאות סקוטלנד (או לאוטונומיה מוגברת, לשיטת מחנה ה"לא") – היא ניסיון להתכנס ליחידות קטנות יותר, ששואפות למשול בעצמן במידת האפשר ולצמצם את הנזקים שהכלכלה הגלובלית מביאה עמה. כך נוצרים שני תהליכים נגדיים של דעיכת מדינת הלאום הישנה: מצד אחד עליית ה"אימפריה" הגלובלית, כפי שמכונים לא פעם הכוחות הכלכליים בהובלת התאגידים האמריקאים והמערב-אירופאים, ומצד שני בידול של אוסף אוטונומיות מוגבלות בכוחן שמנסות ליצור חלופות מקומיות לשיטה עולמית.

הבעיה היא שהאוטונומיות האלה לבדן, כל אחת בנפרד, לא תוכלנה להביס את התהליכים שמסכנים את כולנו – אם זה החלשת עובדים, כריתת יערות גשם או ריכוז ההון העולמי בידיים מעטות.

כך סקוטלנד, למעשה, צריכה לבחור בין אוטונומיה מוגבלת תחת חסות בריטית, בתנאי הממלכה, או בעצמאות תחת חסות של האיחוד האירופי, ותנאיו הבעייתיים גם הם. אני אמנם שוכנעתי שעדיפה להם העצמאות, כי טוב לא ייצא להם מלונדון, אבל כמו שנאמר בסרטו האלמותי של קן לואץ' "כשהרוח נושבת" בהקשר של עצמאות אירלנד מאנגליה: אם לא החלפת את השיטה הכלכלית שהביאו הבריטים, כל מה שעשית הוא להחליף את צבע הדגל ואת המבטא של המעמד השליט.

החלופה היחידה ההכרחית היא התארגנות גלובלית של אזרחים ושל תנועות לשינוי חברתי, ברית תחריר נגד ברית נאטו, תחייה של הפגנות סיאטל מול הבנק הבינלאומי, פורום חברתי עולמי במקום פורום כלכלי עולמי, ומועצות חוצות גבולות של ואוטונומיות בסגנון הזאפאטיסטים שתתן חלופה לאימפריה של ההון. אני מאחל לסקוטים שינצחו מחר במשאל העם, ישיגו עצמאות, ויהיו שותפים במהלך כזה.

> במקום "תהליך מדיני" – מאבק לזכויות אזרח

תחרויות משיכת בחבל בכפר ארת', סקוטלנד (חגי מטר)