newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה הפלסטינים לא נעמדים לצד ארגוני השמאל המותקפים?

בשבוע שבו נהרגו 12 פלסטינים מידי ישראל, עסקו מרבית השמאלנים בספקולציות על מקור הקצר שהוביל לשרפה במשרדי בצלם. אולי זו הסיבה לכך שהפלסטינים מרגישים מנותקים מהמתקפה המתמשכת על השמאל הישראלי, למרות שהיא מסמנת שינוי פוליטי מסוכן

מאת:

בשבועות האחרונים מתרחשת מתקפה מסיבית של הימין על השמאל בישראל, שמופנית כלפי עמותות או פעילים פוליטיים. בעוד שהתקשורת בישראל מדווחת על אירועים אלו, ובקרב השמאל יש תחושה כי אנו עומדים בנקודה של שינוי פוליטי מסוכן, השמאל הפלסטיני אינו מביע עניין באירועים. באתרי החדשות הפלסטינים בגדה המערבית, או באתרים פלסטינים בתוך ישראל לא נמצא דיווחים וסיקור של הנושא. לא נשמעו גם כמעט גינויים או התייחסויות מצד חברי הרשימה המשותפת, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת שזכתה גם בקולות של יהודים.

נשאלת השאלה מדוע פלסטינים רבים אינם רואים בהתרחשויות אלו אינדיקציה לשינויים שישפיעו גם על מאבקם. מדוע אינם משלבים כוחות בכדי לתמוך בשמאל היהודי המותקף והנרדף. התשובה טמונה כנראה בשני כשלונות שמשלימים אחד את השני – חוסר יכולתו של השמאל הציוני בישראל לתת מקום לשמאל האחר, הלא ציוני, גם הפלסטיני וגם הישראלי. וכישלונו של השמאל האחר, הלא ציוני, להתגבש לפעילות משמעותית שתבחין בינו לבין השמאל הציוני והישן.

> אני פלסטיני מוּסָת

שריפה במשרדי בצלם (צילום: דוברות הכבאות)

השרפה במשרדי בצלם, שנגרמה בעקבות קצר כך על פי המשטרה, העסיקה את מרבית השמאל היהודי. (צילום: דוברות הכבאות)

בעודנו מתחילים להתרגל לחיים בעידן ההפרדה הגזעית הממוסדת בתוך ישראל, הפלסטינים פונים לאו”ם, לאיחוד האירופי, ללוחמי שלום בין לאומיים, לפעילים פוליטים מאירופה ועד קובה, מאמריקה הלטינית והצפונית ועד סקוטלנד, בכדי לשתף פעולה ולעורר את עניין הציבור לעוול שנעשה לעם הפלסטיני. אבל הם כמעט ולא פונים, לא לישראלים ולא לציבור הישראלי. כי המציאות הכואבת היא שפלסטינים רבים, רבים מידי, לא רואים מקום לישראלים במאבק הזה, ולא מוצאים דרך בה יוכלו לפנות לישראלים שמתקשים לסנן את השפעת מנגנוני השלטון עליהם, על התקשורת ועל כל מוסדות המדינה. כי הישראלים לעולם יהיו אלו שהכי קשה לבטוח בהם והכי קל לשלול את הכנות של מאבקם עם הפלסטינים. כי מרבית הסיכויים שבין הפריבלגיות היהודיות שלהם ימצא תמיד פן ציוני ששולל אותם, גם אם אינו מודע לכך.

האם מישהו יכול לבקר גישה זו, כאשר מרבית השמאל בישראל נע בין מפלגת העבודה לבין מרצ? כאשר באותו שבוע בו נהרגו 12 פלסטינים, מרבית השמאלנים היו עסוקים בספקולציות על הקצר החשמלי שגרם לשרפה במשרדי בצלם?

"השמאל" אותו מכירים ואליו נחשפים מרבית הפלסטינים הוא זה הייצוגי, הנשמע מעל דוכן הכנסת, זה שמשחק את משחק הציונות שהוא חלק ממנו, שמדבר בדיוק את אותה השפה אותה דובר הימין, ושתומך ופועל למען כל אותם צעדים שמטרתם לשמור את מיקומו של לאום אחד (יהודי) מעל לאום אחר (כל השאר, ובמיוחד הפלסטיני). זה אותו שמאל שמתעקש כי הפלסטינים הם מיעוט בישראל, שמכיר במיעוט של כעשרים האחוזים שחיים בתוך הקו הירוק, אך מתעלם מכך שלמעשה תחת שליטתה של ישראל חיים הרבה יותר פלסטינים ואם לכולם היו זכויות היה מדובר ב"מיעוט" של כחמישים אחוז. השמאל שחושב שניתן לפתור את הסכסוך תחת הרעיון הפרדוקסאלי של מדינה יהודית ודמקורטית ושממשיך לדבר על פתרון אפשרי בגבולות 67' בלי להבין שזה כבר לא יקרה. זה השמאל שאמנם משתמש בדיבורים פחות אלימים, ואף במעשים פחות אלימים (כשאינו בשלטון), אבל תמיד בהתאם לשיח הציוני ולחזונו האבוד של הרצל.

זה השמאל הישראלי הפרלמנטרי שהפלסטיני מכיר, והוא שמאל עלוב כי הוא מסרב להפנים שהשיח הציוני עליו הוא מתעקש תמיד ייכשל מול הימין המשקף את הציונות בצורה אותנטית יותר. והוא תמיד יישאר עשרות צעדים אחורה בהשוואה לקצב המסחרר בו פועל הימין הנחוש, ולמקום אליו חותרת המדינה בימים אלה כשהיא נישאת על גלי ההסתה נגד אזרחיה הפלסטינים, ההוצאה מחוץ לחוק של התנועה האיסלאמית, והחרפת הרדיפה אחר עמותות זכויות האדם ופעילי זכויות הפלסטינים.

הפלסטינים כבר מזמן מאסו, ומזמן הרימו את דגל האפרטהייד – אתם בשלכם, ואנחנו בשלנו. המציאות זועקת הפרדה גזעית ממוסדת, וכאשר מרבית פעולתו של השמאל היהודי מנותקת מזו של השמאל הפלסטיני, מדובר בכישלון לאתגר את המציאות. בדרך הזו לא ניתן ליצור שום שיתוף פעולה שיכול להביא שינוי תודעתי אצל הפלסטיני, שידע שיש לו שותף טבעי למאבקו שיכול ללכת איתו יד ביד כשהם חולקים ערכים משותפים ובלי הפרדה של חומה, מצור, גזע או דת.

העובדה שמזמן איבדנו את המצפן האנושי ואת ההבנה כי זכותו של כל אדם לחיות באופן שווה מצריכה שינוי בשמאל הישראלי. מצריכה שמאל אחר, שיביא לשיתוף פעולה החותר מעל החלוקה לישראלים ופלסטינים, למזרחים ואשכנזים. רק לשמאל כזה יהיה סיכוי לאתגר את תהליכי ההפרדה הגזעית בישראל.

כיום השמאל הזה חלש ולא מאורגן, ובעיקר מתחיל ומסתיים במחשבותיהם המפוזרות של פעילים ושל קבוצות קטנות מידי של אנשים משני צדדיו של המטבע. מרבית הפלסטינים בכלל לא שמעו שקיים שמאל כזה. בעידן שבו השפה הגזענית והמפרידה שולטת, השמאל האחר הזה צריך למצוא את הדרך לבנות שפה אוניברסאלית, המתבטאת בערבית ובעברית, ולוותר על הסיסמאות העבשות שמלוות אותנו עשורים שלמים. אולי דרך השמאל הזה ניתן עדיין לקוות שיום אחד המקום הזה יהיה כזה שאפשר לקרוא לו בית בגאווה, שיכלול את כל האזרחים שנולדו בו בכבוד ובבטחה. יש לשמאל הזה דרך ארוכה וקשה בכדי לשרוד את המתקפות עליו בראש מורם, ולנו נותר לקוות שהוא יצליח לפעול ולגדול גם כשהוא מוצא את עצמו כעת בצלה של ממשלה טוטאליטרית המזכירה בדמיון מחריד תקופות חשוכות בהיסטוריה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> התבוללות, סמים וסרט ערבי: מה ליברלי בעיניך?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים בורחים משכונת א-רימאל בעיר עזה, אחרי שהצבא הוציא הוראת פינוי לתושבים, ב-8 ביולי 2024 (צילום: פריאל עבדו)

פלסטינים בורחים משכונת א-רימאל בעיר עזה, אחרי שהצבא הוציא הוראת פינוי לתושבים, ב-8 ביולי 2024 (צילום: פריאל עבדו)

ישראל הורתה לאלפים בעזה לעבור לאזורים "בטוחים", ואז הפציצה אותם

פלסטינים שברחו מהעיר עזה מערבה, בהתאם להוראות הצבא הישראלי, מצאו את עצמם מכותרים ותחת אש טנקים, כטב"מים וצלפים. "אם ננסה להתפנות, יירו בנו; אם נישאר, ניהרג"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf