newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

מאת:

"חסידי אשכנז" היו קבוצה קטנה אך משמעותית שפעלה במהלך המאה 12 בגרמניה. אחת התורות המשמעותיות שחסידי אשכנז פיתחו היתה תפיסת חזרה בתשובה, שונה מהגישות המקובלות במסורת היהודית. לשיטתם, הדרך לחזרה בתשובה אינה עוברת רק דרך קבלת החטא, הצהרה על חזרה ממנו ועמידה בניסיון או התרחקות ממנו. נוסף על אלו ישנו נתיב תשובה אחר, הקרוי ״תשובת המשקל״.

רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

״תשובת המשקל״ כוללת וידוי, ובעיקר סיגופים. ״כפי הנאת עבירה יעשה לעצמו צער״, כתוב בספר חסידים, סימן ל״ז. החוטא מקבל על עצמו סיגוף פיזי כדי לכפר על העבירה. הדוגמה המובהקת לכך היא צום. הצום הוא עונש שאדם מטיל על עצמו. מהו ההיגיון בכך? השורש טמון דווקא בהבנת החטא. הבעיה בחטא אינה רק המעשה עצמו, אלא ההנאה שאתה מקבל ממנו. מניעת ההנאה מעצמך מזכירה לך שהיה אסור לך ליהנות מחטא שחטאת. ובכך מתקבל תהליך של תשובה.

רחפן בנוף הפסטורלי

בבוקר תענית אסתר השבוע נסענו גבריאל, שושנה ואני, ללוות רועי צאן פלסטינים באזור עוג׳ה שבבקעת הירדן. למרות שהפלסטינים רועים את הצאן שלהם על האדמות שלהם, והכל על פי החוק, הם סובלים מהתנכלויות יום-יומיות של מתנחלים וצבא. יהודים מלווים מקלים לפעמים על הסיטואציה, שכן אנחנו מכירים את שפת החוק ושפתם של אוכפי החוק, חמושים בטלפונים ויכולים הן לתעד את האירועים, והן להתקשר למשטרה או לצבא בעת הצורך.

מזג האוויר היטיב אתנו הצמים; לא היה חם מדי, ורוח נעימה ליוותה אותנו לאורך כל הבוקר. בכלל, הבקעה יפהפייה בעונה הזו. האדמה עדיין ירוקה כמעט כולה אחרי הגשמים של החורף, והמרחבים הפתוחים מרגשים במיוחד אחרי סבבי הסגר של השנה האחרונה.

הגענו לאזור בהכוונת הרב אריק אשרמן, שנראה שבשנים האחרונות נמצא בכל יום בכמה וכמה מוקדים במקביל, עוזר לחקלאים ורועים פלסטינים להתגונן מפני התקפות בלתי פוסקות של יהודים. ההתקפות גוברות בשנים האחרונות באזור הבקעה, והן מתרחשות בקונטקסט פוליטי קשה ממילא. התושבים המועטים שגרים באזורים האלה חשופים תמיד לשלטון זר להם.

בח׳רבות וכפרים רבים בגדה אין התרי בנייה למרות שהם קיימים הרבה לפני הכיבוש הישראלי, ולכן הם חיים תחת סכנה תמידית של גירוש. שטחי המרעה שלהם מוכרזים תדיר כשטח צבאי סגור, והם סובלים מאלימות של הצבא, והצרת היכולת שלהם להרוויח את לחמם. היעדר היתרים לא מאפשר גם פיתוח תשתיות – לא כבישים, לא חשמל, ולא מים. כל אלו נלקחים מהם.

אלא שכאשר הגענו לשטח, ולאחר תדריך קצר של גיא, פעיל ותיק, היה קשה לחשוב על פוליטיקה או על תשתיות. הכל היה כל כך יפה. התמקמנו על גבעה עם ראות טובה לכביש ולמאחז הסמוך, וחיכינו שהרועים הפלסטינים יגיעו מהכפר הסמוך. לאט לאט הם הגיחו מעבר לגבעה, כמה רועים ורועות, כ-50 כבשים ו-20 עיזים, וכמה כלבים. התעכבנו לרגע עם אחד מרועי הצאן, שאמר בחיוך גדול, ״יש לכם חג היום, לא? חג שמח!״ ענינו שהחג מחר, ושכרגע אנחנו עדיין בצום לקראתו. איחלנו לו יום שקט והוא ענה, ״בעזרת ה׳״.

לאחר כמה שעות של רעייה מצד הפלסטינים, ושיחות בטלות מצדינו, שמענו רעש באוויר וצעקות של הרועים: ״הרחפן מגיע!״

מסתבר שמתנחלים גילו שיטה חדשה להבריח את רועי הצאן בלי ללכלך את הידיים. הם מעלים רחפן רועש מאד לאוויר שמבריח בבהלה את הכבשים. ברגע, האווירה הנינוחה הפכה ללחוצה, אולי אפילו היסטרית. הרחפן עף ממקבץ עיזים למקבץ כבשים, מתקרב אליהם במהירות בשביל לייצר אפקט הפחדה ראוי. פתאום כל מה שזז כל כך לאט, התנהל בהילוך מהיר. הכבשים והכלבים רצו אחורה, ואיתם הרועים. הם נסוגו לאזור מהם באו, מובסים. כמה מהרועים ניסו לזרוק אבן על הרחפן אך ללא הועיל. ״זה ככה כל הזמן״, אומר לי הרועה. אנחנו מצדנו התקשרנו לצבא. כמה דקות אחר כך הרחפן אכן חזר למאחז, אבל זה היה מאוחר מדי. הרועים ייצאו אולי עוד כמה שעות, הם אמרו לנו.

סכנה מתמדת של גירוש. אישה מקהילת עין קורזליה בבקעת הירדן מכינה לחם בין שאריות חפציה וביתה ההרוס. 10 בפברואר, 2016. (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הרעב התחיל להציק, ואני חזרתי לחשוב על מהות החטא שאני מעניש את עצמי עליו. ודאי שהמתנחלים חוטאים, אבל להם גם צום לא יועיל. העונש הרי כרוך בהבנה של החטא, של וידוי, ואלו, שכל מערכת המידות שלהם עוותה על ידי לאומנותם, חושבים שהתעמרות היא מצווה. אז מה הוא החטא שלי? למה אני צם?

נראה שהחטא הוא כפול. ראשית, החברה שלי, ואני בתוכה, נהנית מפירות השליטה בעם אחר ובמשאבים שלו. אנשי המאחזים הם יהודים כמוני, ישראלים כמוני, ולכן אני אחראי. יתר על כן, החברה שלנו פורסת חסות על אותם פורעים. מים מחברת מקורות, חשמל מחברת החשמל, כבישים, והגנה. את מה שאנחנו גוזלים מהפלסטינים אנחנו מעניקים ליהודים. כל אלו מאפשרים להם את התנאים האופטימליים לגזול משכניהם.

בניגוד למגילת אסתר שקראנו כמה שעות לאחר מכן, לסיפור הבקעה אין סוף טוב באופק, ונדרשת עבודה רבת שנים מבוססת אמונה, ללא תוצאות מיידיות. צלילות הדעת שבאה עם הרעב מאפשרת לראות זאת

שנית, אני יכול לעשות יותר. כולנו. אלו שמאמינים שמתנחלים הם מחללי השם, אלו שרוצים שכל מי שחי במרחב יחיה בכבוד, יכולים לעשות יותר. בזמן האחרון אני חושב הרבה על הפעילים הספורים, כמו גיא, כמו הרב אריק וכמה אחרים, שמצליחים באופן מעורר השראה לעזור למשפחות להישאר על אדמתם. מה איתי? האם אני תורם מספיק? האם אני יכול יותר? ודאי שכן.

להענשה עצמית יש, לרוב, קונוטציות שליליות בחברה בה אנחנו חיים. תכלית האדם להרגיש שלם עם עצמו. על כן, תודעת חטא היא מסוכנת. אבל תודעת חטא היא קריטית כדי לחזור בתשובה. הרעב בצום מחייב לחשוב על החטא. החטא מאפשר תשובה.

כשהגענו בחזרה לירושלים קיבלנו טלפון מגיא. ״אתם עדיין שם? הבנתי שמתנחלים הגיעו לשטח ועושים לרועים צרות״. ״סליחה״, אמרתי, ״אנחנו כבר הגענו לירושלים״. ״לא נורא, טוב שבאתם״ אמר גיא. אמנם מנחם, אבל במובנים מסוימים הוא טעה. זה נורא מאד. בניגוד למגילת אסתר שקראנו כמה שעות לאחר מכן, לסיפור הבקעה אין סוף טוב באופק, ונדרשת עבודה רבת שנים מבוססת אמונה, ללא תוצאות מיידיות. צלילות הדעת שבאה עם הרעב מאפשרת לראות זאת.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

ארונו של מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מובא לקבורה בהר הרצל בירושלים, ב-3 באוגוסט 2006 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בילדותי יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. התחושה הזאת התחלפה בזעם על כל כך הרבה מוות מיותר במלחמות על כלום ושום דבר. המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל חייבת להיות כזאת שתתייצב מיד נגד עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf