מצפה לאזעקות ולצירים: ללדת תינוק לתוך המצב הזה
נערכתי ללידה טבעית וחיובית, ואז בא הירי על תל אביב. עכשיו אני צריכה להשלים עם זה שילדי יוולד לתוך עולם של אזעקות והרג. ואני לא יכולה שלא לחשוב: איך מתמודדות היולדות בשדרות ובעזה?
כותבת אורחת: מרב זונשיין
יום חמישי היה תאריך הלידה המשוער שלי. שלשום התחלתי את השבוע ה-40 להריוני ואני צפויה ללדת בכל יום עכשיו. מזה חודשים ארוכים שאני מתכוננת פיזית ונפשית לרגע המרגש והבלתי צפוי הזה, מתכננת לחוות את הלידה בצורה הכי טבעית, אקטיבית וחיובית שאני יכולה ללא התערבות מיותרת.
אבל השבוע המציאות בחרה להתערב, כשרקטות נורו לתל אביב-יפו. לא עוד ציפייה פשוטה לצירים, עכשיו אני מצפה גם לאזעקות. לא רק קשובה לגופי לפני לידה, עכשיו אני גם נדרשת להיות קשובה לפני ירי הרקטות. אני כבר השלמתי עם העובדה שאת ילדי הראשון אביא לעולם בין צלילי האזעקות המחרידים ואחריהם הבומים המלווים את התפוצצות הרקטות בשמיים מעלי, המזעזעים את כל הבית – ובין היקיצה כל בוקר לידיעות על כך ששוב הצבא הורג ללא הבחנה עשרות פלסטינים, כולל נשים וילדים, במבצע אשר אינו מעניק לי תחושה של הגנה, או משרת את צרכיו העתידים של הילד שאני עומדת ללדת.
בהתחלה הרגשתי רק את הדאגה והזעם על כך שהחוויה ההוליסטית, הבריאה והרגועה של הלידה שקיוויתי לה פשוט נלקחת ממני בגלל תזמון גרוע, ושאין שום דבר שאוכל לעשות כדי לשנות את זה. אני כועסת על כך שימיו הראשונים של ילדי בעולם יהיו עטופים בצלילים מרתיעים ובאווירת פחד, אלימות, מוות והרס.
> מתאבלים על מותה של סבתא והפצצות ממשיכות ליפול בחוץ
אם וילדיה מתכופפים בעת השמע אזעקה בתל אביב, 2012 (אקטיבסטילס)
כל זה מתווסף לרקע המבעית שנוצר בשבועות ארוכים של אלימות מתגברת, בה כל כך הרבה צעירים – שלושת הנערים הישראלים שנחטפו ונרצחו ומספר גבוה משמעותית של ילדים פלסטינים – נהרגו, הוכו ועונו. (זכרו את נדים סיאם נווארה ומוחמד סלאמה, אשר נורו על ידי חיילים בביתוניא לפני חודשיים, מבלי שהיוו איום על החיילים, ועדיין אף גינוי לא הושמע ואף פעולה משפטית לא ננקטה נגד היורים). וכל זאת בנוסף למציאות היומיומית המתמשכת של כיבוש ושל האלימות הכללית המלווה את החיים כאן בישראל ובפלסטין.
למרות שאישית כמובן שקשה ומלחיץ להתמודד עם כל זה כאישה בהיריון, באופן יחסי מצבי טוב. חיי כאן ביפו ממשיכים כסדרם, ואני לא יכולה שלא לחשוב על כל הנשים בהיריון בדרום ישראל, וכמובן אלו בעזה, אשר כורעות ללדת בימים אלו. מה קורה איתן? להן אין אזעקות שיזהירו אותן או בתי חולים מצוידים היטב או מקום אחר ללכת אליו. היכן הן תמצאנה נחמה? הכיצד תוכלנה ללדת בכזה מצב? חייהן היומיומיים, המתישים ממילא בכל כך הרבה רמות, לא יכולים פשוט להמשיך כסדרם כאשר טונות של חומר נפץ מוטלים מהשמיים כל היום וכל הלילה. זו עובדה ידועה שגוף האישה לא יכול להתמסר ללידה כאשר היא חשה בחרדה או פחד קיצוני – אם מהלידה עצמה, ובהחלט אף יותר אם זה מתנאי מלחמה.
אבל כאן בתל אביב-יפו השגרה לא מופרת כמעט, תודות לעובדה שאף לא רקטה אחת נחתה על הקרקע. כפי שכתב אורי משגב ב״הארץ״, כיפת הברזל, אשר עד עתה יירטה את כל הטילים באזור גוש דן ועל פי דיווחים מחזיקה ב-90 אחוזי הצלחה, מאפשרת לישראלים לחיות בדואליות מסוכנת אשר הוא מתאר כתודעה מקסימלית של התקרבנות עם הפרעה מינימלית בשגרת חייהם הנוחה. הם יכולים "גם להיצמד כמו נרקומנים לרדיו ולטלוויזיה, וגם לפטור את עצמם מכל חשבון נפש או בחינה ביקורתית של מעגל האיבה והאלימות המחזורי והבלתי נגמר", כפי שכותב משגב.
מסרבת להיות מונעת על ידי הפחד
ואכן זה מדהים לראות שאיכשהו החיים פשוט ממשיכים כאן, למרות המצוקה הרגשית. הישראלים ממשיכים להתנהג כאילו הם המומים מזה שאנחנו מותקפים, וכאילו הם הקורבנות היחידים – או לפחות היחידים שמוסרית הצדק עימם. עם כמה שנורא וקשה לחיות תחת איום הרקטות, נראה שאין דבר שיוכל לנער את הישראלים ולשנות את תפיסת המציאות כאן ואת הדרכים לשפר את העתיד של אלו החיים באזור.
הכיבוש הנמשך כבר כמעט חצי מאה לא ניער אותנו. ההרג, הכליאה וההכאה של פלסטינים מבלי שהמבצעים ייענשו – לא ניערו אותנו. האלימות הקבועה של המתנחלים לא ניערה אותנו. שריפת נער בעודו בחיים והמכות האכזריות שחטף בן דודו לא ניערו אותנו. ההרג של כל כך הרבה אזרחים פלסטינים בזמן שרקטות נורות עלינו בהחלט לא הולך לנער אותנו. איכשהו כל זה נחשב כנזק משני ולגיטימי. אז מה כן ינער אותנו?
כאמא לעתיד התחושה הזאת קריטית מתמיד עבורי. עם כמה שאני חוששת להביא ילד לעולם במציאות אכזרית שכזו, אני מוטרדת אף יותר מהעובדה שהישראלים חושבים שהם יכולים להמשיך לנקוט במדיניות, בפעולות ובשאננות האלה, ומאמינים שהם לא ייאלצו לשלם את המחיר עבורם, שילדינו לא ישלמו את המחיר בשלב מסוים. אני מודאגת מכך שאנחנו לא מסוגלים להתעלות מעבר לחוויית המבודד ולהביט לטווח רחוק יותר ממחר.
מבלי להתחשב בפעולות הצד השני ובכמה שנורא הוא שלטון החמאס, אני פשוט לא מצליחה להבין כיצד הרג של כמעט מאה אנשים בארבעה ימים ישרת אותי ואת האינטרסים של משפחתי. כאילו שכל הרקטות יכולות להיעלם? כאילו שחיסול כל אנשי החמאס יביא שקט? כאילו שעוצמה צבאית יכולה להשיג פתרון ארוך טווח?
אין דבר "נורמלי" בחיים כאן. הכיצד זה ייתכן? כך גם תהיה חווית הלידה שלי. לא נורמלית. ואולי זה לטובה, אולי ככה יש סיכוי שהדברים באמת ישתנו. אבל אני מסרבת להיות מונעת על ידי פחד – בין אם זה האזעקות ובין אם זה צירי הלידה.
* מרב זונשיין היא עיתונאית עצמאית, עורכת וכותבת באתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי מיכל מוגרבי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
