newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לילי עושה את זה: חלק שמיני

אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק השמיני והאחרון

מאת:
השאירו תגובה
א א א
איור: נועה מזלי

איור: נועה מזלי

לפרק הראשון, לפרק הקודם

ז'ניה אפילו לא העלה בדעתו לנסות בשירותי הרווחה. אף פעם לא היה לו אמון ברשויות ויותר מזה, הוא התייחס אליהן וגם אל הצרכנים שלהן בזלזול. השלטונות – כל השלטונות מכל הסוגים – היו בעיניו גורם מסוכן, מזיק. עד כמה שזה ניתן, ובעיני די מפתיע עד כמה זה אכן ניתן, הוא ניווט את הקיום שלו ככה שלא יתקל או ייגע בהם בשום מקום ובשום צורה.

לכן אולי הקיום-מעמד-ביניימי שלי, שלנו, הנדבנים שמפרנסים אותו, היה בעיניו מוגבל, שרירותי, אפילו קצת מעורר רחמים. אולי קיבוץ הנדבות שלו היה בכלל "הזדמנות לאסוף קצת כסף כיס ובו בזמן לאשר את הניתוק הגא שלו מהתורם הלבן", כמו שניסחה את זה איזבל פונסקה בספר שקראתי פעמיים במהלך שנות מפגשי-הרמזור-מבעד-לחלון-המכונית שהיו לי עם ז'ניה. אני לא קוראת ספרים פעמיים. אף פעם. הרבה ספרים שאני מתחילה אני גם לא קוראת אפילו פעם אחת עד הסוף. אבל הקסם שמהלך עלי חלום או דימוי הצוענים, דווקא בשילוב עם מציאות החיים הקשה שמשתקפת מהרבה סרטים עליהם, מהמוסיקה שהם יוצרים ומהספר הזה, מעוררים בי כמיהה עזה וסקרנות. מציאות מוזרה זרה ומודרת – גם בכוח וגם מרצון – מתוך קהילות "רגילות". ובספר קראתי כמיהה אחות; הערכה ברורה ואהבה גדולה של איזבל פונסקה, לצד כאב וביקורת חדה. מצאתי אותו – "תקברו אותי בעמידה: הצוענים ומסעם" – איך לא? באמצע נסיעה, אני לא זוכרת מאיפה לאן, בחנות ספרים של שדה תעופה כלשהו. קניתי וקראתי. את כולו, ברצף. שנתיים או אולי שלוש או ארבע אחר-כך, לא זכרתי ממנו כמעט שום דבר. הוא ריתק ופיתה אותי מחדש וחזרתי וקראתי שוב. את כולו. ברצף.

הספר יצא בניו יורק, באנגלית, ב-1995 בהוצאת וינטאג', רנדום האוס והשורה שתרגמתי מעמוד 51 מתארת תפיסת קבצנות שאיזבל פונסקה פגשה בה בין צוענים. ז'ניה ותיאטרון הכביש שלו, ז'ניה והיופי הבולט שלו נזלו לתוך שתי הקריאות בספר. ואלה מצדן הבליטו לי צביון צועני שיצקתי בז'ניה הקבצן. רומנטיקה-אקזוטיקה מפוסלת-עצמות-לחיים של סירוב לְמָרות וביטול מוסכמות קטנוניות. סירוב וביטול שנראו כמו חופש מעמדת ההתפשרות הלא-נוחה שלי עם תכתיבים של מה מקובל. שורת התיאור שתרגמתי קרעה לי בשנייה מעל לעיניים מסך שעד אז הסתיר לי עוד פירוש אפשרי (מבין מגוון רחב) למחוות המוגזמות-במידה של ז'ניה – כלומר, זלזול מופגן. פארודי. מנומס אבל גם מתגרה. אולי שלו בי אבל לא פחות מזה גם שלי בי. קידה שלו אלי כלואה באוטו שלי, משועבדת לבעלות על רכוש, שסימנה לי: "הנה, אני יודע לשחק מראה מהוגן, חולצה לבנה, שיער חפוף, אשליית ריח נקי, קידת תחינה מנומסת. אני יודע מה עובד עליך, מה מוציא ממך תערובת של רחמים ואשמה ולכן גם כופר-רחמים-ואשמה. יודע ומשועשע שהתגובות, רגשות, פעולות שלך כל-כך צפויות, כל-כך בקלות ניתנות להפעלה. מספקות לי קיום מספיק מעודפי הפרנסה-בכבוד שלכם. גם אם זה קיום בסיכון ולא בביטחון המופרך שאת רגילה אליו. כאן בצומת, אני מכופף לפרנסתי כללי כבוד ופרנסה. כשאני הולך מכאן אני שומט אותם מאחורי. את הכללים שלך את ההגינות המדומה את הביטחון המגוחך. בלי חשבון".

ברגע שאני מצליחה גם לזהות וגם להשיל מעלי (שזה לא אותו הדבר) את הנחת הרקע שלי שז'ניה, שכל אחד, מקבץ נדבות קודם כל ובעיקר משום שאין לו ברירה אחרת, אני מצליחה לראות בבהירות אפשרות נוספת גם אם היא נראית לי נדירה יחסית. אני יכולה לראות קבצנות בתור בחירה אפשרית בחיים מחוץ למשטר של "עבודה מובנית בשכר", כמו שאיזבל פונסקה קראה לזה בעמוד 29. בחירה שכפופה, כמו כל בחירה, לכל מיני נסיבות, אבל גם מאתגרת אותן בסוג של אומץ; מזהה ומעיזה לסמוך על מרווח המשחק והסיכון בשוליים של אורחות קיום נורמטיביות. כך שיש סיכוי מסוים, גם אם קטן, שאם הייתי יורדת מהאוטו שלי וחוזרת לצומת וניגשת לז'ניה ומתארת לו בקווים כלליים את הסיפור הזה ומקפידה לבקש ממנו רשות לתעד את הדמות והמחוות שלו כדי לא לנצל אותו לרעה, הוא היה בכלל פורץ בצחוק. גדול.

* * *

לילי לא צחקה בכלל אחרי הביקור הראשון שלה אצל שירותי הרווחה. יותר מזה, היא גם חזרה אליהם נואשת לניסיון שני. כמה ימים אחרי הביקור הראשון אמרו לה בקופת חולים שיש מחלקה או עובדת אחרת שמתמחה רק בזקנים עריריים.

הסוציאלית השנייה הייתה נעימה והקשיבה. היא אמרה: "אני מבינה שיש לך בן? הוא מודע למצב שלך"?

סיפרת לה. סיפרת הכל. לאשה הזרה הזאת. והיא הקשיבה בסבלנות. היא גם שאלה הרבה שאלות. היא ממש הבינה. היא נתנה לך הרגשה שאת לא משוגעת, שאת אפילו לא חריגה במיוחד. "יש לא מעט הורים וילדים שהם לא בקשר מכל מיני סיבות. זה קורה. משפחה זה דבר מסובך שהרבה פעמים לא עובד, למרות כל הסיפורים היפים שמספרים לנו. לפעמים זה ממש רע. זה בוודאי לא תכנית ביטוח אפילו אם החוקים והממשלה היו רוצים לראות אותו ככה".

הרבה זמן ישבת שם, אצלה. הפעם הדלת נשארה סגורה ואף אחד לא נכנס ויצא או קטע את השיחה שלכן באמצע. כשהטלפון על השולחן שלה צלצל היא לא הרימה. כבר שנים, לא בעצם אף פעם בחיים, לא דיברת ככה עם מישהו. פעם אחת במהלך השיחה גם בכית קצת – פתאום התפרצו ממקום לא מוכר לך שלוש השתנקויות קשות, קולניות שהצלחת כמעט מיד לקטוע. אבל הן השאירו לך שובל ארוך של מים על שתי הלחיים במשך כמה דקות. העובדת הסוציאלית הושיטה לך טישו מקופסה שעמדה מוכנה על השולחן. אחר-כך היא קמה ועמדה לידך קצת מאחורייך כמה דקות ומאוד בקלות שמה יד שקטה, שלמה – לא רק קצות אצבעות – על הכתף הימנית שלך. לא הסתכלת בה כשהיא קמה. התביישת בבכי והורדת את המבט לכיוון הבטן שמתכווצת, זרה, במאמץ לעצור את הקולות שהיא פולטת.

לקחת את הטישו מהיד שלה בלי להרים את הראש אז קפצת קצת כשהרגשת על הכתף כף יד לא צפויה. ומיד אחרי זה, לשנייה, נרתעת מהנגיעה – גוף אחר, גם אם זה דרך החולצה. מתי גוף אחר נגע בך בכלל פעם אחרונה? אפילו הרופאה כמעט רק שואלת, לא בודקת. בדיקות זה מכונות ומחטים. גם עם החברות שלך, כשהיית מתראה איתן, לא היית מתחבקת. או לפעמים רק חיבוק רופף, כמעט לא נוגע עם נשיקה באוויר על יד הפנים, מהר בהתחלת המפגש ולפני שאתן נפרדות. היא אמרה: "סליחה שהבהלתי אותך. זה בסדר. זה בסדר". והיא השאירה שם את היד וגם את.

אחרי שעה אולי, לא שמת לב כמה זמן, אולי אפילו יותר, העובדת הסוציאלית השנייה אמרה שהיא מצטערת אבל אתן צריכות לסיים כי עוד מעט יש לה ישיבה, והיא תיארה לך בקול חם, משתתף, מה היא תוכל לעשות. "אני באמת כל-כך מצטערת. תראי, אחת העובדות שלנו בדיוק עכשיו בחופשת לידה ולא אישרו לי תקציב למחליפה, פשוט אין לנו תקנים. זה נורא. אז כרגע ממש אין לי אף אחת שיש לה אפילו רגע פנוי. אבל תשמעי, נהיה בקשר, אני אצלצל אליך, ובכל מקרה אני אדאג לעשות מעקב, אני לא אנטוש אותך. ובעוד שלושה חודשים, אולי אפילו פחות אם אני אוכל, אני אעשה מאמץ לשלוח לך מישהי פעם בשבועיים. היא תבקר אצלך, היא תשב איתך קצת לדבר, לראות מה קורה, היא תעזור בניקיון, מה שצריך, גם בקניות אם תרצי, בתשלומים בדואר, שלא ינתקו חשמל או מים. זה לפנים משורת הדין. ממש. את מבינה, יש מדדים די ברורים למי מגיע עזרה והכל. אבל לא משנה, כשתתפנה לי עובדת שמגיעה גם ככה לאזור שלך, למישהו שגר בסביבה שלך, אני אדאג שפעם בשבועיים היא תסיים שם קצת מוקדם ותגיע אליך לחצי-שעה-שעה. אני מבטיחה. אולי, בלי נדר, מדי פעם, היא תוכל גם להביא לך מנה מהמטבח שמחלק מזון. תלוי מי זאת תהיה ואם יש לה מכונית או לא. אבל כסף – אין לי לתת לך וגם לא יהיה. אני באמת ממש מצטערת. זה לא בידיים שלי, את יודעת… אני נורא נורא מצטערת".

לקח לך כמה ימים לאסוף את עצמך. בעצם יותר. אפילו לצאת מהבית. הבנת רק אז הבנת שבעצם שמרת אותם כל הזמן, את שירותי הרווחה. אפילו שאת לא מאמינה בהם. לא סומכת על הרשויות. הבנת שבלי לשים לב חשבת כל הזמן שאם שום דבר אחר ואם כלו כל הקיצים ואין ברירה, ממש אין ברירה, בכל זאת יש אותם, שירותי רווחה. הם בטח יתנו משהו. מ-ש-ה-ו. הם לא יכולים להתעלם. זה מוגזם. זה לא מתקבל על הדעת.

האימה. אחרי שהבנת שאמרו לך שלא, שאת לא סיעודית ולא ממש חולה. קוצר הנשימה. הדפיקות המטורפות בלב. המחנק שהכל הכל סוגר עליך מכל צד. האימה שאין כבר אין לך לאן מה לעשות לאן ללכת.

הולכת הולכת הולכת בבית מחדר לחדר מחדר לחדר במעגל. מנסה לחפש מה, מה לעשות, את מי לשאול, לאן ללכת, למי ללכת, מה לעשות, מה יהיה מה יהיה. מה יהיה. חלק מהזמן יורדות לך דמעות. בשקט.

רואים שאת לא איזה… איזה סתם אחת, סתם רמאית שמנסה לעבוד על אנשים, לא? רואים שאת באמת, שאני אשה הגונה, שעבדתי, שגידלתי, שהייתי בָּלבּוּסטֶע. רואים שפשוט היה לך פשוט מזל כזה. מזל מחורבן. חוסר מזל כזה. לא עשית רע לאף אחד. לא בזבזת על שטויות שמלות נעליים אלכוהול סמים. לא גנבת. יבינו, לא? לא יכול להיות שיבינו? מה, לא יכול להיות שככה אשה רגילה פשוט לא יהיה לה מספיק לאוכל? שהיא תנסה הכל, כל מיני דברים ותחליט שאין ברירה? מה, לא יכול להיות שאני אחליט לאסוף תרומות בשביל אוכל גם אם אני לא משוגעת או משהו? מה, לא יכול להיות שאני לא משוגעת?

כבר לא היה חלב במקרר בדיוק שבועיים. ציינת לעצמך את התאריך כשזרקת את השקית הגמורה בלי לקנות חדשה. זכרת אותו בלי שום מאמץ, בלי שניסית או רצית. תאריך חשוב. טוב לא נורא קפה בבוקר בלי. גם זה משהו. וקווקר את עושה עם מים. ואין בעיה לעשות מרק בלי עוף למרות שאת יודעת שאת צריכה לאכול עוף או בשר לפעמים בגלל הוויטמין 12B והאנמיה ובכלל. בשר אדום אין מה לדבר כבר שנים לא אכלת גם בגלל הכולסטרול. אבל עוף לפעמים. למרק יש לך בינתיים אבקה עד שהיא תיגמר.

וכבר הבנת. וכבר ידעת.

אני באמת… לא, אני באמת לא מתכוונת אין לי שום כוונה לעשות מזה הרגל. אבל אני כבר לא יודעת מה עוד. לפחות כרגע, עד שאני אמכור. אז אם אני אגיד לאנשים ברחוב שאין לי אוכל לא יתנו לי? מספיק לאוכל ליום? אפילו לשבוע? יכול להיות שלא יתנו? נשימה עמוקה, לפחות אוויר עוד לא עולה כסף, וכן, אני עושה את זה. הולכת לעשות את זה. על החיים ועל המוות. כמו כשהיינו ילדים. כמו לקפוץ מבניין בוער לתוך הברזנט הזה של המכבי-אש. לקחת הרבה אוויר ולהחזיק. כמו כשהשלפוחית מתפוצצת ויודעים שאין ברירה ויש רק שירותים ציבוריים מטונפים וכל הזמן לא נושמים ועוצרים את הנשימה את הסירחון בזמן שמורידים גרבונים ותחתונים ועומדים בפיסוק כמה שרק אפשר בלי לקרוע את הגרבונים מעל לאסלה ומנסים שגם הצדדים של הרגליים לא יגעו בחרסינה המטונפת ואין נייר ואין לך טישו ואין ברירה ומנערים קצת ביד אחת בלי לגעת ברטוב שהטיפות יפלו ולא יישארו וירטיבו אחר-כך את התחתונים ועוד ועדיין כל הזמן הזה לא נושמים או שרק קצת דרך הפה כדי לא להריח עד שמרימים תחתונים וגרבונים ומסדרים חצאית ויוצאים מזה, משם.

אני אחזיק את עצמי. אני אעצור אני אעצור נשימה. אני מהר מהר. אני לא ארגיש את הסירחון. רק עד שיהיה מספיק. אני אאסוף ואני אגמור וזהו.

יותר לא ראיתי אותה בצומת אף פעם.


לפרק הראשון, לפרק הקודם

* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מאות בני משפחות של הילדים האבודים, ולצידן תומכים רבים, הגיעו לירושלים מרחבי הארץ. הן דורשות הכרה בפשע שנעשה, גילוי האמת וצדק, עשרות רבות של שנים לאחר שנעלמו אחיהן ובניהן. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. 21 ליוני 2017. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות דרשה לדחות על הסף את התביעה בגלל "התיישנות". הפגנה למען הכרה במשפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

הפרקליטות הפתיעה: נדון עם האוצר על פיצויים לחטופי תימן

לפי הפרקליטות, מתקיימים דיונים עם החשב הכללי, אבל "לא ניתן לאשר סכומים" בגלל ממשלת המעבר. פעילים במאבק לילדי תימן, המזרח והבלקן: "המשפחות שמעו על המתווה בפעם הראשונה, זה ניסיון נבזי להשיג את אהדת השופטים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf