ליד המדרגות ברחוב עבאס, שהפליטים ירדו בהן ולא חזרו

"לפני 1948 היה קו אוטובוס יומיומי בין חיפה לביירות שבלבנון. ניסינו לשחזר את האוטובוס, גם אולי מתוך תקווה שהקו הזה יום אחד יחזור לפעול ונשמור על הקשר שלנו עם אחינו בעולם הערבי".

כך הסביר רביע עיד מעמותת התרבות הערבית בחיפה את הרעיון שעמד מאחורי פרויקט "אוטובוס חיפה-ביירות", יומיים מרוכזים של סיורים שהתקיימו בעיר בשבוע שעבר לציון יום השנה לכיבושה של חיפה. "הגיתי את הפרויקט כדי לשמור על הזהות שלנו ועל הזיכרון הקולקטיבי, ולספר את ההיסטוריה של העם הפלסטיני,"  אומר עיד, מנהל התוכנית בעמותה, "זאת כדי לגדל דור צעיר עם מודעות פוליטית, לאור הניסיון של ישראל למחוק את ההיסטוריה שלנו".

עיד מספר שהיוזמה התחילה ב-2019. ב-2020 הפעילות נפסקה בגלל הקורונה. "השנה החלטנו להרחיב את הסיורים ולהוסיף עוד יום שלם ושכונות חדשות", הוא אומר. בסיורים השתתפו משפחות שלמות, סטודנטים, צעירים וצעירות, שהגיעו ממקומות שונים – כפר קרע, איבטן, פרדייס, אלקעייבה, נצרת, ירושלים-אלקודס, סכנין, שפרעם ועוד.

הסיור ביום חמישי התחיל במושבה הגרמנית, עבר בשכונת עבאס ובעיר התחתית והסתיים באלחליסה. הסיור ביום שישי התחיל מרחוב יפו, עבר דרך סטלה מאריס ו-ואדי אלסליב, והסתיים בוואדי אלנסנאס. לכל סיור הגיעו יותר מ-60 איש, והם שודרו גם בשידור ישיר בדף העמותה בפייסבוק.

"גם תושבי חיפה מקוריים שנעקרו מהעיר והיום נמצאים במחנות פליטים בלבנון ובמדינות אחרות עקבו אחרי השידור שלנו ושיתפו את הסיורים בעמודים שלהם ובעמודים של קבוצות פליטים", מתאר עיד. "זה היה מדהים. הפליטים האלה כתבו תגובות ודיברו על השיבה".

הסיור לרחוב עבאס יצא מהטכניון. רוב המשתתפים היו צעירים וצעירות. בצומת עבאס פגשנו את המדריכה נידאל ראפע, עיתונאית ואקטיביסטית, המחלקת את זמנה בין חיפה לרמאללה.

ראפע נולדה ברחוב עבאס 36 ואף ביימה סרט דוקומנטרי עם מרווה ג'בארה על הרחוב ועל הסיפור הספציפי של הבית שבו נולדה וגדלה. השחקנית הפלסטינית-לבנונית ראידה טהא כתבה מחזה יחיד המבוסס כולו על סיפורה של נידאל.

ראפע לקחה אותנו לסיור ברחוב. היא הסבירה למי היה שייך כל בית לפני 48' ומי מתגורר בו היום. היא סיפרה על ההיסטוריה של המשפחות שנעקרו והיכן הן חיות היום. במסע היסטורי מלא תשוקה, נוסטלגיה וכאב היא הראתה לנו כל אבן וכל קשת, והשוותה בין הבתים שנבנו לפני 48' ובין הבתים שנבנו יותר מאוחר, בלי חשיבה אסתטית תוך שהם חוסמים את הנוף לים. פגשנו את השכנים ברחוב שסיפרו לנו את סיפורם.

כשהגענו לבית מספר 36, נידאל הזמינה את כולנו אליה הביתה. היא ואביה, עו"ד עלי ראפע, סיפרו לנו את סיפורו של הבית.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, שמעתי את אימא שלי המנוחה אומרת לנו שהבית שאנו גרים בו ושאבא שלי קנה בסוף שנות השישים לא שייך לנו, אלא למשפחת אבו ג'דא שנעקרה ממנו", סיפרה ראפע. "אימא שלי סירבה לעשות שיפוצים בבית כי תמיד האמינה שהבעלים שלו יחזרו אליו יום אחד והם צריכים לקבל את הבית שלהם כמו שהיה. גדלתי עם הידיעה שהבית הוא לא שלנו, למרות שיש לנו עליו טאבו.

"לפני עשר שנים גרתי בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. יום אחד חברה שלי סיפרה לי על בחורה, ששם המשפחה שלה הוא אבו ג'דא והיא גרה קרוב אלי. פגשתי אותה ושאלתי אותה מאיפה היא במקור כי שם המשפחה שלה צלצל לי חזק. היא סיפרה שסבא שלה נעקר ב-48' מרחוב עבאס 36. זה היה זעזוע לשתינו.

"סיפרתי לה מה אימא שלי היתה אומרת והזמנתי אותה לבקר. היא הגיעה וצילמה את הבית. הסתבר שיש לה דוד שנולד בבית הזה והיום חי בלונדון. יצרתי איתו קשר והוא הגיע לבקר את הבית שלו. כל השכונה והשכנים קיבלו את פניו. זה היה מרגש מאוד, כמו חתונה גדולה: החזרה של הפליטים למולדת ולבית שלהם. הוא נכנס לבית, שהוא זכר, עמד במרפסת המשקיפה אל הים ובכה, וכולנו בכינו איתו.

"אבא שלי נתן לו את (שטר) הטאבו ואמר: אני מחזיר לך את הבית שלך, זה לא שלי. הוא התרגש מאוד והודה לנו ששמרנו על הבית כמו שהוא".

המשתפים בסיור נשארו פעורי פה, עם דמעות בעיניים.

אביה של נידאל, עלי, דיבר על חשיבות התיעוד. "שמרתי כל פיסת נייר, כל מכתב או קטע מעיתון, כתבתי יומנים, לא זרקתי כלום", סיפר עלי ראפע. "הבית שלנו נראה כמו ארכיון. ניצלנו את הקורונה וסידרנו את הארכיון המשפחתי ותרמנו אותו לעמותה בירדן שעוסקת בארכיונים, הארכיון הולך להיות דיגיטלי. מאוד חשוב שתשמרו הכול, כי זה הזיכרון שלנו, זו ההיסטוריה שלנו".

המשכנו בהליכה ברחוב ופגשנו מחוץ לביתה את נוהא ח'ורי, שכנה של ראפע. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב מאז 1961. "לפני שנה, צ'ארלס תרזי, הבעלים המקוריים של הבית, הגיע לבית שלו מארצות הברית", מספרת ח'ורי. "הוא ישב במרפסת, הסתכל על הים והצטלם. זה היה חלום חייו לשבת במרפסת שמשקיפה על הים. אירחנו אותו מאוד יפה והוא מאוד שמח שמשפחה ערביה מתגוררת בבית שלו".

"כל משפחה יש לה סיפור", אמרה ראפע, "ההבדל היחיד שהצלחתי לספר את סיפורו של הבית שלי. האבנים מספרות את הסיפור".

ראפע הזכירה שלפני הנכבה התגוררו בחיפה 70 אלף פלסטינים. אחרי הנכבה נשארו בעיר לא יותר מ-3000 איש. היא הסבירה את מקור השם עבאס. לבנו של בהאא אללה, מייסד הכת הבהאית, קראו עבאס, והוא קרא לרחוב על שמו בשנות הארבעים של המאה שעברה. לדבריה, באזור רחוב עבאס מתגוררים היום 10 אלף אנשים, רובם פלסטינים. "גרו כאן גדולי האומנים: אמיל תומא, מחמוד דרויש ואחרים", היא אומרת בגאווה.

הסיור של ראפע הסתיים בבית ספר הנזירות. ליד המדרגות, המחברות את הרחוב לשכונת הדר ומשם לנמל, עצרה ראפע ואמרה בקול חנוק: "המדרגות האלה, שאמורות לחבר את השכונות, שימשו את הפליטים שנעקרו מהרחוב בדרכם לרדת לנמל ומשם למחנות הפליטים. תדמיינו לעצמכם איך הם ירדו עם מעט חפצים במדרגות האלה, במחשבה שעוד שבועיים יחזרו לבתים שלהם. מאז עברו 73 שנים והם עדיין חולמים ואולי משחזרים את החזרה שלהם לבתים שלהם. החלום אף פעם לא מת".

בסיור פגשתי את מרח קנאנה, בת 23 מנצרת. "אנחנו דור העתיד, אנחנו התקווה", היא הסבירה מדוע הגיעה לסיור. "רציתי לדעת על ההיסטוריה שלנו. אף פעם לא הייתי פעילה פוליטית, אבל כשהגעתי ללמוד באוניברסיטה הרגשתי את האפליה ואת הגזענות, ואז החלטתי שאני חייבת לדעת מה הנרטיב שלנו, מה הסיפור האמיתי שלנו. זו פעם ראשונה שלי ברחוב עבאס, למרות שאני לומדת באוניברסיטת חיפה. זה מרגש וחשוב מאוד".

מוחמד אבו אלהיג'א מהכפר כאוכב אלהיג'א, בן 20, סטודנט להנדסת חשמל בטכניון, הסביר: "אף פעם לא הייתי פעיל פוליטי, אבל תמיד הייתי סקרן לגבי ההיסטוריה שלנו ששמענו מהסבים ומהסבתות. אני לא יודע כלום על כיבוש חיפה. רציתי להכיר. שמעתי על הסיור דרך חבר שמתנדב בעמותה. עבורי זו פעם ראשונה ברחוב עבאס. כל המידע וההיסטוריה ומה שראפע סיפרה חדש לי".

את הסיור השני שהתלוויתי אליו – לשכונת אלחליסה – הוביל ההיסטוריון ד"ר ג'וני מנסור, אינצקלופדיה מהלכת בשל ההיסטוריה של חיפה שפרסם כמה ספרים על העיר ועל השכונות הערביות שלה. 70 אנשים השתתפו בסיור, וחלקם הצטרפו אליו ישירות במסגד באלחליסה שכן האוטובוס היה מלא.

ד"ר מנסור התחיל את הסיור שלו ליד המסגד המשקיף אל הנמל. הוא הסביר את משמעות השם חליסה. "אחלסת אלארד פירושו בערבית: האדמה הפכה ירוקה. זו משמעות השם חליסה: אדמה ירוקה, מכוסה בעשב ירוק".

מנסור הזכיר שלפני הנכבה, חיפה היתה מרכז מסחר גדול, שסיפק עבודה לפועלים שהגיעו אליה משנות העשרים ממקומות שונים. הוא סיפר שאלחליסה היתה מוקד של פעילים ומהפכנים שהתארגנו בתנועת אלנג'אדה, תנועה של צעירים וצעירות שהוקמה בשנים 1946-1947. ב22 אפריל 48', סיפר מנסור, התנהל קרב גדול בכניסה לשכונה. התוכנית של הכוחות היהודיים, הוא אמר, היתה להגיע מהדר, להקיף את השכונה ולכבוש אותה.

מנסור הצביע על בניין בכניסה לשכונה וסיפר שהוא שישמש את מהפכנים כבסיס. "התפתח ויכוח בין הוועדות הערביות לבין תנועת אלנג'אדה", סיפר מנסור. "הם קיבלו הוראה מהמפקדה בירדן לסגת. אם לא, אולי השכונה הזאת לא היתה נופלת. נפלו בחיפה בין 150-200 חללים. אין תיעוד מדויק, מדיניות עקירת התושבים ממשיכה, היא אף פעם לא הופסקה".

ג'ואד ברהום, בן 28 מהכפר עין ראפא ליד ירושלים, הגיע בכוחות עצמו לסיור יחד עם שלושה חברים. ברהום, רופא במקצועו המתמחה בבית חולים כרמל ובו זמנית  לומד תואר שני במזרח תיכון ומדעי מדינה, סיפר ששמע על הסיור דרך קבוצת ואטסאפ של פעילי בל"ד באוניברסיטה והחליט להשתתף בו כי "ד"ר מנסור היה מורה שלי בתיכון והערצתי אותו".

"תמיד עברתי ליד שכונת חליסה ותהיתי לגבי הבתים ולגבי האנשים, מה עלה בגורל הפליטים", אמר ברהום. "אני בעצמי פליט. אני מעין ראפא. נעקרנו מהכפר שלנו ואנו גרים כ-200 מטרים ממנו. עניין הפליטים הוא נושא רגיש אצלי. אני רוצה ללמוד את הבתים, את האנשים, את ההיסטוריה ואת הזיכרון הקולקטיבי של כולנו. אסור שהוא ימות עם מות המבוגרים. זו מורשת שחייבים לשמור עליה".

במהלך הסיור הגענו לגינה ציבורית, שם קיבלו את פנינו כמה מנשות השכונה. אומימה אלג'שי סיפרה על השכונה ועל הגן שישבנו בו. "אני מתנדבת בשכונה משנת 95'. מצב השכונה היה גרוע מאוד", היא תיארה. "הגן שכרגע אתם יושבים בו היה מזבלה אחת גדולה. לקחנו יוזמה יחד עם עוד נשים בשכונה, ניקינו את הגן ונתנו לכל משפחה חלקה קטנה. האנשים התחילו לנטוע עצים ולגדל ירקות.

"המטרה שלנו היא להעלות את המודעות לגבי השייכות שלנו לשכונה. שכונת אלחליסה היא שכונת שידעה הרבה אפליה והזנחה. יש המון סטיגמות לגבי תושביה. רוב מי שמתגורר היום באלחליסה הוא לא במקור מהשכונה. אלחליסה אספה ואיחדה אותנו".