היוזמות העצמאיות שמנסות להחיות את התרבות הפלסטינית בחיפה

הפלסטינים בישראל מסרבים להיכנע לדיכוי התרבותי הממסדי, ובתגובה מקימים מוסדות תרבות עצמאיים שמבטאים את זהותם. אחד מהם הוא עמותת התרבות הערבית, שמנכיחה את התרבות הפלסטינית במרחב הציבורי דרך הקרנת סרטים ישנים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הממסד הישראלי לא מציע הרבה לפלסטינים אזרחי המדינה בתחום התרבות – לא בתקציבים, לא בתשתיות ולא בתכנים. ככלל, הממסד אוסר על התרבות הערבית לעסוק ב"פוליטיקה", כלומר בכל מה שנוגע להיסטוריה הפלסטינית ולצרכים של הפלסטינים בישראל.

בנוסף, הממסד הזה רודף אחרי יוזמות פרטיות פלסטיניות; סוגר מוסדות שמציעים תכנים שאינם תואמים את המדיניות הזאת – כמו תיאטרון אלמידאן, שסבל מרדיפה ממושכת של שרת התרבות לשעבר מירי רגב, בסיוע עיריית חיפה; ומקשה על פתיחת מרכזים ועמותות עצמאיות. גם בית הגפן, שמוגדר כמרכז יהודי-ערבי, לא מציע יותר מדי.

ואם זה לא מספיק, אז בתי הקולנוע ברחבי המדינה בקושי מקרינים סרטים דוברי ערבית, גם מכיוון שהם "לא מביאים קהל", וגם כי יוצרים רבים בעולם הערבי מסרבים להקרין את הסרטים שלהם בישראל.

קולנוע אלנשראח של עמותת התרבות הערבית (צילום: דארין עמורי)

קולנוע אלנשראח של עמותת התרבות הערבית (צילום: דארין עמורי)

למרות כל זה, הפלסטינים לא ויתרו, ולא נכנעו להשתלטות הישראלית ולניסיון לדחוק את תרבותם הצידה ולהכתיב את תכניה בצורה ש"לא מאיימת" על המדינה, תוך התניית הדבר בתקציבים. הם בנו לעצמם מוסדות עצמאיים, הרחק מהתכנים האלה. רבים מהם נמצאים בחיפה.

בשנים האחרונות העיר חיפה נחשבת לבירת התרבות של הפלסטינים בישראל. מיקומה, קרוב לצפון ולמשולש, הופך אותה ליעד של רבים לבילויים ולצריכת תרבות. סטודנטים ערבים רבים לומדים באוניברסיטאות ובמכללות בה. ואקדמאים ערבים רבים בורחים מהכפרים ומתמקמים בעיר בעלת הצביון הערבי. סצנת חיי הלילה בעיר התפתחה מאוד בעשור האחרון, ובשדרות בן גוריון, בעיר התחתית ובנמל יש מגוון רחב של מקומות בילוי בבעלות ערבית.

בין היוזמות התרבותיות הפלסטיניות החשובות בחיפה ניתן למצוא את עמותת התרבות הערבית; את תיאטרון ח'שבה; את פסטיבל הסרטים העצמאי; ואת פסטיבל מהרשאז (פסטיבל ג'אז).

עמותת התרבות הערבית הוקמה ב-1998 על ידי פעילים, אינטלקטואלים ואקדמאים, כדי לחזק את התרבות הפלסטינית בישראל. העמותה פעלה בהתחלה בנצרת, אך בהמשך העבירה את פעילותה לחיפה. העמותה מעסיקה כיום שישה עובדים, ושוכרת משרד קטן קרוב לוואדי אלנסנאס, אך יש בבעלותה בניין ענק, הסיטי הול לשעבר, שהם לא מצליחים לעבור אליו.

רביע עיד, מתאם הפרויקטים התרבותיים והאחראי על התקשורת בעמותה, אומר: "העמותה הוקמה בתקופה שבה היתה דרישה פוליטית לאוטונומיה תרבותית לפלסטינים בישראל, וענתה על הצרכים של המונים שקראו לעצמאות תרבותית, הרחק מהממסד.

donate

"דרך הפעילות התרבותית של העמותה אנחנו מנסים לבנות פרויקט תרבות עצמאי. אנחנו פעילים בכמה מישורים: השפה הערבית, אדריכלות פלסטינית, חשיבה ביקורתית, סדנאות צילום, משחק ועוד. בנוסף, אנחנו מפעילים את קולנוע אלינשראח, מקיימים תערוכת ספרים ועורכים סיורים להכיר את המולדת שלנו.

"בכל שנה מאז 2007 אנחנו מעניקים מלגות לסטודנטים, וכיום יש כ-1,000 סטודנטים שקיבלו מאתנו מלגת לימוד באוניברסיטאות. התמקדנו באזורים מוחלשים, כמו הנגב, המשולש, לוד, רמלה, פרדיס, ג'יסר אלזרקא. בנוסף למלגות, הסטודנטים מקבלים גם גיבוש, נפגשים ומכירים אחד את השני, ואנחנו עושים להם סדנאות בנושא זהות, תרבות והתנדבות בקהילה".

עיד מזכיר גם את פרויקט אוטובוס חיפה-ביירות של העמותה, "שהוקם ב-2019 כדי להחיות את הנכבה. דרך הפרויקט ניסינו לשחזר קו אוטובוס שהיה קיים לפני הנכבה, שנסע מדי יום מחיפה לביירות.

"בנינו אוטובוס שדומה לאוטובוס שהיה לפני 1948, וארגנו חמישה סיורים בשכונות שונות בחיפה, כמו ואדי אלסליב, העיר התחתית, עבאס, שדרות בן גוריון , בכל שכונה היה מדריך אחר שהסביר מה היה שם לפני הנכבה, ומה התושבים היום עוברים – מצוקה, אבטלה, דיכוי ואפליה. המטרה היא לקשור את הזיכרון שלנו היום לזיכרון הקולקטיבי.

אוטובוס חיפה-ביירות (צילום: באדיבות עמותת התרבות הערבית)

אוטובוס חיפה-ביירות (צילום: באדיבות עמותת התרבות הערבית)

"בשנה שעברה עשינו את פרויקט העיר לתרבות ואמנות, שאמור להפוך לפרויקט שנתי שבו אנחנו חוגגים את העיר, פסטיבל תרבות ענק שנותן במה לאמנים. בנוסף, אנחנו מקיימים כבר שנתיים תערוכת ספרים שנועדה להביא ספרים חדשים שמעולם לא הגיעו לישראל. התערוכה משכה אליה אנשים בגילים שונים, ממקומות שונים והשכלה ורקע סוציו-אקונומי שונה, ומתקיימים בה גם פאנלים ודיונים.

"בנוסף, יש לנו פרויקט שנקרא 'שיחת הרביעי', שמתקיימת בימי רביעי ושבה אנחנו דנים בנושאים שונים עם ארבעה אנשים. כרגע, בגלל הקורונה, הפרויקט הזה מתקיים דרך הזום. אנחנו גם עושים סדנאות שירה, תחרויות סיפורים קצרים בתיכונים וקורס כתיבה עיתונאית שתוצריו מתפרסמים באתר ערבים48. הפעילות של העמותה תרמה המון לחיזוק הזהות התרבותית הפלסטינית, בעיקר בקרב צעירים".

לדברי עיד, הפעילות של העמותה עברה מנצרת לחיפה "כי חיפה התחילה להתפתח כמרכז תרבות פלסטיני. יש בה סצנה תרבותית, הרבה אינטלקטואלים, וגם המיקום הגיאוגרפי שלה מתאים. הקרקע בחיפה היתה מוכנה לקבל את העמותה שלנו. אנחנו איבדנו את העיר ב-1948. חיפה מנסה למלא את התפקיד של עיר עבורנו".

"לא רוצים להיות תלויים בפירורים"

עיד אומר כי "המדינה לא מייצגת אותנו. המדינה היא בהגדרתה מדינת היהודים, תמיד היינו בשוליים. אם נותנים לנו תקציב אז מדובר בגרושים, ואפילו הגרושים האלה מותנים במה שהם רואים כנכון עבורנו. אנחנו לא שותפים להחלטות מה נכון עבורנו ומה אנחנו באמת צריכים.

"החלטנו שאנחנו לא רוצים להיות תלויים בפירורים שזורקים לנו ובמדיניות הפוליטית של הממסד, ושאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו, להתארגן כחברה ולבנות מדיניות ופרויקטים שאנחנו רוצים. דרך היוזמות האלה אנחנו בונים תשתית וראייה רחבה ועמוקה יותר עבור הפלסטינים בישראל".

רביע עיד (צילום: גוזיף נויסרי)

רביע עיד (צילום: גוזיף נויסרי)

לדבריו, "המדינה מתנגדת שנהיה במרכז קבלת ההחלטות, ואנחנו לא נחכה שהם יאפשרו לנו את זה. הוכחנו שאנחנו יכולים להיות עצמאים תרבותית. נכון, זה לא תלוי רק בעמותות. יש גם תפקיד כאן למפלגות הפוליטיות במלחמה הזאת, למשל בתחום החינוך, שבו אנחנו נאבקים כדי להכתיב מה תהיה תוכנית הלימודים. אבל האם אנחנו צריכים לחכות עד שיאפשרו לנו את זה או לנסות למצוא אלטרנטיבות אחרות?

"כדי שזה יקרה צריך תשתית, ולכן אנחנו עובדים עם בתי הספר. צריך לגייס המונים שיאמינו בפרויקט, בעיקר לאור מדיניות ההפחדה, הדיכוי והעיוות. המאבק עצמו הוא פרויקט פוליטי, והוא מאבק ממושך".

איאד אלברג'ותי, סופר, בעל הוצאה לאור והמנהל לשעבר של עמותת התרבות הערבית, אומר ל"שיחה מקומית" כי "ההתערבות הישראלית בתכנים של התרבות שלנו לצורך קבלת מימון ממשלתי גרמה לנו לדחות את המימון הזה. המדינה משתמשת בתקציבים כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי עלינו.

"רגב ניצלה את תפקידה על מנת להסית נגד התרבות הפלסטינית, כדי לזכות בקולות ובאהדת הימין, וגרמה לנזק עצום. תיאטרון אלמידאן נסגר בגללה, התווספו סעיפים חדשים לחוזים בקרנות".

מסע הייסורים בדרך לשיפוץ

עמותת התרבות הערבית עצמה נתקלה במכשולים רבים, ועיד מספר כי המדינה מקשה על פעילותה. "בפרויקט העיר שעשינו היה מאבק להשיג אישורי כניסה ללהקות שהגיעו מהגדה. להביא ספרים מהעולם הערבי זה עוד אתגר. לשפץ את הבניין של העמותה היה גם הוא מאבק. ובנוסף מתפרסמות נגדנו כתבות מסיתות, למשל בעיתון 'מקור ראשון'".

במכשול גדול נוסף נתקלה העמותה בניסיונה לקבל אישור לשיפוץ המבנה שבבעלותה. אלברג'ותי מספר כי "קנינו את המבנה ב-2012 מוועד נאמני מכבי חיפה. מכבי התאמנו בחצר, ופעל שם קולנוע חן. אזור ההדר היה אזור בתי הקולנוע – קולנוע ארמון שהוא כיום מגדל ארמון, קולנוע אוריון שהפך לחניון ועוד.

איאד ברג'ותי (צילום: מוחמד בדארנה)

איאד ברג'ותי (צילום: מוחמד בדארנה)

"קנינו את המבנה תמורת 4 מיליון שקל דרך מכרז, אחרי שהמועדון נסגר בגלל תלונות של שכנים על הרעש והאוכלוסייה שמגיעה לשם. רצינו בהתחלה לשפץ את המבנה ולבנות מעליו בניין גדול. ב-2013 נכנסתי לתפקיד מנהל העמותה אחרי מותה של ד"ר רודה בשארה, שהקימה וניהלה אותה.

"מיד אחרי קניית המבנה התחלנו במסע מול העירייה לקבל אישורים. הגשנו בקשות, וראש העירייה לשעבר יונה יהב התעלם מהן. הוא התנגד לכך שנרכוש את המבנה, והצהיר זאת בגלוי. המקומון 'ידיעות חיפה' הסית נגדנו כל הזמן. הקשר של העמותה לבל"ד והעובדה שרודה היא אחותו של עזמי בשארה גרמו לממסד להיות אוטומטית נגדה. ב-2014 אפילו התקיימו מול הבניין הפגנות של הימין נגד הקמת מרכז תרבות בו".

אלברג'ותי מספר כי "מסע השגת האישורים נמשך עד 2019. הם הקשו עלינו בכל דרך אפשרית. למשל, הם טענו שצריך לספק חניון. המבנה היה קיים ופעיל, ופתאום התחילו לדבר על חניון, ולדרוש שלכל 10 מושבים באולם תהיה חניה.

"לפי הדרישה הזאת, היינו צריכים לספק 109 מקומות חניה במרחק של 250 מטר מהעמותה. פנינו למגדל ארמון, שיש להם חניון תת קרקעי, והוסכם כי נשכור מהם מקומות חניה. אבל העירייה התנגדה, וטענה שהחניון צריך להיות תחת שם העמותה ורשום בטאבו.

"קושי נוסף הוצב כשהגשנו בקשה להנגשה, כדי לבנות שתי מעליות ולהתאים את הכניסה לבעלי צרכים מיוחדים. הגשנו את הבקשה ב-2015, וקיבלנו מכתב מהעירייה שמבקש פירוט כיצד נשתמש בבניין, ולאיזה צרכים, ודורש אישור ממחלקת התנועה בעירייה.

"החצר האחורית שלנו מכילה 19 מקומות חניה, אפילו יותר, אבל הסתבר שהאזור לא מוסדר מאז המנדט. למשל, הכניסה של הבניין לפי המפות שייכת לשכנים. הבאנו הסכם בית משותף מהשכנים, שבנו גדר. אבל העירייה לא הסכימה לקבל את ההסדר עם השכנים.

"עד שהצלחנו לאשר את ההסדר, פתאום הם טענו שאסור להיכנס מהכניסה הראשית של המבנה כי בעתיד יהיה שם נתיב של תחבורה ציבורית קלה. פנינו לבית המשפט וניהלנו מערכה משפטית נגדם. בסוף זכינו, והעירייה נאלצה לתת לנו אישור לשפץ את המבנה".

אלברג'ותי טוען כי כל הקשיים שהוערמו על העמותה בדרך לשיפוץ המבנה נובעים מכך ש"לעירייה יש שליטה על מוסדות התרבות בעיר, כמו תיאטראות ומוזיאונים שנמצאים תחת הנהלתה, וכאן מדובר במרכז תרבות עצמאי, שהם רואים בו מוסד פוליטי. אנחנו בונים אוטונומיה תרבותית ואומרים להם שהם לא יצליחו לשלוט בנו באמצעות התניית תקציבים. זה מאיים עליהם".

"לעירייה יש שליטה על מוסדות התרבות בעיר, וכאן מדובר במרכז תרבות עצמאי, שהם רואים בו מוסד פוליטי. אנחנו בונים אוטונומיה תרבותית ואומרים להם שהם לא יצליחו לשלוט בנו. זה מאיים עליהם"

אז מה קורה היום עם המבנה ועם השיפוץ? עיד אומר כי "אישור תוכנית השיפוץ נמצא בשלבים סופיים. נשאר רק האישור של חזית הבניין, ותוך כמה חודשים נתחיל לשפץ.

"התוכנית היא שהמבנה יהפוך למרכז תרבות ערבי, שישרת את תושבי חיפה והמבקרים בה. יהיו בו תיאטרון, קולנוע, גלריה, ספריה, מקום לסדנאות, מקומות עבודה לאמנים, בית קפה וחנות תרבות. המיקום ליד וואדי אלנסנאס נועד למשוך אנשים לא רק מהבועה, אלא המונים".

היוזמות העצמאיות חשובות, אך לא מספיקות

ערואה סויטאת, מתכנן ערים וחבר בוועדת השימור בעיריית חיפה, אומר ל"שיחה מקומית" כי "חייבים יוזמות אלטרנטיביות למיינסטרים. יש היום הרבה יוזמות פרטיות, כמו תיאטרון ח'שבה או פסטיבל חיפה העצמאי לקולנוע, אבל הן בשוליים, אין להן השפעה רצינית ורחבה. תיאטרון ח'שבה, למשל, הוא מדהים, אבל האולם שלו מכיל 50 אנשים בלבד, ואין לו אמצעים ויכולת להפוך להמוני יותר.

"כל היוזמות האלה מגיעות כתוצאה ממשבר זהות. חיפה עבורנו היא עיר מוכה תרבותית, עיר שעברה נכבה. הפרויקטים ב-20 השנים האחרונות לא קשורים אלינו, לצרכים שלנו ולזהות שלנו. פרויקטים כמו הסאלי ואלי, ואדי אלסאליב, קמפוס הנמל וכדומה הם פרויקטים תיירותיים וכלכליים, דירות לעשירים, בידור וחיי לילה, בליינות.

ערואה סויטאת (צילום: באדיבות מסאואה)

ערואה סויטאת (צילום: באדיבות מוסאוא)

"עכשיו לפתוח בר במקום כלשהו נחשב להישג, אבל זאת אשליה שמטשטשת את המציאות העגומה. אי אפשר לבנות חברה רק על ידי פתיחת בר ומקומות בילוי. לא ניתן לשנות סוגיות פוליטיות וחברתיות עמוקות דרך השוק החופשי.

"הדיבור על תחיה תרבותית בעיר התחתית מתעלם מכך שבפועל זוגות צעירים ומשפחות ערביות עוזבות את המרכז ההיסטורי בגלל היעדר הזדמנויות של מגורים וקהילה. לכן צריך לייצר תשתית קהילתית וחברתית, כדי שלתחיה התרבותית המדומיינת תהיה אחיזה במציאות. המציאות היא שאיבדנו את המרכז ההיסטורי הערבי של חיפה, ואנחנו לא מצליחים להתארגן קוליקטיבית לפעולה נגד התהליכים העירוניים האלה".

אלברג'ותי מוסיף כי "יש הרבה יוזמות פרטיות בחיפה, אבל הבעיה היא ההמשכיות שלהן. ברגע שהתשתית לא שלך, קשה להמשיך. יש הבדל בין לשכור מקום שיעיפו אותך ממנו אחרי כמה שנים, לבין זה שהבניין שייך לך. זה קרה עם המון פרויקטים.

"הסצינה התרבותית ניצלה בזכות התערבות של המגזר הפרטי, שהשקיעו בהקמת בתי קפה כמו פתוש, ששירת את האוכלוסייה ועשה פעילות מדהימה. אבל מכיוון שזה עסק פרטי, הוא היה פגיע וספג מכה כלכלית ולא היה יכול להמשיך. זה לא התפקיד של פתוש להנגיש את התרבות וליצור אותה. בשביל זה צריך תקציבים גדולים".

בית הקפה והגליה פתוש שעליו מדבר אלברג'ותי הפך בעשור האחרון למוקד עלייה לרגל, שבו התקיימו תערוכת ספרים, הצגות, הקרנות סרטים, מופעי מוזיקה וריקוד, ערבי שירה וספרות ופאנלים תרבותיים. במקום היתה גם גלריית צילום ואמנות. בעקבות משבר הקורונה סגר פתוש את הגלרייה וביטל את הפעילות התרבותית.

תערוכת הספרים השלישית בפתוש (צילום: שריף מוסא)

תערוכת הספרים השלישית בפתוש (צילום: שריף מוסא)

אלברג'ותי מזכיר גם את תיאטרון ח'שבה, "יוזמה פרטית עצמאית  מדהימה של הבמאי בשאר מורקוס. כל הצגה שהוא מעלה זה מאבק מתמשך, כל פעם מחדש, של גיוס המונים באינטרנט. הבניין לא שלהם, הם שוכרים אותו, ובכל רגע יכולים להעיף אותם משם".

עיד אומר כי "היוזמות הפרטיות מאוד מבורכות. זה חלק מתופעה עולמית, שאמנים רבים מנסים לעשות אמנות עצמאית הרחק מהמדיניות של הממסד.

"הדיכוי של התרבות הפלסטינית על ידי הממסד מתחילה כבר בתוכנית הלימודים, מכיתה א' עד י"ב אין זכר לזהות הפלסטינית. חוץ מזה שעשינו מחקר וגילינו שיש אלפי טעויות בשפה הערבית בתוכניות הלימודים. הכל מתחיל מכאן. בנוסף, הממסד לא תומך בפרויקטים תרבותיים שמשקפים את הראייה שלנו, ורודף עמותות, פרויקטים וארגונים.

"אני לא יודע אם היוזמות העצמאיות הן הפתרון, אבל זו דרך הסומוד שלנו, שבאמצעותה אנחנו מנסים לתכנן ושיש לה השפעה. אני לא יכול לדמיין את הסצנה התרבותית בלי הפרויקטים האלה. בלעדיהם מצבנו היה גרוע יותר".

משחזרים את העיר הפלסטינית הנעדרת

אחד הפרויקטים המרשימים ביותר של עמותת התרבות הערבית הוא קולנוע אלנשראח – הקרנת סרטים בשפה הערבית באמצע שכונת הדר על הקיר של המבנה ששייך לעמותה. הצופים יושבים על המדרגות, השכנים מציצים מהחלונות ומהמרפסות, ברקע צפירות של מכוניות וקולות של חגיגות וחתונות, ועל הקיר מוקרן סרט ישן בשחור לבן. הסצנה כולה מזכירה את סינמה פרדיסו.

דארין עמורי, האחראית על הפרויקט, מספרת כי פרויקט קולנוע אלנשראח התחיל בשנה שעברה, ונועד להנגיש את התרבות. "רצינו לשחזר תופעה שהיתה קיימת לפני 1948, של בוסתן אלנשראח, שהיה קיים קרוב לרחוב הבנקים. היה שם תיאטרון, אום כולתום הגיעה לשם, והקרינו שם סרטים.

"בוסתן אלנשראח היה הסצנה הערבית התרבותית, המונים היו מגיעים אליו. הוא היה השער לעולם הערבי. התרבות הפלסטינית לא נוכחת כיום במרחב הציבורי, ולכן רצינו לשחזר אותה דרך הקולנוע. ניסינו לשחזר את העיר הפלסטינית הנעדרת.

"בגלל זה ההקרנות מתקיימות על הקיר מחוץ לבניין, כדי שזה יהיה במרחב הציבורי ושהשכנים ייראו את הסרט מהחלונות ומהמרפסות. הבניין עוד לא מוכן, וזה איפשר לנו להיות יצירתיים. אבל גם אחרי השיפוץ נמשיך להקרין בחצר על הקיר.

"רצינו מרכז תרבות שידבר בשפה שלנו וישתמש בסמלים שלנו. מה שהעירייה מציעה זה פרויקטים שאנו לא מזדהים אתם ושאינם משקפים אותנו, כמו למשל חג החגים. אנחנו נמצאים במולדת שלנו, וצריכים להיות נוכחים ולהרגיש את המולדת".

לדברי עמורי, הקהל של קולנוע אלנשראח הם "צעירים שאף פעם לא ראו סרטים מהסוג הזה ורצו לחוות את החוויה שלא נמצאת ביס פלאנט. זאת חוויה שההורים והסבים שלנו חוו, והיו מתלבשים במיוחד בשביל אירוע כזה, ובאמת מגיעים גם מבוגרים שהיו הולכם לבוסאן אלנשארח המקורי כילדים. אבל מאוד חשוב שאותם צעירים יתוודעו לקולנוע משנות ה-50 ויראו באיזה נושאים דנו אז, שכללו גם פמיניזם, טרנסיות וכדומה".

דארין עמורי (צילום: ג'ולי דקאור)

דארין עמורי (צילום: ג'ולי דקאור)

אלברג'ותי סבור שהתפיסה של חיפה כבירת התרבות היא מוגזמת. "יש צד רומנטי בתפיסה הזאת. גם בערים ובכפרים הערביים, כמו שפרעם, נצרת, טייבה, טמרה, משהד וטורעאן, יש מועדוני קריאה, תיאטראות קטנים. כל יצירה שהיא מחוץ להיפסטריות האורבנית ולאליטה כאילו לא נחשבת ולא מוזכרת, וכולם מדברים על חיפה".

גם סויטאת לא חושב שחיפה התפתחה באמת כמרכז תרבותי. לדבריו, "חיפה נחשבת למרכז פלסטיני בדמיון ובפנטזיה שלנו. היא היתה כזאת, אבל שותקה ב-1948. אנחנו מנסים להחיות אותה, ורגשית היא עיר חשובה עבורינו. אך מדובר בעיר שבותרה, שנקרעה לגזרים ושנמצאת בשוליים של התכנון הישראלי הניאו-ליברלי. מצב התרבות עלוב, ויש נשירה מבתי הספר.

"בעשר השנים האחרונות יש נסיגה עם הדור החדש. חיפה היא עדיין מוקד משיכה לערבים בצפון, ומקום בטוח אחרי האינתיפאדה השנייה, אבל פרויקט התרבות הקולקטיבי של המאבק בכיבוש הפך לבילוי של יחידים. לפתוח בר זו לא תרבות. לפתוח בית קפה, גם אם מארחים בו זמרים, זו לא תרבות".

לדברי סויטאת, "כדי להחיות את חיפה צריך לגור בה, ולא רק לבוא לבלות בה כמה שעות בשבוע. צריך לבנות את החברה. הפתרון הוא קודם כל להיות עם הרגליים על הקרקע, ולא להמשיך לחיות באשליה. אנחנו במשבר תרבותי עמוק וקשה. ואדי סאליב נהרס כשהיינו שותפים בקואליציה. 30 שנה אנחנו בקואליציה, אבל עדיין צריכים להתארגן כחברה ולהשפיע על ההחלטות והתכנון.

"בשנה שעברה מוניתי לחבר בוועדת השימור בעירית חיפה. אני אתן לך דוגמה איך הצלחתי להשפיע: הגיע יזם פרטי עם תוכנית לבנות דירות קטנות לסטודנטים ולאמנים. הצלחתי לעצור את היוזמה הזאת. אמרתי שהתכנון צריך להיות דירות גדולות למשפחות, ושצריך תכנון להקמת מרכז קהילתי בשכונה. הם לא מצלחים למכור את הדירות בוואדי סאליב כי מי שיש לו כסף לא רוצה לגור שם".

ברג'ותי יותר אופטימי, למרות הכל. לדבריו, "השאלה היא איך הצלחנו לשמור על הזהות אפילו עם המדיניות של מירי רגב. מצאנו דרך לא ישירה. אפילו בפרויקטים שממומנים על ידי המדינה לא מזכירים את המילה נכבה אבל מדברים על הנכבה בלי להשתמש במילה, מביאים את הסיפור ואת הרגש בלי לקרוא לילד בשמו.

"הצלחנו לשמור על הזהות ואפילו לפתח אותה. הזהות היא לא דבר קבוע ומקובע, אלא משתנה. זה לא ציור שנשמר, אלא משהו שאנחנו ממחזרים ומשנים. אנו חברה נטושה. הדבר היותר חשוב הוא לא הבועה. התרבות צריכה להגיע להמונים, ואנחנו צריכים להתארגן ולפעול כדי להשיג את זה".

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf