לחתור למגע, לבחור בחיים
הרוב המכריע של הפלסטינים אזרחי ישראל בחר לנהל את מאבקו האזרחי בכלים לא אלימים. מסעות הרצח שהתרחשו באחרונה משמשים תירוץ לשכוח מזה, כדי להחזיר את רעיון ההפרדה המוחלטת בין שני העמים החיים כאן
מציאות מורכבת וכואבת. חיילים בירושלים, בעקבות המצב הביטחוני, ב-1 באפריל 2022 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אירועי הדמים האחרונים משקפים את המציאות המורכבת והכואבת שאליה נולדנו – ערבים ויהודים, ישראלים ופלסטינים. בין אירוע אלים לעימות רצחני, בין מבצע הרס לגל הסלמה, מסע החיים שלנו הפך למסע הישרדות.
למרות כל זאת, רצף האירועים האחרונים היה קשה ומבלבל במיוחד עבור כל פלסטיני אזרח המדינה, ואין אפשרות לשמור על "ניטרליות" מול מה שמתרחש סביבנו. מאחורי מסעות הרצח בחדרה ובבאר שבע עמדו אזרחים ערבים. האירוע השלישי בוצע בידי צעיר פלסטיני מאזור ג'נין. שני אזרחים ערבים – חייל דרוזי ושוטר נוצרי – בין הקורבנות.
בקושי התאוששנו מאירועי מאי 2021, וקיבלנו תזכורת קשה שלהבת הכיבוש יכולה להתלקח בשנייה, ולשרוף פה הרבה חיים. זרוע הדיכוי, האפלייה וההזנחה של האזרחים הערבים, עלולה בכל עת לתת מכה קשה לכל מי שמאמינים בחיים משותפים.
במפגן של הכחשת המציאות המאוד לא שחורה-לבנה הזאת, יצאו פעילי ימין – ועמם ערוצי התקשורת הישראלית – בחגיגת הסתה מזוויעה ומייאשת. מדד הגינויים נפתח. משטר הימין קיבל מנת בוסטר. ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, קפץ לבקר את המשפחות השכולות הבוכיות, והבטיח עוד סבבים של דיכוי מיד הברזל שמעולם לא הרפתה מצוואר הפלסטינים.
תאי המיליציות היהודיות, שהחלו לפעול במאי 2021, יצאו לרחובות כדי להפגין נוכחות ולהזכיר לאזרחים הערבים מי הריבון, להראות שעם ישראל חי, והוא יודע להיות אלים ומפחיד. בימים שבהם הסטטוס באפליקציה הציונית השתנה ממצב טיסה למצב הישרדות, הכל אפשרי, והכל כשר.
כך, אישרה שרת הפנים, איילת שקד, הקמה של עשרה יישובים חדשים בנגב – בהחלטת בזק שאף אחד לא יכל להתנגד לה, אפילו לא רע"ם. כך, ראשי ערים קראו לפועלים פלסטינים לא להגיע לעבודה, ובענף הבנייה קראו להקפיא את העבודה באתרים שנשענים על עובדי בניין פלסטינים.
ובתקשורת, הזהיר אברי גלעד מרמדאם (רמדאן דמים) ובערוץ 14 התארח פרשן שאמר: "לו היתה קמה מיליציה של אזרחים, שהיתה נכנסת היום לחורה, ונוקמת בבנותיו, אחיותיו, דודותיו, וסבותיו והאמא המיילדת שלו, לא הייתי ממליץ למשטרה לתפוס אותם ולא משנה מה הם היו עושים להן". הרשת גם היא הוצפה בפרשנות מסיתה. וברקע, כאב, בהלה, ופחד מהעתיד.
בדרך כלל, הזן המוזר הזה של פלסטינים שזוכים לכינוי "ערביי ישראל", נוטה להתמודד עם אירועים לאומיים קשים באמצעות היעלמות. רבים מחליטים להנמיך פרופיל ולסתום את הפה עד שהגל יעבור, היהודים יירגעו ויחזרו קולות האחווה וסימפטום ה"יש לי חבר ערבי".
אישית, מראות מרחץ הדמים בבני ברק והמחשבות שהתעוררו בראשי מולם גרמו לי להחליט לנקוט בדרך אחרת. הרגשתי שאיני יכולה לעמוד מנגד. אין לי מה לעשות מלבד לדבר, לספר, לחשוב, לשתף – ולבדוק אם יש בעולם הזה שותפים למחשבות. ליבי התרסק בתוך שלולית הדם.
אז כתבתי בערבית מאמר, שבו ביקשתי עזרה בהבנת המתרחש. שאלתי כיצד צעיר שיורה בראשו של אדם חף מפשע בתחנת דלק, או מחסל אב שדוחף עגלה עם בנו הפעוט – איך דברים כאלה משרתים את המאבק של העם הפלסטיני למען חירותו?
כתבתי שאני באמת ובתמים כואבת את הקורבנות, בדיוק כמו את הנרצחים הפלסטינים. אני מבינה מה עושה דיכוי מיליטנטי, ואת זה שיש לאדם זכות להתנגד בדרך שהוא רואה לנכון. אני מבינה איך פגיעה מתמשכת בבני אדם מביאה אותם למצבי קיצון ולטירוף מערכות. אני מבינה איך זה עובד, ומה עוולות הכיבוש עלולות לגרום לנפש האדם ולהוביל אותו לעשות. אני יכולה להבין את כל זה, ועדיין כאדם, כאישה, לא לקבל את הטרור הזה ולהוקיע אותו.
מותר לי להבין את המניע, את הרקע, את המפלצת הגדולה שרוב הישראלים מתעלמים ממנה, ואת מה שהיא יכולה לעשות כשכל העולם, כולל בעלות הברית החדשות של ישראל במפרץ הפרסי, מתעלם מסבלו של הפלסטיני. מותר לי לחשוב שמאבקם של הפלסטינים אזרחי המדינה שונה מהותית בדרכו, יעדיו והכלים שלו ממאבק הפלסטינים בעזה, בשטחים ובתפוצות.
ומותר לי גם להבין את המציאות המכוערת הזאת, ועדיין לא לקבל ולא לתמוך באדם, מקופח ככל שיהיה, שנושא נשק, מכוון אותו אל עוברי אורח ושופך את דמם, בשם שום מאבק – בטח שלא בשמי או בשם הכפר שממנו נפלטו בני משפחתי לפני 74 שנה.
גם עכשיו, במיוחד עכשיו, אני מתעקשת על הבחירה במאבק אזרחי לא אלים, שאינו כרוך בנטילת חיי אדם. זה לא אומר בשום מקרה שאני בוגדת במולדתי, תומכת באויב הציוני או מלקטת פירורים משולחן האדון היהודי.
ומותר לי, ואף רצוי, לשאול למה זה קורה. ולמה עכשיו.
חלוקה מלאכותית
במשך שנים רבות, החלוקה המלאכותית בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים מהגדה המערבית ומעזה שמרה עלינו במעטפת החוק והאזרחות. המאבק שלנו נגד האפלייה הממסדית במדינה, שנבנתה ועוצבה כדי להדיר אותנו, היה מעורב ברצון להשתלב בחברה הישראלית.
רובנו המוחץ בחר בעתיד משותף, כנגד כל הסיכויים. וכך, סיפורים על הישגים מדהימים של אינדיבידואלים פלסטינים, ו"הערבי הראשון במחלקה", הם כבר לא חדשות, ויש יותר ויותר מהם כל הזמן.
אך ככל שהפלסטינים התחזקו, הפחד והחשדנות הסמויה בחברה היהודית גדלו. האיום הקיומי לא מגיע, כמובן, מאדם מצליח או מכוכב-על זה או אחר. האיום הקיומי, שקיים בדמיונם של היהודים בישראל, מגיע משני מקורות. האחד הוא הקולקטיב הפלסטיני הלאומי, גם מעבר לגדר ההפרדה ומאחורי הסגר בעזה; שממשיך לדבר על שורשיו, כולל הנכבה, ומחייה את הנרטיב גם בשפה העברית.
המקור השני לאיום הקיומי הזה חדש יחסית, והוא מפחיד בעיקר את מי שאוחזים בפיקציה שנקראת "יהודית ודמוקרטית", כלומר במציאות של הגמוניה ציונית ועליונות יהודית. מדובר במהלך שהתחיל עם הקמת הרשימה המשותפת ב-2015, כשהאזרחים הערבים החליטו שהם רוצים גם להיות חלק מהשלטון ולהשפיע. מהלך זה התגלגל והתפתל בתפניות מוזרות, עד שהוביל להקמת ממשלה בישראל שתלויה בקולותיו של "האויב".
שלט בחירות של הרשימה המשותפת בכפר קאסם, 25 בפברואר 2020 (צילום: אורן זיו)
דבר אחד ברור שעלה מזה הוא שהרבה יהודים, יותר מדי לדעתי, לא אוהבים את הרעיון של דמוקרטיה שמביאה ערבים לשלטון. הפחד הקיומי הזה הפך להיות מניע עיקרי לשנאה, ולהיתר לפגוע בנו ובזכויותינו.
האירועים האחרונים, שבהם אזרחים ערבים השתמשו בנשק צבאי כדי להטיל אימה בקרב יהודים, מזינים עוד יותר את הפחד הזה מהאזרחים הפלסטינים, אף שרובם המכריע משתמש בכלים לא אלימים בתוך הפלטפורמה של האזרחות. האירועים האלה משמשים כתירוץ לשתק כל ניסיון לחיים משותפים, ולקדם את רעיון ההפרדה המוחלטת – פיזית, נפשית, כלכלית, חברתית ופוליטית – בין שני העמים שחולקים את המקום הזה.
במציאות האבסורדית, לפעמים מדינת ישראל מחלקת את הפלסטינים לחמישה סוגים – ערביי ישראל, מזרח ירושלים, הגדה המערבית, עזה והפליטים – כשלכל אחד מהם קשר אחר עם מדינת הלאום של היהודים; ובמקרים אחרים החלוקה קורסת, וכל הסוגים האלה נחשבים לעם אחד, אויב מר שאותו צריך להכניע.
צריך לזכור ולהדגיש: רוב האזרחים הערבים חושבים כמוני, ובחרו בדרך לא אלימה ובמאבק משותף על עתיד המקום הזה. זאת, אף שבו זמנית הם נאבקים גם בכיבוש הצבאי של ישראל ובשליטתה בעם אחר, שאליו אני ורבים אחרים שייכים.
אירועים שבהם פלסטיני כמוני משתמש בנשק צבאי – שהורג אותנו כבר עשור, וגבה את חייהם של יותר מ-1,200 אזרחים ערבים – כדי לירות ביהודים, מהגרי עבודה וגם ערבים אחרים, אינם נעשים בשמי או למעני, ולדעתי גם לא למען פלסטין. פעולות כאלה מרחיקות את השלום, משרתות את הימין המשיחי, ומאמללות את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים ופוגעות בפרנסתם, ערב הרמדאן הטראומטי הזה.
בגל האירועים הקשים האלה נשמע שוב צמד המילים האיום, "לחתור למגע" עם גבר חמוש, ולנטרלו. ואני שואלת את עצמי, מתי כולנו נחתור למגע אחר עם האחר – מגע אנושי, שלא מסתיים בצד אחד חי וצד שני מת. מגע שאולי יחזיק אותנו בחיים.
הכתבה תוקנה ב-11 באפריל. בגרסה המקורית נכתבה פרפרזה על דבריו של הפרשן בערוץ 14, שתוקנה לציטוט המדויק.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
