newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להפסיק להתנצל מול האפרטהייד המגדרי החרדי

מול "אידיאולוגיית הצניעות", על השמאל למתוח גבול חד וברור, ולומר: תרבות שוביניסטית ומיזוגנית, אלימה ודכאנית אינה תרבות שאנחנו מכבדים או מוכנים להכיל, גם לא בשם הרב תרבותיות

מאת:
מחאה נגד קווי "מהדרין" המופרדים מגדרית, ב-2012 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

לא בחוק אלוהי עסקינן, אלא בחוקי הפטריארכיה החרדית. מחאה נגד קווי "מהדרין" המופרדים מגדרית, ב-2012 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

רשת שופרסל מסתירה את פניהן של נשים שמופיעים על אריזות מוצרים בסופר; גבר חרדי נכה מונע מאישה כבדת ראייה המלווה בכלב נחייה לשבת במקום המיועד לאנשים עם מוגבלות ברכבת ישראל, כשהפקח מאפשר זאת ושולח אותה להסתדר במקום אחר. שני המקרים האלה קרו רק בחודש האחרון, והם חלק ממגמה הולכת וגוברת של ניסיון להרחיב את האפרטהייד המגדרי של החברה החרדית למרחב הציבורי הכללי.

כך באקדמיה; שירת נשים בצבא ובטקסים ממלכתיים; כנסים של קופות חולים; ונדליזם כלפי פרסומות שבהן מוצגות נשים; שינוי מקומות ישיבה בטיסות אל על; הצגות לילדים בהפרדה מגדרית ועוד.

כל זאת נעשה בשם אידיאולוגיית הצניעות החרדית, שפועלת לצמצם נוכחות של נשים במרחב הציבורי למינימום האפשרי. נוכחותן, כשהיא מותרת, מותנית בכניעה לאיסורים קפדניים ולקוד לבוש נוקשה. במוסדות הלימוד החרדיים האפרטהייד המגדרי מתקיים במימון ציבורי, מאז ומתמיד, ללא הפרעה.

ההנהגה החרדית מנסה ליצור מצג שווא, שבו הדרת הנשים מהמרחב הציבורי היא חוק אלוהי, שאין לאדם המאמין ברירה אלא לציית לו. מדובר כמובן בשקר מוחלט. לא בחוק אלוהי עסקינן, אלא בחוקי הפטריארכיה החרדית – שפועלת לשימור מעמדה הבלעדי, בדומה לכל פטריארכיה אחרת בעולם.

הסדר החברתי החרדי, שבו לגברים יש זכויות יתר מפליגות בכל תחומי החיים ושליטה טוטלית בחייהן ובגופן של נשים, הוא תוצר של פוליטיקה. והפוליטיקה היא נגזרת של זמן, מקום, נסיבות ומערכת האילוצים והאפשרויות. טועה השמאל להניח שהחברה החילונית נמצאת מחוץ לפוליטיקה הזו. המצב הפוך – הפוליטיקה הישראלית היא חלק בלתי נפרד מהפטריארכיה החרדית. היא מממנת אותה, מחזקת אותה ומעודדת את צמיחתה.

דוגמה להשפעה הנרחבת של אידיאולוגיית הצניעות היא התהליך שעובר על המזרחים הדתיים והמסורתיים, שבעבר סימלו את המתינות הדתית. אם בעבר כילדה יכולתי להיכנס עם אבי לבית הכנסת ולשבת על ברכיו, היום הדבר כבר אסור בחלק גדול מהמקומות. קוד הצניעות שהיה דינמי, הפך נוקשה, והמגבלות על ילדות במרחב הציבורי הוחמרו.

זו לא תופעה שנמצאת בשוליים הסהרוריים וההשפעה שלה אינה נשארת בגבולות הקהילה. הדתיות המזרחית המתונה והמסורתית שאבישי בן חיים מתרפק עליה כבר בקושי קיימת. המזרחד"לים (מזרחים חרדים לאומיים) כבר מזמן נותנים את הטון בבתי הכנסת, ורואים באידיאולוגיית הצניעות החרדית אידיאל לשאוף אליו.

כך, למשל, בבית הכנסת המזרחי הצמוד לביתי התקיימה השנה מסיבת פורים לילדים. הכריזה קראה לילדי השכונה להגיע, ובני הצעיר כרמל ביקש ללכת. לקחתי אותו. לא עברו כמה דקות, והמפעיל הודיע לקהל שרק בנים יוכלו להשתתף בהפעלה: "אני מתנצל, אבל אני לא יכול לשאול כל ילדה מה גילה". שאלתי את השכנה החרדית שלי מהו ה"גיל" המותר להשתתפות, והיא הסבירה שהגיל המותר הוא עד גיל שלוש. היא הצטערה על ההחלטה של המפעיל, כי בתה בת השנתיים מאוד רצתה להשתתף.

זה היה מחזה עצוב. בקהל היו המון ילדות קטנות ומאוכזבות. הן ישבו בצד וצפו בבנים החוגגים. זה לא קרה בבית כנסת חרדי קיצוני בבני ברק, אלא בבית כנסת מזרחי בתל אביב.

לא נשאר בגבולות החברה החרדית

הנורמות החרדיות שפולשות למרחב הציבורי לא נשארות בגבולות החברה החרדית, אלא משפיעות על המרחב בכללותו. הרי למה להניח שילדה צעירה ברכבת, שצופה בפקח מגרש אישה כבדת ראייה ממקומה לבקשתו של גבר חרדי לא תסיק מכך על מקומה בעולם? מה לומד מכך הילד שנוסע עם אימו ברכבת, או האב לבנות, או הרווק החילוני? ההכלה של הנורמות הללו משמעותה נרמול, ומשמעותו של הנרמול הזה הוא פגיעה בנשים ובילדות ובזכותן לשוויון.

דוגמה מצוינת לכך שאידיאולוגיית הצניעות נועדה לשמר את ההיררכיה החברתית בין גברים לנשים היא אחד התנאים שהציבו רבנים בפני האוניברסיטאות על מנת שיסכימו שחרדים ילמדו בהן: שנשים מרצות לא ילמדו גברים. ההיגיון אומר, אם כך, שגם גברים לא יוכלו ללמד נשים, משיקולי צניעות דומים. אבל גברים בהחלט יכולים ללמד נשים, אם באולפנה או באוניברסיטה, והרבנים לא מבקשים למנוע זאת. במקרה הזה, משום מה, נעלם החשש מהפיתוי האדיר שעמו נאלץ להתמודד הגבר המורה או המרצה.

המצב החד-סטרי הזה לוכד את שורש העניין: ללמוד מאישה זה היפוך היררכי, שמערער את מעמדו של הגבר בעולם החרדי. לא צניעות ולא הפחד להרהר בדבר עבירה הם הסיפור פה, כי אם הרעיון הבלתי נסבל שאישה יכולה ללמד אותם משהו.

חרדים קוראים להפרדה מגדרית בבית שמש, ב-2011 (צילום: קובי גדעון / פלאש90)

ההכלה של הנורמות הללו משמעותה נרמול, שפוגע בנשים וילדות. חרדים קוראים להפרדה מגדרית בבית שמש, ב-2011 (צילום: קובי גדעון / פלאש90)

זו דוגמה שבה המפגש של הפוליטיקה של המדינה עם הפוליטיקה של הפטריארכיה מאפשרת לממסד הגברי החרדי להנציח את שליטתו בנשים, ואף להרחיב את תחום ההשפעה שלו לאזורים חוץ חרדיים. שימור הנחיתות של האישה במקרה הזה הוא מטבע שהשלטון משלם לממסד החרדי תמורת שיתוף פעולה. זו אסטרטגיה של שליטה, שמשרתת את השלטון ואת הממסד החרדי הגברי על גבן של נשים וילדות.

הפלישה של אידיאולוגיית הצניעות לכל תחומי החיים מתקבלת בציבור הישראלי בשלווה יחסית, ומוסברת באמצעות מילים כמו "הנגשה", "הכלה", או באמצעות הטיעון "ככה זה אצלם" (שהוא הגרסה העממית לרעיון הרב תרבותי של זכויות קבוצתיות).

"ככה זה אצלם" תמיד נאמר ביחס לתרבויות שנתפסות פרימיטיביות, ושהמנהגים שלהן נתפסים כנצחיים. בפועל, פרקטיקות רבות קמות לתחייה או מתעצמות דווקא במפגש עם החברה הליברלית.

כך, למשל, הסיבות לרצח נשים, כפי שתיארה מנאר חסאן במאמרה "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה". חסאן סקרה את השינויים שעבר מושג הכבוד בחברה הערבית: בעבר פגיעה בכבוד שיכלה לשמש כעילה לרצח היתה תחומה למעשה בגידה ומין מחוץ לנישואין; אלא ששינויים חברתיים ופוליטיים פנימיים בתוך החברה הערבית, לצד מדיניות העלמת העין מצד שלטונות המדינה, הביאו להרחבה משמעותית בסיבות לרצח שנעשה בשם "כבוד המשפחה".

חסאן מביאה דוגמאות רבות למקרי רצח של נשים "על כבוד המשפחה" כי התלבשו חשוף מדי, המרו את פיהן של הגברים במשפחה או דיברו עם גבר זר. יש אפילו מקרה של אישה שנרצחה בשם "כבוד המשפחה" כי סירבה להפסיק לעשן, ומקרה של אישה שנרצחה כי סירבה להפסיק לעבוד מחוץ לבית.

זו דוגמה מצוינת לאופן שבו מנהג שנתפס מבחוץ כעובדה קיימת, "ככה זה אצלם", הוא למעשה תוצר משתנה של פוליטיקה גברית מבוהלת. זהו גם המקרה עם מילת נשים בקניה, שהתעצמה אל מול הקולוניאליזם הבריטי; וכך גם עם הדרת נשים מהמרחב הציבורי אצל החרדים בישראל.

רב תרבותיות vs פמיניזם

מאז ומתמיד, תפיסת העולם הרב התרבותית חיה במתח גבוה עם תפיסת העולם הפמיניסטית. אף ששתיהן מזוהות עם השמאל ונלמדות בשכנות טובה בסילבוסים של החוגים למגדר ולימודי תרבות, מדובר בשתי תפיסות עולם שכמעט מנוגדות זו לזו.

כמובן שאפשר למצוא נקודות השקה, במיוחד בצומת התיאורטי והפוליטי שבין אתניות למגדר – שם נולד הפמיניזם השחור והפמיניזם מזרחי. אבל בפועל, בעולם הגדול שמחוץ לאקדמיה, יש עימות חזיתי, שצריך להגיע להכרעה.

המתח מובן. הפמיניזם תובע שוויון לנשים בכל תחומי החיים, וככזה הוא נמצא בעימות עם פחות או יותר כל תרבויות העולם. יש הרבה סוגים של פמיניזם, וקיימות לא מעט מחלוקות עומק בין פמיניסטיות, תיאורטיות ופרקטיות; אבל לכל הזרמים השונים יש מכנה משותף ויסודי, והוא הדרישה הפמיניסטית לראות בנשים בנות אדם שוות ערך לגברים.

התפיסה הרב תרבותית גורסת שיש לתת כבוד ומקום לכל התרבויות, להבין את התרבויות מתוך ההיגיון הפנימי שלהן ולא לנסות לכפות עליהן ערכים של תרבויות אחרות. אבל מסורות תרבותיות רבות, אם לא כולן, מחזיקות היסטוריה והווה של דיכוי כלפי נשים.

מחאה נגד רצח נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-18 במאי 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

היסטוריה והווה של דיכוי כלפי נשים. מחאה נגד רצח נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-18 במאי 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

היחסיות התרבותית כפרספקטיבה מחקרית היתה נקודת מפנה אדירה במחשבה המערבית על האחר. לא ניתן להמעיט בחשיבותה של הפרספקטיבה הזו ובמשמעות שלה בקידום צדק ושוויון עבור תרבויות לא מערביות. במובנים רבים, היא ניסיון לתקן נזק של שנים, שנגרם מנקודת מבט אתנוצנטרית, ששימשה הצדקה מוסרית לדיכוי ולמחיקה תרבותית של עמים לא לבנים. הדרישה של קבוצות מיעוט לייצוג ולהכרה, לחלוקת משאבים שווה ולכבוד להיסטוריה ולמנהגים, היא מוצדקת – ולרוב יכולה להיענות על ידי הממסד ללא התנגשות ערכית נפיצה, ועם התאמות שנעשות בעדינות ובכבוד הדדי.

אבל רוב נקודות החיכוך בין קבוצות מיעוט לבין קבוצת הרוב במדינות המערב נוטות להתרכז סביב סוגיות מגדריות, ומיקומה החברתי של האישה בהיררכיה החברתית. כזה הוא למשל הדיון הסוער בצרפת על עטיית רעלה בבתי ספר (ולפניו האיסור בחוק על עטיית בורקה בציבור); או האיסור בחוק על מילת נשים בארה"ב; או האיסור על פוליגמיה בבריטניה; וכן הלאה.

ההתנגשות הזו מגיעה לרתיחה בחברות דמוקרטיות, כשגברים מקבוצות מיעוט מתרצים התנהגות כמו רצח נשים, נישואי ילדות, מילת נשים ופוליגמיה כמנהגים המקובלים בתרבויות שלהם. כשמדובר בפרקטיקות מהסוג הנ"ל, כאלו שלרוב מזוהות בישראל עם החברה הערבית, אולי (וגם לא תמיד) קל יותר לשמאל למתוח את הקו ולומר – "עד כאן". אבל המופעים של דיכוי ואלימות על רגע מגדרי הם רבים ומגוונים. מה בנוגע להומופוביה, טיפולי המרה או ישיבת נשים בחלק האחורי של האוטובוס? האם מחשבה שמאלית והומניסטית צריכה להשלים עם התנהגויות כאלו?

לבחור בפמיניזם

כאן נשאלת השאלה: אילו תרבויות בישראל זוכות להגנה מן הסוג הרב תרבותי? האם מזרחים יכולים לחתן ילדות בנות 12, כפי שהיה נהוג במרוקו ובתימן? בוודאי שלא. הציונות מראשיתה ביקשה לחנך את המזרחים מחדש ולהפוך אותם לליברליים יותר.

את מודל ההיטמעות בגרסה הישראלית ייצגה מדיניות כור ההיתוך. מדיניות זו דרשה מהמזרחים להיטמע בתרבות הציונית האשכנזית. הדרישה הזו היתה כרוכה בדריסה ומחיקה תרבותית, שהוצאו לפועל באמצעות מוסדות המדינה, ובראש ובראשונה דרך מערכת החינוך. המזרחים נדרשו להשתלב ולהיטמע, לוותר על מנהגיהם ואורחות חייהם על מנת שיוכלו להתקבל כאזרחים שווי זכויות.

העוול והדיכוי התרבותי שהיו כרוכים בפרוגרמה הזו ידועים, ונטחנו עד דק. מה שפחות מדובר וראוי לשבח הן התמורות הגדולות שחלו במעמדה ובזכויותיה של האישה המזרחית כתוצאה מכך.

לעומת זאת, הציונות מעולם לא דרשה מהחרדים והערבים להיטמע ולהשתלב. את הערבים ראתה התנועה הציונית כאויב, כאחר מוחלט, ולא היה לה אינטרס שאלו ייטמעו בתוך הקולקטיב הציוני.

בשונה מהם ומהמזרחים, שהגיעו חסרי כל והיו נטולי כוח פוליטי ויכולת מיקוח, ליהודים החרדים היה כוח פוליטי גדול, ויכולת מיקוח גדולה בהרבה מגודלם היחסי באוכלוסייה. עוד בימי היישוב תחת המנדט הבריטי, אף שהיו מיעוט קטן, הם הצליחו להכתיב את דרכי השתתפותם בתוך החברה היהודית.

השפעה זו באה לידי ביטוי במשא ומתן עוד בימיה הראשונים של הקמת המדינה ובהסכמי הסטטוס קוו. היהודים החרדים, לצד זכויות אזרחיות מלאות, זכו לזכויות יתר: הם קיבלו מערכת חינוך עצמאית וגם את השליטה בזכויות של כל שאר היהודים בתחומי דיני משפחה, כשרות ושמירת השבת.

גרשון שפיר ויואב פלד מכנים זאת "שכר הלגיטימציה" – המחיר שהחברה החילונית החליטה לשלם בשביל לחזק את הטענה היהודית ההיסטורית על השייכות לארץ ישראל. כל תנועה לאומית זקוקה לעבר תרבותי משותף ועוגן היסטורי להישען עליו כדי לגייס חברים לשורותיה, אבל הציונות נזקקה לכך במיוחד, כי לא היתה תרבות משותפת לכלל היהודים, למעט הקשר שלהם לדת היהודית.

המסורת היהודית הדתית וסמליה הם מרכיבים בלתי נפרדים מהתרבות הישראלית. בעבר הם ענו על הצורך בגיוס לגיטימציה למדינת ישראל מקהילות יהודיות דתיות וממדינות העולם. היום הצורך הפוליטי הזה נחלש והקשר של היהודים למדינת ישראל אינו עומד בסכנה, ועדיין, הקיום היהודי החילוני בישראל לא נגמל מהצורך באישורו של הממסד היהודי הדתי האורתודוכסי.

החרדים והדתיים הלאומיים עדיין מייצגים בעיני רוב הישראלים את הרצף היהודי ההיסטורי. הם מגלמים בגופם, אפילו בעיני הישראלים החילוניים ביותר, את הייצוג היהודי האותנטי. זהו משאב רגשי ואידיאולוגי רב ערך שהחרדים ("מתפללים למען החיילים") עושים בו שימוש מניפולטיבי נרחב, והגיע הזמן שהשמאל יתגבר על הצורך הילדותי שלו באישור שלהם.

גם הפנטזיה השמאלית על מאבק חרדי-שמאלי נגד הכיבוש צריכה כבר לפגוש את קרקע המציאות. המגזר החרדי ברובו, כפי שתיאר מירון רפופורט, כבר נמצא עמוק בתוך הימין הקיצוני, והמזרחים המסורתיים, שבעבר סימלו את המתינות, הולכים בעקבותיו.

קצב הגידול הטבעי של החברה החרדית הוא 4.2%, לעומת קצב הגידול הכללי של אוכלוסיית ישראל, שהוא 1.9%. אם המגמות הללו יימשכו, האוכלוסייה החרדית צפויה להכפיל את גודלה כל 16 שנה. משנת 2000 עד 2015, מערכת החינוך החרדי כמעט הכפילה את מספר תלמידיה – 212 אלף תלמידים הפכו ל-404 אלף תלמידים תוך 15 שנה.

לא אעסוק כאן בהיתכנות הכלכלית של מימון ציבורי של מגזר שמחציתו לא עובד למחייתו ורובו מתקיים מקצבאות מדינה, אבל כן אדגיש שמאות אלפי ילדות נידונות מרגע לידתן לחיים של שעבוד והדרה, ומהילדים בכללותם נמנעים לימודי ליבה וכישורי חיים שיאפשרו להם בעתיד, אם ירצו, להשתלב בשוק העבודה. החל מגיל 3, ילדות נשלחות לספסל האחורי של החיים ונידונות לחיים של שוליות, כפיפות והולדה.

המתח בין מיקומה של האישה וייעודה בחברה החרדית לבין האידיאל הדמוקרטי של שוויון בין המינים צריך להגיע לידי הכרעה. השמאל חייב למתוח גבול חד וברור, ללא רגשות אשמה וללא התנצלות, ולומר: תרבות שוביניסטית ומיזוגנית, אלימה ודכאנית, היא לא תרבות שאנחנו מכבדים. מסורת תרבותית של הדרת נשים היא לא פרקטיקה שאנחנו מוכנים להכיל בשם הרב תרבותיות. תרבות שבה נשים הן חברות שוות ערך בקהילה היא תרבות טובה יותר וראויה יותר.

בסוגיות מגדריות שבהן מתקיים מתח בין תפיסת העולם הרב תרבותית לתפיסת העולם הפמיניסטית השמאל צריך, ללא היסוס, לבחור בפמיניזם.

אורטל בן דיין היא סוציולוגית ומעצבת תכשיטים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מאחר שאילוז אינה יכולה להכחיש את המוסר של תנועת הסטודנטים, היא טוענת שהיא מושפעת מהיבטים אנטישמיים הטמונים ברבדים תרבותיים עמוקים של הלא מודע. מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

כשחוקרת ממירה מדע בעיסוק בלא מודע: תגובה לאווה אילוז

אילוז מקדישה מאמר שלם להוכחת הטענה כי מחאות הסטודנטים במערב הן אנטישמיות. אך כיוון שטענה זו משוללת כל בסיס עובדתי, היא גולשת לפסאודו-מדע ואף ממציאה הגדרה מוזרה משלה לאנטישמיות. זה מה שקורה כשמתעקשים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf