להלשין או לא להלשין: הדילמה של הורים שילדיהם מאיימים לעשות פיגועים
מספר צעירים וצעירות הוסגרו לאחרונה בידי משפחותיהם למשטרה, למרות שכל מה שעשו היה לדבר או לשלוח הודעה. באמצעות איומים בענישה קולקטיבית ולא פרופורציונאלית שמה המדינה את עצמה בתפקיד האח הגדול במשפחות פלסטיניות בישראל, אח שדורש ציות ונאמנות למשטר
דורות של ילדים סובייטים גדלו על סיפורו של פאבל מורוזוב, הילד בן ה-13 שעל פי האגדה היה נאמן כל כך למדינה עד שהלשין על אביו לשלטונות באשמה שזייף מסמכים לטובת "אויבי המהפכה". ג'ורג' אורוול השתמש במיתוס של מורוזוב בדיסטופיה המפורסמת שלו "1984", שם נדרש מהילדים להלשין על כל סטייה של הוריהם מהקו של האח הגדול. לא ניכנס לוויכוח ההיסטורי אם באמת הלשין מורוזוב על אביו או לא או מה היו הכוחות מאחורי המיתוס, העניין הוא שהמדינה הפכה אותו לגיבור לאומי. פסלים שלו הוצבו במרכזי ערים, וילדי בית ספר נשלחו לבקר את האנדרטאות וללמוד שמה שעשה מורוזוב זה בדיוק מה שמצפה מהם המדינה.
בחודשים האחרונים אנחנו עדים לקיומה של הדיסטופיה האיומה הזו כאן, בטוויסט קטן, אצלנו. הורים שמלשינים על בניהם ובנותיהם לשלטונות, שעומדים מול דילמה מוסרית בלתי אפשרית עם השלכות קשות לכל כיוון בו יבחרו ללכת.
מספר צעירים הוסגרו לשלטונות על ידי הוריהם למרות שלא עשו דבר פרט לשליחת הודעה, או אמירת איזה דבר מה בזמן ויכוח. צעירה בת 19 נשלחה למעצר מנהלי של שלושה חודשים לאחר שהוסגרה על ידי בני משפחתה, צעירה בת 15 מהדרום שהוריה פנו למשטרה אחרי שקיבלו ממנה הודעה, צעיר בן 22 שנעצר והועבר לשב"כ אחרי שבזמן ויכוח עם אביו אמר שהוא יוצא לעשות פיגוע, ויש עוד דוגמאות.
ההורים עשו את מה שלדעתם היה נכון לעשות באותו הרגע, והבחירה שלהם תלווה אותם עד יומם האחרון. האם להסגיר את הילד שלהם ולסמן אותו כטרוריסט בעיני השלטונות, או לקוות שהדברים נאמרו בעידנא דריתחה, כמו שאומרת שרת התרבות הישראלית, או מתוך איזה נסיון לקבל תשומת לב, ושהוא ירגע ולא יפגע באיש. הבחירה הזו, כאמור, היא בלתי אפשרית.
אבל יש כאן עוד רובד. ההורים, מטבעם, מיושבים יותר. סוערים פחות. מעבר לפן האנושי, אי-הרצון שבנם או בתם יפגעו בחפים מפשע, ישנו גם פחד אחר. קיומי יותר. הם פלסטינים שחיים במדינת ישראל שחלקים נרחבים מתושביה רואים בהם אויב מבית. שכדבר של שגרה קוראים פוליטיקאים גזעניים להעביר חלק מהם לשליטת ישות זרה, להחרים את עסקיהם, וכאשר מדובר במשפחות של אלה שהיו מעורבים בתקיפות של ישראלים, השיח הופך קיצוני הרבה יותר ונשמעות קריאות לשלול מהם את אזרחותם, לגרש אותם לעזה, לשלול מהם קצבאות, ועוד דברים דומים.
הקריאות האלה נשמעות, כמובן, רק כאשר התוקפים הם פלסטינים. משפחותיהן של יהודים שהיו מעורבים בתקיפות אלימות נגד פלסטינים לא ניצבות מול דילמה דומה. המחיר שהן ידרשו לשלם, לו בנם או בתם יהיו מעורבים באקט של תקיפה או חבלה על רקע לאומני, יהיה שונה לחלוטין. איש לא יחלום לשלול מהם את האזרחות, שום קריאה לא תישמע לגרש אותם, קצבאותיהם לא יפגעו, ולכן, אולי, מרשים לעצמם עשרות רבנים לדרוש עונש מוות למחבלים, מבלי לחשוש שגם אם קרוב משפחתו של אחד מהם ימצא אשם ברצח מחריד על רקע לאומני, "מחבל", בשפתם, הוא לא יוצא להורג.
הסנקציות שמוטלות על המשפחות הפלסטיניות הן אמצעי הרתעה לא רק מול אלה המהרהרים באפשרות לבצע פעולה כלשהי נגד השלטון, אלא גם נגד משפחותיהם החוששות לחייהן ולרכושן. הן נועדו להעמיד את המדינה כ"אח גדול" בכל משפחה פלסטינית, לשבור את המבנה המגונן מטבעו של תא משפחתי, כמו גרסה מודרנית לדיסטופיה של אורוול ושל מרוזוב. אני לא יודע מה הייתי עושה בסיטואציה דומה, ומקווה שלעולם לא אדרש לעמוד בפני דילמה כזו. הבחירה של הורה לפגוע בילדיו בצורה כזו, לשסות בהם את כל הכח של המדינה על מנת להציל אותם ממוות אפשרי ואת שאר המשפחה מהסנקציות שיוטלו עליהן, היא לא בחירה שיש בה מנצחים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
