להיות פעילת שטח במסאפר יטא, במציאות של מאבק והישרדות
הנוכחות שלנו בשטח לא הצליחה למנוע את תהליך הטיהור האתני. אבל אנחנו מתעקשים להיות לצד התושבים, לפחוד יחד, לכעוס יחד, לקוות שהתיעוד בכל זאת יוכל לסייע, ובעיקר – שאולי התושבים ירגישו קצת יותר בטוחים כשאנחנו לצידם
בעבר קראנו לפעילות הזו "נוכחות מגינה", אך עם הזמן נשמטה המילה "מגינה" ונשארנו עם "נוכחות". מחאה נגד המצור על ג'ינבה, מסאפר יטא, ב-18 בפברואר 2023 (צילומים: שרונה וויס ועומרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)
מאז פרסום הסרט "אין ארץ אחרת", הפך מסאפר יטא לסמל ידוע ברמה הבינלאומית, סמל למאבק הפלסטיני בטיהור האתני הישראלי. מדובר באזור הררי שבו כפרים פלסטיניים רבים, מרביתם כפרים חקלאיים מסורתיים. רובם קיימים מאות שנים ומתבססים על רעיית צאן, גידול זיתים, חיטה ויבולים עונתיים נוספים.
>> צפו כאן בסרט "אין ארץ אחרת"
כמו בכל אזור אחר בפלסטין, גם במסאפר יטא פועלת מדינת ישראל במטרה לרוקן את האזור מתושביו הפלסטינים, באמצעים שיטתיים המוצאים לפועל על ידי מערכות המדינה ובתי המשפט. השליטה הישראלית על תושבי האזור מתבטאת כמעט בכל אלמנט בחייהם – החל מהגבלות תנועה, הריסות בתים, אלימות של מתנחלים וחיילים, ועד לטרנספר המאושר על ידי בית המשפט העליון. בין הכפרים הוקמו מאחזים והתנחלויות במטרה למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני. במקביל, הגישה לחלקים נרחבים מהאדמות הפלסטיניות מוגבלת, או לא קיימת. חיי המשפחות באזור הם סיוט מתמשך. דבר אינו צפוי, והרשויות הישראליות פועלות ללא הרף לפגוע בכל היבט של חייהם – להפחיד, לגזול, לבזוז ולדכא.
צומוד (עמידה איתנה) הוא המושג שבו משתמשים תושבי הכפרים כדי להגדיר את מאבקם להישאר במקומם. במאבק הזה אין ניצחונות גדולים. אבל בין הכישלונות, יש הצלחות קטנות, בשבילן צריך לעבוד מאוד קשה. בשנים האחרונות אני לוקחת חלק יחד עם פעילים נוספים בפעילות סולידריות בכפרים בשטחי C, בעיקר במסאפר יטא. בעבר קראנו לפעילות הזו "נוכחות מגינה", אך עם הזמן נשמטה המילה "מגינה" ונשארנו עם "נוכחות".
אישה ליד הריסות ביתה בכפר חירבת אל חלאווה במסאפר יטא, ב-2016 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)
חייבים להודות – העזרה שניסינו להעניק לתושבי האזור בנוכחותנו לא הצליחה, וגם לא יכלה, בגלל ממדיה הקטנים, למנוע את תהליך הטיהור. שטחים חקלאיים עצומים, שפעם היינו מגיעים אליהם יחד עם בעליהם לחריש או למרעה, עומדים היום שוממים. על חלקם כבר הספיקו לקום מאחזים חדשים. אזורים נרחבים הפכו "אסורים" עבור הפלסטינים בעלי הקרקע, שמבינים שכל ניסיון להתקרב אליהם ייגמר בגירוש על ידי צבא ומתנחלים במקרה הטוב, ותקיפות ומעצרים במקרה הרע. רועי צאן שנהגנו ללוות בעבר מכרו את רוב או את כל עדריהם אחרי אובדן שטחי מרעה וחוסר יכולת להאכיל את הצאן. כפרים שהיינו מתארחים בהם הפכו מאז לעיי חורבות, אחרי שלתושבים לא נותרה ברירה אלא לנוס על נפשם.
כיום, חלק גדול מהפעילות הוא פשוט נוכחות – שהייה בכפרים, לצד תושביהם שחוששים לחייהם בכל רגע. ביום ובלילה. להיות איתם, לעמוד איתם יחד מול מתנחלים המסתובבים סביב הכפר, מול חיילים הפורצים לבתיהם וזורעים הרס. לפחוד יחד, לכעוס יחד, לקוות שהתיעוד שאנחנו מצלמים בכל זאת יוכל לסייע משפטית, ובעיקר – שאולי התושבים ירגישו קצת יותר בטוחים כשאנחנו לצידם.
התקווה שהתושבים יסבלו פחות היא חלק מרכזי מהסיבה להשתתף בפעילות. חלק נוסף הוא מה שאנחנו מרוויחים, ועוזר להחזיק אותנו בשטח – האנשים. לצד הרוע, אנו פוגשים בני אדם מדהימים. אנשים אדיבים, אוהבים, חזקים. בשבועות האחרונים מאז תחילתה של העסקה בעזה, אנחנו מבלים את סופי השבוע יחד בכפרים, מרותקים לשידורי אל ג'זירה, חוגגים את שחרורם של החטופים והאסירים משני הצדדים. כואבים יחד על הסבל שעברו, ומקווים יחד שיצליחו להשתקם. במקביל, אנחנו צופים בנקמתה של ישראל, שזועמת על העסקה – הצבא משמיד מחנות פליטים בצפון הגדה, המתנחלים מציתים כפרים. הלחץ באזור גבוה מאוד, הנקמה יכולה להגיע לכל כפר בכל רגע.
צומוד (עמידה איתנה) הוא המושג שבו משתמשים תושבי הכפרים כדי להגדיר את מאבקם להישאר במקומם. מחאה של תושבי מאספר יטא (צילום: אורן זיו)
קשה למצוא כוחות להמשיך. ההתמודדות עם חוסר התקווה, הכעס והייאוש היא יומיומית. לראות את הרוע מקרוב, להבין שאין קסמים, שאין פתרונות מהירים. ככל שחולף הזמן, אצלי לפחות, מתבהרת ההבנה, ומתפוגגת הכמיהה לְנַצח. המטרה היא להמשיך. להמשיך לבוא, להמשיך לנסות להאט את הזוועות, להמשיך להסתכל לרוע בעיניים. אפשר ללמוד ממנו הרבה, במיוחד כשגדלנו בחברה שבעקבות אירועי ההיסטוריה, שואלת שוב ושוב איך רוע טהור כל כך יכול להתקיים בבני אדם. הוא מתקיים – והוא נפוץ. אצל חיילים, שוטרים, פקידי ממשל, שופטים. שוב ושוב הם מוכיחים שאין גבול שלא יחצו בדרך להשגת המטרה שהם משרתים.
ההגעה לשטח מאפשרת לנו לקחת צעד אחורה מתוך הענן האופף את החברה הישראלית. להבין את ההשלכות של החברה הקולוניאליסטית בה גדלנו על הידע שלנו, ובעיקר על החוסרים בידע שלנו בנוגע לחברה הפלסטינית. הקולוניאליזם בכלל, והציונות בפרט, משקיעים מאמצים אדירים לייצר דה-הומניזציה לעמים ילידיים. בין שלל המאמצים, הם גם מנסים "למחוק" את ההיסטוריה הענפה שלהם. בניגוד למה שמספרים לנו, העם הפלסטיני פיתח במשך מאות שנים תרבות, מסורות ומנהגים. הפעילות שלנו בשטח היא חלון לעולם שמעבר לשקרים – למשפחות המדהימות, לכפרים היפים, לילדים התמימים, לאנשים שנאבקים יום יום. שם, למרות הכל, עדיין יש חיים.
יסמין ערן-ורדי היא פעילת שטח במסאפר יטא
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
