newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להגיע רגועים, לא לגמגם. 6 עצות למרואיינים ערבים בזמן מלחמה

כמו פעילות ופעילים ערבים אחרים שהוזמנו לאולפני הטלוויזיה במבצע האחרון, סיימתי את סבב הראיונות חבוטה, מאוכזבת ומאוימת. אבל למרות כל הקושי, אני לא מוכנה לוותר על השמעת הקול שלי מעל כל במה הוגנת וראויה

מאת:

על סוגיית הפרשנים היהודים לענייני ערבים – הצבי יחזקאל'ים והאהוד יער'ים למיניהם – כתבתי בעבר. זן העיתונאים, המתיימרים להבין איך עובד הראש הפלסטיני יותר מאשר הפלסטיני מבין את עצמו, תמיד מוצא לו דרך סלולה לאולפני הטלוויזיה בזמן מלחמה, מתקפה צבאית, מתיחות או כל ״מבצע״ נגד הפלסטינים.

הערבי תמיד נדרש לגנות. מוחמד מג'אדלה ובועז ביסמוט באולפן שישי בערוץ 12 (צילום מסך)

הערבי תמיד נדרש לגנות. מוחמד מג'אדלה ובועז ביסמוט באולפן שישי בערוץ 12 (צילום מסך)

במבצע "שומר החומות" הפלסטינים התקוממו בעזה, בתוך ישראל האזרחים הערבים הפגינו באגרסיביות חסרת תקדים והותקפו בחזרה בידי שוטרים ואזרחים יהודים. שייח' ג'ראח במזרח ירושלים תפסה כותרות בכל העולם, ובגדה המערבית ההפגנות למען ירושלים נערכו בכל פינה. המלאכה של הפרשנים היהודים היתה הפעם קשה במיוחד: הם לא הצליחו להעלים את עשרות הגופות של ילדים שנרצחו בעזה מצד אחד ולהסביר את העימותים האלימים בין אזרחים ערבים ויהודים ב"ערים מעורבות" כמה חודשים אחרי המאבק המשותף של צוותים רפואיים ערבים ויהודים נגד נגיף הקורונה.

המספרים מראים שאולפני הטלוויזיה השתפרו קצת והזמינו יותר פלסטינים לאולפנים – כ-18% מהמרואיינים – לצד אנשי הצבא, השב״כ והמוסד לשעבר שכבשו כל פאנל אפשרי בפריים טיים.

לנו, האקטיביסטים הפלסטינים, לקח כמה ימים להתארגן עם קבוצת תקשורת חירום, שניסתה "לדחוף" ערבים לתקשורת העברית. יש כאלה שטוענים שאין טעם להשמיע קול פלסטיני בתקשורת המגויסת וצריך להחרים, אבל אני בחרתי להיענות לאתגר התקשורתי ולהיכנס לכוורת הדבורים הזו בימים הכי קשים של אלימות, לחימה ולינצ׳ים ברחובות.

לשרוד את מצעד הגינויים

יצאתי חבוטה ומאוימת, בלי אמון בהגינותה ובמקצועיותה של התקשרות העברית המיינסטרימית, אך נחושה מתמיד לפוצץ את הבועה שהתקשורת כולאת בתוכה את הציבור השבוי שלה. מקווה שאולי יהיו צופים ומאזינים שיתחילו לשאול שאלות קשות ולפקפק ביעילות הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני על כל גווניו.

ולהלן מסקנותיי, קוראות וקוראים יקרים.

1. למשימת העימות צריך להגיע מוכנים אחרי תרגילי הרגעה. צריך לגייס כוחות הנפש כדי להתמודד עם כתב צבאי, שמרגיש רע עם עצמו מעצם העובדה שהוא יושב באולפן ולא בקו העימות. הוא ניזון מהודעות צה"ל, ואני מהודעות האנשים האמיתיים בשטח מתוך הבתים מפוצצים בעזה. עצם הנוכחות של ערבי באולפן מסמנת לו מטרה: להוכיח לצופים שהוא פטריוט אמיתי ולא חס וחלילה שמאלן סמוי. (ראו מקרה דב גילהר ורמי יונס – בווידאו להלן).

2. צריך ללמוד איך לעבור את מכשול מצעד הגינויים הנדרשים מכל דובר ערבי. לפני שאתם פותחים את הפה, צריך ״לגנות את האלימות והטרור״. למדתי לזרום עם הדרישה ולעשות ממנה מטעמים בנוסח: ״תגידו איך וכמה ומה עוצמת הגינוי הנדרשים ממני כדי להמשיך את השיחה לנושאים רציניים יותר".

3.  כל דובר ערבי הופך בעל כורחו לדובר חמאס במקרה הרע, ובמקרה הטוב לדובר חברי הכנסת הערבים. אסור ליפול במלכודת הזו. צריך ללמד את היהודים פעם אחרי פעם שיש פלסטינים ממגוון צבעים ודעות. זה קשה, אבל אפשרי. למגיש נלהב בערוץ וויינט, שהעיר בסוף השידור כי "אנחנו דואגים להביא ערבי לפאנל, אבל הנוכחות שלך שונה", עניתי: "לא כל ערבי הוא פלסטיני, אדוני, כמו שלא כל אישה היא פמיניסטית, אז פלסטינית ופמיניסטית זה מה שאני".

במהלך המלחמה האחרונה הוזמנתי לאולפן ערוץ 13. ישבתי ליד בן דרור ימיני, מאופרת ומחוברת למיקרופון, ולא אמרתי מילה לאורך המשדר. מחיתי על המעמד המשפיל של הערבייה האילמת

4. למדתי לא לוותר על ערכים אוניברסליים, לדבר בעד זכויות אדם וחוק ונגד גזענות ואלימות. השוואות לתקופות חשוכות בהיסטוריה היהודית תמיד עוזרת. צריך להעביר מסר חד, לא מתפשר ולא מגמגם, שהפלסטינים הם בני אדם, הם רוצים חופש ומגיע להם חופש, הם רוצים ביטחון ומגיע להם לחיות. ניכוס הערכים החיוניים אך ורק לטובתו של העם היהודי הנרדף הוא תוצאה של הדמוניזציה של הפלסטיני, המכשירה את הקרקע לדיכוי והמשך מדיניות האפרטהייד. זה מה שהוציא משיווי משקל את העיתונאית שרית אביטן עד כדי כך שיצאה מהאולפן בערוץ 11 אחרי שהעזתי להגיד לה בשידור: ״הדמעות שלך לא שוות יותר מדמעות של אישה מעזה, ודם ילד פלסטיני שווה לדם של ילד משדרות".

5. איש לא יכול להגן על דובר פלסטיני באולפן מלא אנשי ביטחון. אני מצאתי את עצמי מאזינה לדיון סרק בערוץ 12 בין השר צחי הנגבי לראש המוסד לשעבר על סוגיות של שפה ותרגום מערבית, ההבדל בין הודנא לתהדאה, בעודם מתעלמים לגמרי מנוכחותי, הערביה היחידה באולפן. לכן נאלצתי לפרק בבוטות ובלעג את השיחה הזה ולדבר על המילה הגסה – ״שלום״. באותו משדר צבי האוזר גרר אותי להגדרה של מיהו מתנחל. המשדר הסתיים עם גל של איומים עלי ברשת, שהצטרף לגל האיומים אחרי ההופעה בערוץ 11.

"תלמדי לסתום את הפה"

6. נשים ערביות ויהודיות נדחקות הצידה בתקשורת גם בימים ״נורמליים״. בימים מתוחים, זה עוד יותר מסובך. מגישות בכירות בשלושת הערוצים (11-13-12) תפסו את עמדת האישה העוצמתית והתעקשו לשאול אותי שוב ושוב למה "הפרתי את העוצר" בלוד. נכנסתי למגננה שאני שומרת חוק (טעות). מנחה נעימה ופשרנית דאגה להגיד לי לפני השידור ״אנחנו נשים, וצריך להעביר מסר של סובלנות ופיוס עכשיו״.

כמובן שאין לי בעיה להעביר מסר של רגיעה והחזרת החוק לידי השוטרים ולא לידי מתנחלים, אבל הציפייה מהאישה הערבייה שתהיה יותר מעודנת ופחות לאומית ותעביר מסר של אהבה וסובלנות במקום להציג עמדה פוליטית ברורה ונחושה – היא מופרכת. את העמדה "הכוחנית" הזו משאירים לגברים הערבים, כנראה.

במהלך המלחמה האחרונה הוזמנתי לאולפן ערוץ 13. ישבתי ליד בן דרור ימיני, מאופרת ומחוברת למיקרופון ולא אמרתי מילה לאורך המשדר. מחיתי על המעמד המשפיל של הערבייה האילמת. אירחתי צוות של אותו ערוץ להכין כתבה על חיים משותפים בכפר שלי, נווה שלום. הצלם לא אהב את מה שהמרואיינת הפלסטינית אמרה, צעק מאחורי המצלמה על זה שהיא מעזה להגן על האזרחים בעזה ולתקוף את צה"ל. הכתבה לא הושלמה והצוות גורש מהכפר.

באחד מהשידורים התעמתי עם ח״כית מהציונות הדתית (אורית סטרוק). היא ביקשה זמן שידור גדול מהדוברת הערבייה שלצידה (אני), כי היא ״מפחדת״. באותו משדר העיר לי הכתב הצבאי, שלאור היכולות הרטוריות שלי,  צריך להיערך בהתאם בפאנל, בקריצה למנחה. מרואיין, שהוגדר באולפן כ"פסיכיאטר הלאומי" (לא קלטתי את שמו), דאג לתת לי דווקא משוב יפה והערכה מחזקת ופטרונית: "יפה דיברת, תמשיכי כך״. הודיתי להוד מעלתו באותו מעמד.

אחרי משדרים תוססים במיוחד, קיבלתי איומים לפגוע בי ובבני משפחתי. הגשתי תלונה במשטרה, ונתתי עדות בפני שוטר, שנתן לי עצה. כדי לא להיקלע לצרות, הוא אמר לי, ״תלמדי לסתום את הפה כשיש מלחמה״. מצד שני יהודים שאינני מכירה שלחו לי הודעות נוסח: ״היית משב רוח מרענן בין גדוד הביטחונסטים באולפן, את מייצגת אותי". התקשרו אלי ידוענים פלסטינים, שחלקם הציעו להחרים את התקשורת הציונית המגויסת כי אין לי שם מה לעשות.

אני לא יודעת אם הנוכחות שלי, ושל מרואיינות ומרואיינים ערבים אחרים, שינתה ולו במעט את דעת הקהל, מול גדודי ההסברה. איני יודעת מה אעשה בסבב הלחימה הבא, שיבוא ללא ספק. דבר אחד לי ברור: את הקול שלי אני אמשיך להשמיע ולכתוב מעל במה הוגנת וראויה כמו "שיחה מקומית". על המקום הזה לא אוותר בקלות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf