newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא מוותרים לדיקטטורה. הניסיון של פעילים ממזרח אירופה

בהונגריה השתלטו על התקשורת, בפולין אסרו על הפלות, ברומניה למדו מהשכנות, ובסרביה לא השתחררו מהרודנות. פעילים דמוקרטים ממזרח אירופה הגיעו לישראל להזהיר שברגע שמפסיקים להיאבק, הצד השני מנצח

מאת:
הונגריה הובילה, פולין למדה ממנה. מחאה בפולין נגד הפגיעה בבתי המשפט ב-2017 (צילום: גז'גוז' זןקובסקי CC BY-NC 2.0)

הונגריה הובילה, פולין למדה ממנה. מחאה בפולין נגד הפגיעה בבתי המשפט ב-2017 (צילום: גז'גוז' זוקובסקי CC BY-NC 2.0)

מאז שפרץ במלוא עוזו המשבר המשטרי עם קום הממשלה החדשה, אחד התחביבים המרכזיים כאן נהיה השוואות מוליכות אימה – מרפובליקת ויימאר של שנות השלושים במאה שעברה ועד לתוניסיה וברזיל של היום. כל כמה ימים נמצא משטר נורא חדש, שאנחנו הולכים להידמות לו. בהקשרים האלה מוזכרים לא מעט המשטרים האי-ליברלים המלאים או החלקיים של מזרח אירופה, בעיקר הונגריה ופולין.

יש לומר את האמת, אנחנו לא באמת דומים לאף אחת מהמדינות האלה, בהרבה דברים קטנים ובדבר גדול אחד (כן, הכיבוש). אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד הרבה מניסיונם של אחרים. אין ספק שהפשיסטים שלנו עושים את זה. הרבה מאוד מהצעדים שהם עושים כאן היום מועתקים, בצורה כזאת או אחרת, מהמתקפות שהתבצעו במקומות אחרים בעולם על המוסדות הדמוקרטיים, גם בצורה – בליץ חקיקה וסוגים מסוימים של פרופגנדה; וגם במוקדי ההתקפה – התקשורת, מערכת המשפט בכללה, השופטים וכדומה. כמו הפשיסטים שלנו, גם אנחנו יכולים ללמוד ולקבל השראה מאנשים שגם תחת המשטרים האלה לא מאבדים תקווה ולא מפסיקים לפעול כדי לשנות את המצב.

לצורך כך, התקיים ביום ראשון בתל אביב כנס ביוזמת "זזים – קהילה פועלת" ובשיתוף שתיל הקרן החדשה לישראל, שעסק בנושא "התנגדות אזרחית במזרח אירופה, ומה חשוב שנלמד מזה". המשתתפים היו ארבעה מנהיגות ומנהיגים מתנועות אזרחיות מובילות: קרלינה סקורון-באקה, מנכ"לית אקציה-דמוקרטיה (Akcja Demokracja) בפולין; מאטה ורגה, מנכ"ל א-האנג (aHang) בהונגריה; מרינה פבליק, מנכ"לית ומייסדת קרני-פרומני (Kreni-Promeni) בסרביה; וטודור ברדטן, מייסד שותף ומנכ"ל דה-קליק (Declic) ברומניה. ארבעתם נולדו ובילו לפחות את שנות חייהם הראשונות תחת דיקטטורה, חוו ניסיונות ראשוניים לבנייה של דמוקרטיה, ולאחר מכן הידרדרות למידה כזאת או אחרת של משטר אי-ליברלי.

על הונגריה שמענו לא מעט בשנים האחרונות. ורגה מתמצת את תהליך ההידרדרות שמתרחש שם מאז שעלה ויקטור אורבן לשלטון לפני יותר מעשור: "הם חוקקו חוקים חדשים שאיפשרו את ריכוז הכוח והמשאבים בידיהם בכל הרמות. מאות חוקים חדשים. שינו את החוקה 10 פעמים, ביצעו שינויים בבית המשפט החוקתי, במשרד התובע המרכזי, השתלטו על 90% מהתקשורת הממוסדת, שינו את חוקי הבחירות, איפשרו מתקפות על החברה האזרחית, השתלטו על החינוך, על המדע, הפריטו משאבים לאומיים, וזה רק קצה הקרחון".

הגיעו לחלוק מהניסיון שלהם. מימין לשמאל: טודור ברדטן, רלוקה גנאה (מנכ"לית זזים), מרינה פבליק, קרולינה סקורון-באקה ומאטה ורגה (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

הגיעו לחלוק מהניסיון שלהם. מימין לשמאל: טודור ברדטן, רלוקה גנאה (מנכ"לית זזים), מרינה פבליק, קרולינה סקורון-באקה ומאטה ורגה (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

פולין, אומרת סקורון-באקה, עוקבת אחרי מה שקורה בהונגריה ומחקה את מה שהם עושים. "הממשלה שלנו בעצם תוקפת את כולם בו זמנית. בעשר השנים האחרונות הפכנו למדינה מאוד מקוטבת. מתלווה לזה משבר זכויות אדם הולך וגובר, ומסע הכפשות נגד פליטים, נגד קהילת הלהט"ב וכו'. הם מחוקקים חוקים נגד הסביבה, פוגעים במערכת המשפט ונכנסים לקונפליקט עם האיחוד האירופי. הקורונה יצרה משבר במערכת הבריאות, המלחמה באוקראינה הובילה לגלי פליטים שהממשלה לא עושה יותר מדי כדי לעזור להם. ואם זה לא מספיק, אז גם המצב הכלכלי מחריף, האינפלציה גבוהה והרבה פולנים מתקשים לסגור את החודש".

רומניה, לדברי ברדטן, לכאורה יישמה במהירות את החקיקה שאיפשרה לה להצטרף לאיחוד האירופי ב-2007, למשל בעניין עצמאות מערכת המשפט, אך בפועל היה מדובר ביישום סלקטיבי. מיד אחרי ההצטרפות לאיחוד, רומנים רבים עזבו את המדינה בתקווה לשפר את שכרם ואיכות חייהם, "זה ממש נראה כאילו רומניה היא מדינה במלחמה שיוצאים ממנה גלי פליטים". גל הנטישה גרם לנותרים מאחור לתהות מה קורה במדינה שלהם, לאן הולך הכסף, "וכמובן שהכסף נכנס לחשבונות הפרטיים של הפוליטיקאים ברומניה. אנשים אמרו, 'נמאס לנו, אנחנו רוצים שקיפות ומערכת משפט יציבה שיכולה להעמיד לדין אנשים שגונבים כספי ציבור'".

ברדטן מספר שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שניצחה בבחירות ב-2016 ניסתה לעשות שינויים בחוק כדי לחון או להקל בעונשם של פוליטיקאים שהואשמו בשחיתות, ובהם נשיא המפלגה ליביו דראגנאה. "זה עורר זעם ציבורי גדול וגרם להמונים לצאת לרחובות", אומר ברדטן. "הרפורמות האלה לא עברו, כי האופוזיציה הציבורית עצרה אותן, והוא (דראגנאה) ישב בסוף בכלא. אחר כך פרצה מגיפת הקורונה ואז המלחמה באוקראינה, והממשלה התחילה שוב להעביר חוקים רעילים – לא כולם, לא בבת אחת, הם עושים את זה בזהירות, כדי לא לעצבן את האיחוד האירופי, אבל אנחנו רואים שקיים איום מתמשך על הדמוקרטיה, ושמנסים להציב מחסומים בפני החברה האזרחית. אם יש משהו שאפשר ללמוד מרומניה, זאת ההבנה שמדובר במרתון".

הפגנה נגד השחיתות השלטונית בבוקרשט, רומניה, ב-22 בינואר 2017 (צילום: Mihai Petre, CC BY-SA 4.0)

הפגנה נגד השחיתות השלטונית בבוקרשט, רומניה, ב-22 בינואר 2017 (צילום: Mihai Petre, CC BY-SA 4.0)

אחרי נפילתו של הרודן סלובדן מילושביץ' בסרביה בשנת 2000, היו במדינה כמה שנים של דמוקרטיה, אך עוד לפני שהספיקו להתחיל לבנות את כל מה שהדיקטטור הרס, ראש הממשלה זוראן ג'ינג'יץ', שעמד בראש "קואליציית השינוי" המקומית, נרצח ב-2003 מול הפרלמנט לאור יום, והחלה שוב הידרדרות. מאז 2012 עומד בראש המדינה אלכסנדר ווצ'יץ', שהיה שר תעמולה במשך שנתיים בממשלתו של מילושביץ', ולדברי פבליק, "הוא למד את העבודה ממנו (ממילושביץ'; י"מ) ונעשה מתוחכם יותר במניפולציה שהוא עושה, והוא מחזיק את כל המוסדות ואת כל התקשורת בידיו". רק לפני כמה שבועות, היא מספרת, כמה תובעים התריעו על מקרי שחיתות, ופשוט סולקו מעבודתם.

היו ילדים כשהדיקטטורה הקומוניסטית נפלה

פבליק היתה בת שבע כשמילושביץ' עלה לשלטון ופתח במלחמות הבלקן. היא זוכרת את ההפגנות נגדו כדבר היחיד שהעניק להוריה תקווה. דווקא יום המהפכה, שבו הופל שלטונו של הרודן, גרם לה לפרוש מהזירה הציבורית לכמה שנים, לאחר שבשיא התרוממות הרוח ראתה אנשים יוצאים מבניין האסיפה הלאומית עם חפצים שגנבו משם. כמה שנים אחר כך השתתפה במקרה בסדנה של ארגון קהילתי, והתקווה התעוררה בה שוב. בסופו של דבר חזרה לאקטיביזם, וייסדה ועומדת בראש קרני-פרומני, ארגון לשינוי חברתי.

"יש לכם הרבה כוח ציבורי, ראיתי את זה ברחובות. אתם רק צריכים לארגן אותו"

ברדטן חווה את נפילת השלטון הקומוניסטי הדיקטטורי ברומניה בגיל שבע, וכילד, דמוקרטיה נראתה לו כשיטה שבה חיים טוב יותר, ופתאום יש דברים שלא היו בעבר, כמו בננות למשל. אבל בהמשך התברר לו שזו רק מראית עין, ומנגנוני הכוח הקומוניסטיים המשיכו להתקיים והמשיכו לעשות עסקים כמו בעבר על חשבון האזרחים. "בסופו של דבר, עמדנו בתורים כדי להשיג מוצרי מזון בסיסיים גם לפני המהפכה וגם אחריה", הוא אומר. ההכרה הזאת מתבטאת בשם הארגון שבראשו הוא עומד, דה-קליק, ארגון לקמפיינים דיגיטליים, שברומנית פירוש שמו "הבנה".

סקורון-באקה נולדה בפולין הקומוניסטית, אבל המדינה הפכה לדמוקרטית כשהיתה בת שלוש ולכן היא לא ממש חוותה את הדיקטטורה. היא הגיעה לאקטיביזם מכיוון של מאבקים למען זכויות בעלי חיים ומאבק פמיניסטי. בגיל ההתבגרות, כשהבינה שהיא לסבית, היא חשה שאין לה עתיד במדינה שלה ושמפלים ומסיתים נגדה, ופנתה לאקטיביזם כדי להתגבר על הייאוש. אחרי שנים של מאבקים נפרדים, חלחלה בה ההכרה שהכל קשור להכל, והיא התחילה למקד את האקטיביזם שלה בחיבור בין תנועות לפעולה משותפת. הארגון שבראשו היא עומדת כיום, "אקציה דמוקרטיה", מתמקד במתן פלטפורמה לחיבור בין מאבקים שונים.

ורגה נולד למשפחה של מתנגדי משטר בהונגריה הקומוניסטית. הוא מספר שהוריו היו בין אלה שהקימו את אחד מארגוני החברה האזרחית הראשונים בהונגריה אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי ב-1989 ועסקו בחיבור בין הארגונים השונים במדינה, והוא רואה בעצמו ממשיך דרכם. במשך 20 שנה, עסק ורגה בתחום של אקטיביזם מקומי וארגון קהילתי, עד שב-2010 שוב השתנה המשטר. "כל מה שניסינו לבנות נהרס, או לפחות מנסים להרוס אותו עכשיו במשך 13 שנה, והיינו צריכים לעלות רמה ולהתמודד עם סוג חדש של אויב, מאבקים גדולים יותר בסוגיות גדולות יותר. וזה מה שאנחנו עושים בעשר השנים האחרונות", הוא אומר. הוא ייסד ועומד בראש א-האנג, פלטפורמת קמפיינים עם יותר מ-600 אלף פעילים.

מחקים אחד את השני. פגישת פסגה של מנהיגים ממזרח אירופה, 2021. מימין לשמאל: ראש ממשלת צ'כיה לשעבר אנדרי באביש, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ראש ממשלת סלובקיה אדוארד הגר וראש ממשלת פולין תדאוש מזובייצקי (צילום: משרד ראש הממשלה בהונגריה CC BY-NC 2.0)

מחקים אחד את השני. פגישת פסגה של מנהיגים ממזרח אירופה, 2021. מימין לשמאל: ראש ממשלת צ'כיה לשעבר אנדרי באביש, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ראש ממשלת סלובקיה אדוארד הגר וראש ממשלת פולין תדאוש מזובייצקי (צילום: משרד ראש הממשלה בהונגריה CC BY-NC 2.0)

"הלכנו קדימה ואחורה במשך שנים"

על הרקע הלא פשוט הזה, כל הארבעה מארגנים מאבקים במגוון רחב של סוגיות ותחומים. פעמים רבות הם עצמם חווים מתקפות, איומים ומסעות הכפשה מצד המשטר, אבל הם לא חושבים אפילו לעצור. מתוך החוויות שעיצבו אותם, ההצלחות וגם הכישלונות הלא מעטים, המסר שלהם ברור: המאבק על הדמוקרטיה הוא מאבק מתמשך, שלא יכול להסתכם בסדרה של הפגנות, המוניות ככל שיהיו.

המאבק המוצלח הראשון שניהל ברדטן, למשל, נמשך כעשור. המאבק עסק במכרה זהב בכפר בטרנסילבניה, שחברת כרייה רצתה לפוצץ תוך שימוש בחומרים רעילים. "במשך 10 שנים נסענו לשם כמעט כל סוף שבוע", הוא מספר, "ובסוף שכנענו את מרבית החברה ברומניה להתנגד למכרה הזהב הרעיל הזה. כיום הכפר מוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. אם היו כורים שם, המקום היה נראה כמו הירח". הוא מתאר תהליך ממושך ומתסכל, שבו היה צריך לשכנע את הממשלה להגיש את הבקשה לאונסק"ו, ו"ברגע שהצלחנו לשכנע שר להגיש את המסמכים, הגיע שר אחר ודחה את זה. הלכנו קדימה ואחורה במשך שנים רבות, אבל לא איבדנו תקווה.

"כל ההתמדה הזאת לימדה אותנו שלפעמים יש רגע שנכון לפעול בו, ולפעמים יש רגע שנכון לחכות בו להזדמנות הטובה הבאה. בקמפיינים שלנו עכשיו, יש דברים שאולי ידרשו 20 שנה כדי לפתור את המצב. במאבק במכרה זהב אחר הצלחנו, אחרי שרכשנו חלקת אדמה באמצע המכרה. אנחנו מאתגרים אישורי כרייה שהממשלה מעניקה לחברות מזהמות. זה לא מוגבל רק לתחום הסביבה. למשל, הצלחנו להכניס מערכת לניטור זיהומים בבתי חולים, שהיו בעיה קשה ברומניה; והעברנו חקיקה שמקשה על בירוא יערות".

כשפבליק נדרשת לתאר מאבק מוצלח, גם היא מדברת על מאבק סביבתי, נגד חברת הכרייה הבינלאומית "ריו טינטו", שרצתה להקים בסרביה מכרות לכריית ליתיום. הנשיא ווצ'יץ ניסה להעביר שני חוקים שיסייעו לחברת הכרייה, אחד מהם חוק שמאפשר הפקעת קרקעות בקלות לצורכי כרייה, והשני חוק שמגביל את האפשרות של אזרחים להיאבק על זכויותיהם בתחום. התקיימו הפגנות, 300 אלף איש חתמו על עצומה, ופרסומת נגד "ריו טינטו", ששידורה בתקשורת הממשלתית לא אושר, הוקרנה מול משרדי החברה ויותר ממיליון אנשים צפו בה תוך 24 שעות.

זה לא עזר, ומאמצי החקיקה נמשכו. המוחים החליטו להגביר את הלחץ ולהתחיל לחסום כבישים. "הודענו שאם החוקים האלה יעברו, נחסום את הכבישים הראשיים במדינה, משהו שמעולם לא קרה בעבר. בהתחלה אמרנו שנעשה את זה בשבת במשך שעה, וכל שבוע נאריך את החסימה בעוד שעה. ואז הם העבירו את אחד החוקים, ואיימו במעצרים. זה היה מפחיד ולא ידענו למה לצפות. גם לא רצינו לומר לאנשים לאן לבוא, כי אם היינו עושים את זה, ישר היו מביאים כוחות משטרה ועוצרים אותנו. ההנחיה שלנו היתה – בואו לכבישים הראשיים ממקומות שונים ומכיוונים שונים, ודווחו איפה אתם נמצאים", מספרת פבליק.

המחאה נולדה סביב מכרז לכריית ליתיום. המחאה האקולוגית בסרביה, 2021 (צילום: סארה ריסטיץ' מחקים אחד את השני. פגישת פסגה של מנהיגים ממזרח אירופה, 2021. מימין לשמאל: ראש ממשלת צ'כיה לשעבר אנדרי באביש, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ראש ממשלת סלובקיה אדוארד הגר וראש ממשלת פולין תדאוש מזובייצקי (צילום: משרד ראש הממשלה בהונגריה CC BY-NC 2.0)

המחאה נולדה סביב מכרז לכריית ליתיום. המחאה האקולוגית בסרביה, 2021 (צילום: סארה ריסטיץ' CC BY-NC 2.0)

בסופו של דבר, ביום האירוע הראשון, בזמן שפבליק והצוות שלה מוקפים בשוטרים מכל כיוון, התחילו לזרום לפבליק תמונות מכל רחבי המדינה של אנשים חוסמים כבישים וכותבים: "עשינו", "הצלחנו". בשבת שלאחר מכן כבר השתתפו יותר מ-150 אלף איש בחסימות, והמשטרה לא ידעה מה לעשות ונעלמה מהזירה. "ואז קיבלנו טלפון מווצ'יץ עצמו, ששאל מה הוא צריך לעשות כדי שייפסקו החסימות. הצגנו תביעות מאוד ברורות לביטול שני החוקים, והוא הסכים. הוא ידע שהבחירות הולכות וקרבות, ואם הבאנו 150 אלף איש באותו שבוע, קרוב לוודאי שבשבוע שלאחר מכן יהיו יותר".

למרות ההצלחה, הסיפור לא נגמר. "הם משנים את הנרטיב שלהם אחרי הבחירות ושוב מעלים את הנושא. אבל אנחנו עדיין נאבקים".

שימוש בדת נגד הדמוקרטיה

בפולין, המאבק שעלה לכותרות בשנים האחרונות היה מאבק הנשים בחוקי ההפלות הקשוחים במדינה. ההצלחה היתה מוגבלת ביותר, ולפי סקורון-באקה, בפועל כמעט לא ניתן לבצע כיום בפולין הפלה בעזרת רופא. עם זאת, נראה שהבחירות הקרבות שיתקיימו לקראת סוף השנה, ושלאופוזיציה יש סיכוי לא רע לנצח בהן, גרמו לממשלה לסגת מהקשחה נוספת של החוק, וסקורון-באקה סבורה שהמאבק חיזק את התנועה הפמיניסטית בפולין. בהקשר הזה, המחאה הצליחה להשיג הצלחה דווקא מחוץ לפולין. סקורון-באקה מספרת שראש ממשלת פינלנד הסכימה לספק הפלות בחינם לנשים מפולין, מה שייקל על חייהן של נשים רבות מעוטות אמצעים.

חלק מהמאבקים בפולין נשמעים קצת דומים למה שקורה פה היום, ונוגעים בשימוש בדת לצורך פירוק המוסדות הדמוקרטיים ומתקפה נגד זכויות אדם. סקורון-באקה אומרת שהם מנהלים בדרך כלל 10 עד 15 קמפיינים במקביל נגד המתקפות הבלתי פוסקות האלה, עם הרבה כישלונות, אבל גם הרבה הצלחות. למשל, "לאחרונה הצלחנו לעצור הצעת חוק נוראית של שר החינוך, שניסה למנוע מעמותות פרוגרסיביות להיכנס לבתי ספר". אבל הדבר שבו היא מתמקדת בו כעת הוא בניית תנועת ההתנגדות, והתגברות על הפיצולים, הסכסוכים והשחיקה בתוך סקטור העמותות בפולין.

מחאה נגד חוקי ההפלות בפולין, ב-13 בדצמבר 2020 (צילום: Silar, CC BY-SA 4.0)

מחאה נגד חוקי ההפלות בפולין, ב-13 בדצמבר 2020 (צילום: Silar, CC BY-SA 4.0)

ורגה ממקד את המאמצים בשנים האחרונות בניסיון לשקם את הזירה הפוליטית-אזרחית בהונגריה, באמצעות פיתוח של מערכת טכנולוגית ומתודולוגית לביצוע פריימריז פתוחים, שמאפשרת לבחור את הנציגים הטובים ביותר להתמודד מול נציגי הממשלה במגוון מערכות בחירות. החבילה שהארגון של ורגה הציע סיפקה גם אפשרות לעקוף את התקשורת הממוסדת לצורכי קמפיין. "בדקנו את המערכת הזאת לראשונה ב-2019, בבחירות לראשות עיריית בודפשט, ובעקבות התהליך הוחלף ראש העיר.

"לקראת הבחירות הארציות ב-2022 ניסינו להכניס מערכת כזאת לכל 106 מחוזות ההצבעה בהונגריה, וזה קרה בסוף 2021. זה נעשה באופן מקוון ולא מקוון. הצלחנו לגייס יותר מ-1,000 מפעילים מקוונים ויותר מ-10,000 מתנדבים בכל רחבי הונגריה. אקטיביסטים מארגונים שונים, ארגוני סביבה, להט"ב, שלום, כולם חברו יחד כדי להיות חלק מהתהליך. כמעט מיליון איש השתתפו בתהליך והצביעו, נוצרו תורים בכל הכיכרות בהונגריה. אנשים באמת רצו להצטרף ולהצביע למועמדים הטובים ביותר של האופוזיציה.

"למרבה הצער, המלחמה באוקראינה וריבים שפרצו בין מפלגות האופוזיציה הובילו לכך שבסופו של דבר תוצאות הבחירות היו דומות למה שהיה קודם, שוב המפלגה של אורבן השיגה רוב של שני שלישים בפרלמנט. אבל אפשר לומר שמצאנו מכשיר שהצליח להחזיר איזשהו רכיב דמוקרטי למשחק".

הכי חשובה היא האסטרטגיה

בין אם נצליח לעצור כאן בישראל את בליץ החקיקה האנטי דמוקרטית ובין אם לא, אין ספק שהמאבק נמצא בראשיתו. ועל אף השוני הרב בסיטואציה, גם כאן אנחנו מתמודדים עם זירה תקשורתית נשלטת ורופסת, ומתקפות בלתי פוסקות על חברה אזרחית ואופוזיציה פוליטית מפולגת, מסוכסכת וחלשה.

ההתגייסות לא הצליחה להפיל את אורבן. מחאה בהונגירה נגד הממשלה (צילום: רונאן שנהב המחאה נולדה סביב מכרז לכריית ליתיום. המחאה האקולוגית בסרביה, 2021 (צילום: סארה ריסטיץ' מחקים אחד את השני. פגישת פסגה של מנהיגים ממזרח אירופה, 2021. מימין לשמאל: ראש ממשלת צ'כיה לשעבר אנדרי באביש, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ראש ממשלת סלובקיה אדוארד הגר וראש ממשלת פולין תדאוש מזובייצקי (צילום: משרד ראש הממשלה בהונגריה CC BY-NC 2.0)

ההתגייסות לא הצליחה להפיל את אורבן. מחאה בהונגריה נגד הממשלה (צילום: רונאן שנהב CC BY-NC 2.0)

במרתון הזה, הדבר החשוב ביותר לדברי פבליק היא האסטרטגיה. לדבריה, "מחאה בלי אסטרטגיה היא חסרת משמעות. והיא צריכה להיקבע תוך כדי התהליך, תמיד להסתכל גם על השלב הבא, מה יקרה אחרי המחאה הזאת, כיצד המחאה הבאה תהיה שונה. אני משוכנעת שאם תישארו מחוברים, אם תעשו את זה בדרך אסטרטגית, בהחלט תוכלו להצליח. ויש לכם הרבה כוח ציבורי, ראיתי את זה ברחובות (בהפגנה בקפלן במוצ"ש האחרון; י"מ). אתם רק צריכים לארגן אותו".

בהקשר של "מאמצי הידברות" בין הקבוצות השונות מאוד, היא אומרת "לא צריך להקדיש הרבה זמן לאנשים שלחלוטין מתנגדים למה שאת אומרת, זה דורש אנרגיה רבה ולא מביא תוצאות. אנחנו תמיד מנתחים את הגורמים בשטח ומנסים למצוא כאלה שנמצאים איפשהו באמצע ומספיק פתוחים כדי לדבר".

סקורון-באקה מסכימה. "עדיף ליצור קשר עם אלה שיחסית קרובים אליכם ואחר כך להתרחב הלאה. אני חושבת שזו גישה יותר אסטרטגית לשימוש במשאבים". היא גם מזהירה מפני פעולה אינטנסיבית מתוך זעם, שעלולה להוביל לשחיקה. "צריך להקפיד גם על שימוש נכון במשאבים האישיים. אם תכלו את כל האנרגיה בטווח הקצר, כמו שאני עשיתי בעבר כשהלכתי כל יום להפגנה, לא תישאר לכם אנרגיה לטווח הרחוק. וצריך לשמור את הכוח להרבה שנים".

ממשיך את מורשת הדיקטטור מילושביץ. נשיא סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ (צילום: duma.gov.ru, CC BY-SA 4.0)

ממשיך את מורשת הדיקטטור מילושביץ. נשיא סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ (צילום: duma.gov.ru, CC BY-SA 4.0)

ברדטן אומר ש"תמיד חשוב להיות צעד אחד לפניהם, אסור שמה שהם עושים יפתיע אותנו. אנחנו יודעים לאן הם רוצים להגיע, וצריך רק ללמוד איך הם מנסים להגיע לשם ולהיערך לכל הרגעים האפלים. ברמה האישית, אני ממליץ שמי שעייף שינוח קצת, אבל לא לאבד תקווה ואמונה. זה מה שהם מצפים שיקרה, וכשזה יקרה – הם ניצחו".

ורגה מדגיש שוב את חשיבות הזירה הפוליטית, ואומר: "אני חושב שהדיון הזה והמצב בכל המדינות ממחיש שיש לנו תפקיד חשוב בפוליטיקה. לדעתי, החברה האזרחית צריכה להתקרב לפוליטיקה ולהשפיע עליה. אבל כדי לעשות את זה, צריך לחשוב לא רק במונחים של קמפיינים ותגובות, אלא גם במונחים של מבנים – מה המבנה הטוב ביותר להתאחד סביבו, שיכול להבטיח שיתוף פעולה ארוך טווח בין גופים שונים. המסר שלי הוא: תתאחדו, תהיו אמיצים, ותהיו פוליטיים".

לדבריו, "צריך לחשוב מה קורה בין המחאות, איזה עוד לחץ אפשר להפעיל, איזו עוד אסטרטגיה. מחאה זה דבר טוב כשאתה ממש בחזית, אבל צריך לדאוג גם לעבודה ארוכת טווח ושיטתית עם אנשים. מפלגות רוצות רק לנצח בבחירות, אז אף אחד לא בונה אסטרטגיות, לא דואג להיות נוכח, להקים תאים מפלגתיים, בעיקר באזורים הכפריים (בפריפריה; י"מ) ותנועות שיכו שורש. זו אולי הדרך היחידה לעקוף את הנרטיב הממשלתי.

"דמוקרטיה היא מאבק יומיומי. לא משנה מה יקרה בעתיד הקרוב, אל תפסיקו. מניסיוננו, הם העבירו כל כך הרבה חוקים רעים בכל כך הרבה אופנים רעים, וכמה פעמים הצלחנו לבטל את החוקים. אז אם אתם יודעים מה אתם רוצים ואתם דבקים בזה, דבקו בזה עד שתצליחו. כי אם תעזבו אחרי פעם או פעמיים, זה בדיוק מה שהם רוצים שתעשו. צריכה להיות לכם אסטרטגיה ליום שאחרי".

"אני מאמינה שהאנשים הנכונים שרוצים ממש לעבוד קשה על חזון יכולים לעשות את זה", אומרת פבליק. "אם יש את זה, זו רק שאלה של ארגון. לא משנה כמה כוח יש לפוליטיקאים, הם מבססים אותו עלינו, האזרחים שהם אמורים לייצג, ואסור לשכוח שבמספרים אנחנו הרבה יותר חזקים. צריך לזכור שהניצחונות הקטנים חשובים מאוד. עם הזמן, הניצחונות האלה גדלים ומצטברים, ונותנים תקווה לעוד ועוד אנשים שמצטרפים למאבק".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf