לא טרור יהודי, טרור ישראלי

למרות המניע הלאומני המובהק של מעשיהם, השיח הישראלי נמנע מלקרוא למחבלים אזרחי ישראל "ישראלים" ובמקום זאת מתייג אותם כ"יהודים". אולי מפני שכך נוח יותר להציג אותם כתופעה מן הזן הפנאטי-דתי ולא כחלק מן הישראליות הנורמטיבית

מאת:

כותב אורח: יונתן אנגלנדר

ישראל היא מדינה שממהרת לנכס לעצמה כל תופעה ופעילות המתרחשות בשטחה, מהצלחת מיזמי היי-טק בהם לא השקיעה אפילו שקל אחד ועד זכיות של ספורטאים להם לא סיפקה ולו את תנאי האימון הבסיסיים ביותר. אפילו אסונות טבע ותאונות דרכים מתויגים במהרה כעניין לאומי וממלכתי. על רקע זה מסקרנת ההימנעות העקבית מלקרוא למחבלים אזרחי ישראל "ישראלים", ובמקום זאת לתייג אותם כ"יהודים".

הטרור מבית מדרשו של ברוך גולדשטיין, ג'ק טייטל, והמחתרת שביקשה לפוצץ את מסגד אל-אקצא מוגדר תמיד כ"טרור יהודי", הוא לעולם לא ישראלי. זאת גם כשהמחבלים הם חיילי צה"ל, כפי שהיה דני טיקמן, שריסס חנויות של ערבים בחיפה, או דוד בן שימול, שירה טיל לאו על אוטובוס פלסטיני, רצח אדם אחד ופצע עשרה. או כמו גם הצעירים שנעצרו בחודש שעבר, שניים מהם חיילים, החשודים כי היו מסתובבים בבאר שבע ותוקפים ערבים באלות, סכינים ומוטות ברזל.

כנופיית הבלאדים תוקפת פעילי שמאל:

אנחנו קוראים למפגעים הללו, הסהרורים מהגבעות, שגדלו והתחנכו בישראל, "טרור יהודי", וכך יוצרים מרחק ביננו ובינם. במערכת הקטלוג הפועלת בתוכנו, אנו בוחרים למקם אותם כתופעה מן הזן הפנאטי-דתי, אי שם לצד דאע"ש וחמאס, ולא כחלק מן הישראליות הנורמטיבית. תמונותיהם של רבים מהחשודים והאשמים במעשים הללו, כפי שהן מתפרסמות בתקשורת, בכיפות וציציות, מסייעות לנו במלאכת התיוג. מעשיהם המזוויעים – רימון על בית משפחה, דקירה של עוברי אורח, שריפת נער – מסמנים אותם עבורנו כמפלצות, אותו דימוי נוח שהתרגלנו לייחס לטרוריסטים הפלסטינים. רק הדת מסוגלת להשחיר כך את הנפש ולהקשות כך את הלב. אנחנו אומרים לעצמנו שהשראתם היא מקביליהם המוסלמים, שהם לא יותר מעשבים שוטים בערוגה הנאה שהיא מדינת ישראל.

אך יש לזכור שזהות הטרוריסטים אינה רק דתית אלא גם לאומית. לטרור היהודי בארצות הברית בצרפת או בישראל מאפיינים שמייחדים אותו, כל מקום והנסיבות הייחודיות לו. בישראל מבצעיו הם ישראלים שנולדו פה, חונכו פה, ומעשיהם הם תוצר מקומי. הטרור שאותו אנו מכנים 'יהודי' הוא ישראלי – כמו במבה, כמו Waze, כמו צה"ל.

> "צומוד": מאות פלסטינים ויהודים הקימו מאחז מחאה בגדה

"מה שקרה בדומא לא מפתיע". תמונות של משפחת דוואבשה בחדר השינה השרוף. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

זה לא טרור יהודי, אלא טרור ישראלי. תמונות של משפחת דוואבשה בחדר השינה השרוף. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

שלוש אצבעות בתמיכה ברוצחים. מתנחלים מפגינים מול הדיון בהארכת המעצר של נאשמי פיגוע השריפה בכפר דומא (צילום: היאם זבארקה)

שלוש אצבעות בתמיכה ברוצחים. מתנחלים מפגינים מול הדיון בהארכת המעצר של נאשמי פיגוע השריפה בכפר דומא (צילום: היאם זבארקה)

אלימות כחול לבן

הנטייה היא לייחס את נכונותם של המחבלים הישראלים לרצוח חפים מפשע לקיצוניות דתית, אך המקורות ההיסטוריים של הטרור הארצישראלי, הארגונים להם אנו קוראים היום מחתרות, הופעלו רובם ככולם בידי חילונים. המניע לפעולות, אז כמו היום, הוא לאומי לא פחות מאשר דתי. קדושת הקרקע, טוהר הגזע וריבונות העם – כל המונחים שבעבורם יוצאים מחבלים אל פעולותיהם. אמנם עונדים מסיכה דתית, אך לא קשה לראות מתחת לסדין התחפושת את הפנים המקוריות, הלאומניות. עובדה היא שעד לשעה זו לא ראינו תלמידי ישיבה חרדים מבצעים פיגועים נגד ערבים: חפים מהמרכיב הלאומני, הם מתעסקים בלימוד פרקי משנה ורדיפת חיילים חרדים.

טוב וראוי שהחברה הישראלית מגנה את פעולות הטרור הישראלי, אך אל לנו להשלות את עצמנו שמדובר ביותר מפעולה טקסית שאין בה כל כוונה אמתית. הפוליטיקאי הישראלי יביע זעזוע עמוק משריפת הנער מוחמד אבו ח'דיר אבל ישתוק לאחר שצה"ל פוצץ בית ספר בעזה והרג 20 ילדים. הזעזוע, אם כן, הוא לא על הרג חפים מפשע, שכן זהו עניין שבשגרה, אלא על הנכונות של אזרחים לשבור את המונופול שיש לצה"ל על האלימות. על כן, אל לנו לטעות: הרטוריקה היא אולי יהודית, אבל האלימות כל כולה כחול-לבן.

יונתן אנגלנדר הוא עורך חדשות בדיגיטל חדשות 10 ומנחה בבינ"ה – התנועה ליהדות חברתית.

> ביום ירושלים אני בורח ממנה הכי רחוק שאפשר

הלווייתם של 21 בני משפחת אלנג'אר שנהרגו זמן קצר לפני הפסקת אש, בכפר בני סוהילא, מזרחית לח'אן יונס, 26 ביולי, 2014. משפחת אלנג'אר ברחה מביתה בחוזעה, כמו רבים אחרים מכפרם, בעקבות כיבוש המקום ע״י הצבא הישראלי. כ-1000 פלסטינים נהרגו עד כה בעזה וכ-5000 נפצעו. (אן פאק/אקטיבסטילס)

הלווייתם של 21 בני משפחת אלנג'אר שנהרגו זמן קצר לפני הפסקת אש, בכפר בני סוהילא, מזרחית לח'אן יונס, 26 ביולי, 2014. משפחת אלנג'אר ברחה מביתה בחוזעה, כמו רבים אחרים מכפרם, בעקבות כיבוש המקום ע״י הצבא הישראלי.(אן פאק/אקטיבסטילס)

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"לעשות נקמה בגויים". הפגנת ימין בשייח׳ ג׳ראח, לאחר שנערה פלסטינית דקרה מתנחלת (צילום: אורן זיו)

"לעשות נקמה בגויים". הפגנת ימין בשייח׳ ג׳ראח, לאחר שנערה פלסטינית דקרה מתנחלת (צילום: אורן זיו)

חשש בשייח' ג'ראח: הדקירה תנוצל להגברת הלחץ על הפלסטינים

הדקירה של מתנחלת משייח' ג'ראח בידי נערה פלסטינית הזכירה בשכונה הזו אין ממש שכנות בין יהודים וערבים. הפגנת הימין בשכונה והתנהגות משטרה עלולים לסמן ששייח' ג'ראח שוב בדרך להיות חברון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf