newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשקצינים במיל. הופכים לדיסידנטים. המהפך שעבר המאבק בשחיתות

השאלה אם אמיר השכל הוא גיבור או פריבילג מחמיצה את הנקודה. תחת המכבש של נתניהו, אנשי ממסד כמו השכל שרק רוצים "לשמור על הסדר הקיים" עוברים תהליך של רדיקליזציה. זה פותח פתח לאפשרויות חדשות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

המעצר של אמיר השכל עורר תגובות מנוגדות בקרב השמאל-מרכז, בקרב מי שאמיר פאח'ורי נוהג לכנות מחנה "השמאל מהימין". היו מי שחשבו שהמעצר של תת אלוף במילואים, מי ש"תרם למדינה" כל כך הרבה, הוא הוכחה שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה. והיו מי שחשבו שעצם העניין המופרז בגורלו של אשכנזי/קצין/פריבילג היא הוכחה שהדמוקרטיה בישראל חולה. כמו שאופייני לימי הרשתות החברתיות, הוויכוח נשא אופי רגשי. מי שראה בו גיבור, הוצג כתמים במקרה הטוב או אויב במקרה הרע, וההפך.

הדורסנות של נתניהו כמעט אילצה את מפגיני השחיתות להיות לא נחמדים. הפגנת "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

הדורסנות של נתניהו כמעט אילצה את מפגיני השחיתות להיות לא נחמדים. הפגנת "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

אבל נדמה ששני הצדדים החמיצו נקודה מרכזית. הנחישות של השכל להפגין במשך תקופה כל כך ארוכה, המעצר שלו ושל חבריו, הנכונות שלהם לבלות לילה ואולי אף יותר במעצר, והעובדה שמאות רבות מתומכיהם עמדו מול חומות בית המעצר במגרש הרוסים וקראו קריאות שפעם היו שמורות לשמאל הרדיקלי – מבטאים את הפיכתו של השכל ושל מחאת "הדגלים השחורים" בכלל לסוג של דיסידנטים למשטר של נתניהו. במובן הזה, לעבר הצבאי שלו יש משמעות. זה לא חסר תקדים, גם מוטי אשכנזי השתמש בעבר הצבאי שלו כדי להוביל את המחאה אחרי מלחמת יום כיפור (לא במקרה, השכל רואה בו מודל), אבל זה לא מובן מאליו שתת אלוף הופך לדיסידנט.

השכל יצא ל"מחאת היחידים" שלו כדי להפגין נגד השחיתות של נתניהו. מאבק נגד שחיתות הוא מראש מאבק מוגבל. הוא בדרך כלל אינו שואף לשנות מן היסוד את מבני הכוח הכלכליים והמעמדיים בחברה, ובמקרה הישראלי הוא מנותק לחלוטין משאלות כמו הכיבוש של השטחים הפלסטינים או העליונות היהודית בתוך מדינת ישראל "היהודית והדמוקרטית". אין זה אומר שההתקוממות המוסרית נגד השחיתות אינה אותנטית, אבל קשה להתעלם מכך שרבים ממי שמובילים את המאבק הזה הם עצם מעצמו של הממסד, שמאחורי הדרישה שלהם ל"מינהל תקין" עומד גם הרצון שלהם לשמור על כוחם בחברה, לשמור על הפריבילגיות, כפי שנהוג לומר היום.

נתניהו מוציא את המפגינים נגדו מאזור הנוחות

אבל במהלך השנים, המאבק של השכל וחבריו ושל הפעילים ממחאת פתח תקווה או ממחאת הדגלים השחורים שינה את אופיו. הצפצוף המוחלט של נתניהו על כללי המשחק הדמוקרטיים, האופי האוטוריטרי ההולך וגובר של שלטונו, הדרישה שאינו יודעת שובע לנאמנות אישית אליו ואל משפחתו, המאמץ המתמיד שלו לרמוס כל אופוזיציה נגדו ולהציג אותה כלא-לגיטימית, בלי להבדיל אם היא באה מפלסטינים הנאבקים נגד הכיבוש והאפליה, מארגוני עובדים או מפקידים צייתנים בדרך כלל כמו היועץ המשפטי מנדלבליט או מעיתונאית אמצע הדרך כמו רינה מצליח – כמעט אילצו את מתנגדי השחיתות לחרוג מהמקום הנוח של מאמרים בעיתון או מחאות מנומסות למקום שבו הם נמצאים עכשיו. השכל הוא אינו חתרן שפועל בדרכים ממוסדות, הוא איש ממסד שנדחף לפעול בדרכים שנחשבות חתרניות – אי ציות אזרחי, נכונות להיעצר וכולי.

השינוי הזה שעבר על המאבק נגד השחיתות ובעד "מינהל תקין" השפיע השפעה עמוקה על הפוליטיקה הישראלית. בלעדיו אי אפשר להסביר את ההצלחה של בני גנץ וכחול לבן לטפס מעבר לרף שלושים המנדטים שלוש פעמים ברציפות, מה ששום מנהיג של המרכז שמאל לא הצליח לעשות מאז ימי רבין. בלעדיו אי אפשר להסביר מדוע נתניהו נכשל שלוש פעמים להשיג 61 מנדטים, למרות שבסקרים רוב הציבור בישראל מזדהה כימני.

הדורסנות של נתניהו כמעט אילצה את מפגיני השחיתות להיות לא נחמדים. הפגנת "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

הדורסנות של נתניהו כמעט אילצה את מפגיני השחיתות להיות לא נחמדים. הפגנת "הדגלים השחורים" מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

המהלך הזה הביא לא רק לשינוי בדפוסי ההצבעה. הנכונות החדשה וחסרת התקדים כמעט של מצביעי המרכז-שמאל  הציוני לקואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת, שהלכה וגברה מבחירות לבחירות והגיעה לשיא מייד אחרי הבחירות במארס 2020 – בין  72 אחוז ממצביעי כחול לבן לפי סקר אקורד ל-81 אחוז לפי סקר שערכה ד"ר דליה שיינדלין – נבעה כנראה גם מהרדיקליזציה של אנשי המרכז-שמאל ביחס לשלטון נתניהו. מול מה שנתפס כמתקפה על שלטון החוק והדמוקרטיה, על מה שהם ראו כערכי היסוד שלהם, מצביעים במרכז-שמאל מצאו את עצמם לפתע בסירה אחת עם המיעוט הפלסטיני. רבים מהם הבינו שבלעדי הקולות של מצביעי הרשימה המשותפת פשוט אי אפשר להפיל את נתניהו. יותר מכך, כמה מהם התחילו להבין שעצם היחס לפלסטינים בישראל הוא נייר לקמוס להיותה של ישראל דמוקרטיה, להיות הם עצמם דמוקרטים.

אצל המרכז-שמאל, מוסיף פרופ' הלפרין, הסיפוח "מייצר פגיעה באופן שבו הם רואים את עצמם, הם תופסים את עצמם כמי שרוצה שלום, והסיפוח פוגע בדימוי העצמי שלהם"

זה ניכר באופן האוהד שבו התקבלו נציגי הרשימה המשותפת בהפגנות של אנשי "הדגלים השחורים" מול הכנסת כאשר היו"ר דאז יולי אדלשטיין ניסה למנוע את החלפתו ולחסום את הדרך למה שנראה אז אפשרי: ממשלה של כחול לבן בתמיכת המשותפת. זה ניכר גם בהפגנה בכיכר רבין בתל אביב של "הדגלים השחורים" שנערכה אחרי שגנץ "בגד" בשותפות הזו וחבר לנתניהו ובה יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה היה לכוכב המרכזי. וזה ניכר גם בהפגנה במוצאי שבת האחרון מול מעון ראש הממשלה בירושלים למען שחרורם של השכל וחבריו, שבה הוזמן לנאום ח"כ עפר כסיף מהמשותפת וחיבר באופן ברור בין הכיבוש והשחיתות.

זה לא הופך את השכל ואת התומכים בו ללוחמים נגד הכיבוש והגזענות. אבל זה כן מראה שמכבש הדיכוי שמפעיל נתניהו מקרב בין מי שרק לפני שנה או שנתיים לא העלו על דעתם לעמוד יחד באותה הפגנה. את המיאוס של אותו מרכז-שמאל ישן כלפי שלטון נתניהו אפשר לראות גם בתוצאות הסקרים. אותו מרכז-שמאל כבר לא מוכן לקבל את תיאוריית "השינוי מבפנים", שהיתה פעם כל כך חביבה על מצביעי העבודה שהצטרפה שוב לממשלות בראשות הליכוד בעשרות השנים האחרונות. כחול לבן, העבודה וגשר קיבלו בבחירות במארס 37 מנדטים. בסקר ערוץ 13 שפורסם שלשום הן קיבלו יחד תשעה מנדטים. הציבור שלהן דוחה את הקשר שלהן לנתניהו.

"רוצים לראות את עצמם כדמוקרטים"

על הרקע הזה מעניין לנתח את התוצאות של סקר מכון אקורד שפורסמו אתמול. לפי הסקר, 69 אחוז מהישראלים (63.5 אחוז מהיהודים ו-90 אחוז מהערבים) מתנגדים לסיפוח. בשמאל ההתנגדות היא כמעט מוחלט (94 אחוז נגד), במרכז ההתנגדות היא גורפת (80 אחוז), ואפילו בימין יש התנגדות ניכרת – 40 אחוז נגד סיפוח.

התוצאות צריכות להפתיע כי אותו סקר בערוץ 13 מראה שאם הבחירות היו נערכות היום, גוש הימין היה זוכה לרוב של 64 מנדטים בכנסת. במלים אחרות, יש רוב דחוק לימין בקלפי, אבל הפרויקט הפוליטי המרכזי שהוא דוחף, הסיפוח, נמצא במיעוט קטן, שני מתנגדים על כל תומך אחד. יותר מכך. מבין עשרה נושאים שהוצגו לנשאלים, הסיפוח ו/או החלת הריבונות נמצאים במקום האחרון בסדר העדיפויות של הציבור היהודי, מפגר לא רק אחרי דאגות הפרנסה והבריאות אלא אפילו אחרי "קידום הסכם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

התקבל באהדה בהפגנה נגד השחיתות. איימן עודה במחאת הדגלים השחורים בתל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

התקבל באהדה בהפגנה נגד השחיתות. איימן עודה במחאת הדגלים השחורים בתל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

פרופ' עירן הלפרין מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והיו"ר והמייסד של מרכז אקורד, אומר שהם אמנם לא שאלו באופן ישיר את הנשאלים למה הם בעד או נגד הסיפוח, אבל מנתונים שהם אוספים הוא יכול לומר שהסיבה המרכזית להתנגדות היא תחושה שהסיפוח מכניס "אלמנט של אי ודאות למצב קיים של אי ודאות, הם לא יודעים לאן זה מוביל". כלומר הנימוקים הם בראש ובראשונה נימוקי תועלת, לא נימוקים מוסריים או חשש לפגוע בפלסטינים.

אבל אצל המרכז-שמאל, מוסיף הלפרין, נוסף עוד שיקול. הסיפוח, הוא אומר, "מייצר פגיעה באופן שבו הם רואים את עצמם, הם תופסים את עצמם כמי שרוצה שלום, והסיפוח פוגע בדימוי העצמי שלהם". אחד הדברים המרכזיים שאנשי המרכז-שמאל נבדלים מאנשי הימין, אומר הלפרין, הוא שהם מגדירים את עצמם כדמוקרטים ולא-גזענים. בלי ההגדרה הזו, הם עשויים "להישאר בלי תוכן לזהות שלהם".

הלפרין מספר כי הדימוי העצמי "הדמוקרטי" הזה תרם גם לתמיכה הגדולה בקרב המרכז-שמאל בממשלה שתישען על הרשימה המשותפת. ההתנגדות לסיפוח במרכז-שמאל, טוען הלפרין, "מדברת באותה שפה". המסקנה שלו היא שכפי שהיה לגבי שאלת ההישענות על המשותפת, כך גם לגבי הסיפוח "מתרחשת סיטואציה שאפשר לחבק פנימה אנשים שמחפשים את החיבור למשהו שיבחין אותם ממה שהם לא רוצים להיות". במלים אחרות, לא צריך להריע לדרגות של השכל או להתבטל בפני עברו הצבאי כדי לפתוח אתו בדיאלוג, גם אם הוא ותומכיו עדיין לא קוראים  "די לכיבוש" או "הלאה האפרטהייד".

האם זה מה שמבשרת הרדיקליזציה של המאבק של השכל ואנשי "הדגלים השחורים", האם זו יכולה להיות התוצאה של הפיכתם, כמעט בעל כורחם, לדיסידנטים? מוקדם לומר. הפערים עוד גדולים מאוד. בגוף (הקשרים החברתיים שלהם) ובחומר (המעמד שלהם) הם עדיין רחוקים מהעמדה הרדיקלית ששותפות עם הפלסטינים ועם שאר הקבוצות המודרות בישראל דורשת. אבל ייתכן שברוחם ובתפיסה שלהם את עצמם, כפי שמצביע הלפרין, הם כבר הרבה יותר קרובים לעמדה הזו ממה שהיו אי פעם בעבר. הפרחים לנתניהו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
טחינה אלארז במדפים (צילום: אורן זיו)

טחינה אלארז במדפים (צילום: אורן זיו)

בעלת טחינת אלארז: "הטלפון לא מפסיק לצלצל. רבים תומכים בי"

מאז אתמול מתחולל ויכוח עז בחברה הפלסטינית סביב תרומה של בעלת המפעל, ג'וליה זהר, לאגודת קו סיוע נפשי לקהילה הגאה. בארגונים פמיניסטיים טוענים שזהר היא מטרה קלה משום שהיא אישה, ואילו יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה רומז שברקע יש גם אינטרסים כלכליים זרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf