כשהשופט והשוטר הם גברים, לוופאא עבאהרה לא היה סיכוי

ברצח של ופאא עבאהרה מעראבה אשמים רבים. אישה בת 37 נרצחה ברחוב בדקירות, והיה מי שצילם, והיה מי ששידר בפייסבוק, ולא היה מי שיעצור את התוקף.

השוטר שאמר לוופאא עבאהרה ש"רק הוא מחליט" מבטא את היחס הגברי לנשים במצוקה. הפגנה במחאה על הרצח בעראבה (צילום: מעון חירום לנשים)

אמא לחמישה ילדים ניסתה בכל דרך לשמור על החיים שלה, להתחנן לעזרה, לדפוק על כל דלת, ולא היה מי שיושיע, לא היה מי שיבין את האימה שוופאא חיה בתוכה. כשלנו בשמירה על האישה הטובה הזו, על האמא המסורה הזו, על הבת והאחות הזו שחיפשה רק שקט בחיים.

ביום שלישי נסעתי עד עראבה כדי להיות עם ארגוני נשים מהצפון בכיכר העיר כדי למחות ולהביא את הצעקה של הנשים הערביות העולות על מזבח הגבריות האלימה אחת אחרי השנייה, ואחרי מותן מותירות את הנשים האחרות, את כולנו, עם קצת פחות תקווה והרבה מועקה.

רוב אלה עמדו בכיכר היו פעילות פמיניסטיות. מנהלת המקלט שבו שהתה ופאא הראתה לי מכתבים שכתבו הנשים במקלט לאישה ששילמה בחייה את מחיר החופש. נשים, שלא יכלו לצאת מהמקלט להפגנה, שלחו מכתבים באמהרית, רוסית, עברית וערבית לזכרה של ופאא, קובץ מכתבים שמסמל את מציאות חיינו כנשים במדינה הזו. גם ראש העיר וכעשרים גברים עמדו בין המפגינים, אבל הרוב היו צעירות ונערות, שצעקו מדם ליבם נגד האלימות והדיכוי "רוצות לחיות, רוצות לחיות, לא נשתוק ולא נמות".

ופאא היא האישה ה-15 מהחברה הערבית שנרצחה מתחילת השנה המדממת הזו. הרצח שלה היכה בעיר הגלילית עראבה וזעזע את החברה הערבית כולה, למרות שהרצח היה צפוי כל כך, ולמרות שהתרגלנו לכאורה לרציחות ברחוב כל יום.

ופאא עצמה ידעה שהיא בסכנת חיים, ואף על פי כן לא הצליחה לגייס את גורמי הרווחה או המשטרה או בית הדין השרעי או בית משפט השלום. כולם הפקירו אותה לגורלה .

שילמה בחייה על הרצון לחופש. ופאא עבהארה

ופאא היתה נשואה לגבר אלים ואכזרי כלפיה, כלפי הילדים, וגם כלפי הסביבה. הוא הורשע בעבירות של אלימות, איומים וירי. היא עזבה למקלט לנשים נפגעות אלימות, היא ניצחה את המערכה על ההתנתקות שלה מבעלה האלים, ובית הדין השרעי העניק לה גט למרות התנגדות בעלה השתלטן, והיה נדמה לה אולי שתוכל להתחיל חיים חדשים. היא נאבקה על משמורת על ילדותיה הקטנות, שגם הן נפגעו מאותו אב שהוגשו נגדו כתבי אישום אחרי שפגע גם בהן. אך בסופו של דבר שילמה בחייה על המאבק על הילדים בדרך לחופש מיוחל.

רביע כנאענה נמלט אחרי הרצח והמשטרה עדיין מחפשת אחריו. מעניין כמה זמן יעבור עד שתמצא אותו. מעניין כמה זמן היה עובר עד שהמשטרה היתה עוצרת גבר ערבי, החשוד ברצח וחמוש, אם היה מסתובב בנתניה או כרמיאל. כל עראבה מכירה את האיש הזה, את עברו, והרבה אנשים מפחדים ממנו ובצדק.

ואני שואלת ייתכן שאדם, שביצע כל כך הרבה עבירות, מתייצב מול שופט בבית משפט השלום בעכו אחרי שתקף את בנותיו ואיים על גרושתו, הפרקליטות מבקשת בכך הכל שיורחק מהעיר שבה מתגוררות הנשים שהוא איים לרצוח, והשופט זיאד סאלח מבית משפט השלום בעכו לא מסכים. האם הזכות לחופש התנועה של גבר אלים גוברת על הזכות של אישה לחיות בביטחון?

מה עבר בראשו של השופט? ששוב האשה מגזימה והיסטרית, שהגבר לא יעשה כלום כי הוא הביע חרטה בפני השופט? האם פעלה כאן האחווה הגברית וגזרה דין מוות על האשה הזו? לא ברור לי למה הגבר הזה לא הורחק מעראבה ל-45 יום, לא ברור לי למה מערכת המשפט עמדה חסרת אונים מול איש אלים ומסוכן אחד.

מסתבר שהשופט הזה צבר מוניטין רב שנים, שהעניק לו את הכינוי "המשחרר הסדרתי". גברים אלימים ומסוכנים רבים הובאו בפניו וזכו ליחס מקל וסלחני, בלי סיבה מוצדקת לכאורה. בבתי המשפט אומרים שכל מקרה לגופו. זה נכון, ואי אפשר להשוות בין גברים אלימים שונים וחומרת העבירות שלהם.

אבל במקרה של השופט סאלח, גבר שהטיח את ראשה של בת הזוג שלו בקיר כמה פעמים, גבר שאיים לדקור את אמא שלו בסכין, גבר שהלם בפטיש בראשו של גבר אחר וגבר שאיים לשרוף בבנזין את אשתו וילדיו –  כולם עברו אצלו ולא נשלחו למאסרים ממושכים או לא קיבלו עונשים הולמים.

ובכלל, מי קובע מהי חומרת המעשים של גבר אלים?  גבר בגלימה שחורה בבית משפט או אישה שסבלה מאותם מעשים? איך אפשר לתרגם לשופט את תחושת האיום והמתח, שחיה בו אישה שבעלה מתעלל בה לאורך זמן?

מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט חייבת לבדוק את עצמה ואת התפקוד שלה בכל מה שנוגע לאלימות נגד נשים. אחרי הרצח של ופאא וההתנהלות המתירנית של השופט שעלתה לה בחייה, אחרי ששופט בית המשפט השלום באר שבע ג'ורג' אמוראי החליט לאסור בלי סיבה מוצדקת פרסום פרטיו של גבר אלים, שדקר את אשתו יותר מעשרים פעם במצפה רמון, צריך לחייב בחוק את השופטים ללמוד ולעבור הכשרה בנושא התאמת מערכת המשפט לחיי נשים והצרכים שלהן.

שיעור חובה במפגשים האלה יהיה האזנה לשיחה בין ופאא, ששהתה אז במקלט לנשים מוכות, ובין שוטר שהיא התחננה באוזניו שילווה אותה, שישמור עליה.

המשתתפים במפגש הזה יצטרכו לשמוע הרעידות בקולה, את ההתנצלות, התחינה והחולשה שהיא מפגינה בפני הגבר עוצמתי במדים מהצד השני של הטלפון, החשש והחרדה שהיא פגעה בו ובכבודו, ואז, כמו גבר אלים טיפוסי, הוא עלול להגיב באגרסיביות. ופאא פיתחה חיישנים הישרדותיים שיש לנו, לנשים, ובמיוחד לנשים מוכות, כדי לזהות גבר שחייב להיות שליטה. כמו הרבה נשים היא למדה מניסיונה המר לאן זה עלול להידרדר, והתנהגה בהתאם.
הקלטת השיחה בין ופאא עבאהרה לשוטר, מתוך כתבה בכאן 11

האיפוק הזה לא עזר לה. השוטר אמר לה: "אל תלמדי אותי את העבודה שלי", והיא כמובן התקפלה מייד כדי שהוא לא "יתהפך" עליה. בעיני, האמירה בשיחה הזו שסיכמה את מציאות חיינו כנשים בעולם הזה היתה כאשר השוטר אמר לה: "אני פה מחליט, ורק אני מחליט ולא אף אחד אחר".

אנחנו מגדלים בבתים שלנו גברים, שמאמינים שהם האדון שלנו, אנחנו מחנכים את הבנים במערכת חינוך, שעדיין מדברת על מלך ששולט בממלכה, ונשים שמחפשות כל דרך לרצות אותו. אנחנו עדיין מתפלאים מנערות שמצטיינות במדעים ומתייחסים אליהן כנערות מיוחדות במינן, אנחנו שולחים את כולם לשוק עבודה לא שוויוני, שבו הבוס המחליט הוא הגבר.

במערכת המשפט, השופט הוא גבר, וברשות המקומית יושב לו לרוב גבר, שרוצה לקבל החלטות לבדו כי הוא נולד גבר.  בפרלמנט אנחנו עדיין נלחמות על ייצוג הולם, וכשנחזור הביתה, נפגוש את אותם גברים, שבחרנו אותם כשותפים לחיים במקרה הטוב ובמקרה הרע נכפו עלינו, אך כולם עדיין דואגים לסמן את הטריטוריה של הממלכה שלהם לפי קווי המתאר של הגוף שלנו, והם משוכנעים שהאישה היא קניינם הפרטי שנרשם בטאבו, והם שולטים בו פיזית, רגשית, כלכלית וחברתית.

ואם האשה מבקשת לצאת לעצמאות, נחרץ גורלה, בשיתוף ובשתיקה מצד גברים אחרים – ממנהל הלשכה לשירותים חברתיים, דרך קצין חקירות בתחנה האזורית, ועד שופט בין דין שרעי ושופט בית המשפט השלום.