כשהלבנים בדרא"פ הצטרפו שוב למין האנושי, זה היה רגע של פליאה ואושר
גדלתי בסביבה יהודית במשטר האפרטהייד. החשבנו עצמנו לאנשים טובים והאמנתי שאני חיה בדמוקרטיה, אך השחורים ששירתו אותנו היו שקופים והדיכוי שלהם נתפס כטבע הדברים. עבורנו הם היו ה"אחר", בדיוק כמו הפלסטינים בעיני הישראלים
האפרטהייד דמה למשחק ב"אצולה" מחוץ למגרש המשחקים. נשים לבנות משחקות בכדור ביוהנסבורג, ב-1 בינואר 1985 (United Nations PhotoFollow)
נולדתי בערך באותו זמן עם הולדת מדינת ישראל והאפרטהייד בדרום אפריקה, כלומר 1948-1949. כנגד רצוני, העובדות הללו עיצבו את חיי, והעסיקו אותי רבות לאורכם. להתבגרות ביוהנסבורג, דור שלישי לבריטים לשעבר, היו יתרונות. אלו היו חיים נוחים. החשבנו עצמנו לאנשים טובים, וגדלתי עם האמונה שאני חיה בדמוקרטיה. למעשה, המילה "דמוקרטיה" נשמעה לעיתים רחוקות בלבד, אבל בבית הספר הראו לנו את בתי הפרלמנט בווסטמינסטר, ואמרו שזה המודל לממשלה שלנו.
כל חמש שנים בערך היו בחירות, ופוסטרים של גברים לבנים בגיל העמידה (בעיקר) היו מופיעים ברחובות. הייתי מקשיבה להוריי שדנו בשאלה מי עשוי להיות המועמד הטוב ביותר עבור הביטחון, היציבות והצמיחה הכלכלית שלנו. הם תמיד הצביעו ל"מפלגה המאוחדת", האופוזיציה העיקרית ללאומנים. ההצבעה למפלגה כזו או אחרת שיקפה את הפער בין המצביעים האנגלים והאפריקנרים, אך שתי המפלגות תמכו באופן מלא באפרטהייד.
במבט לאחור, אני נדהמת נוכח המחשבה שחייתי עם הפיקציה הזו גם בשנות העשרה שלי. גדלתי בחברה מאוד יהודית. יוהנסבורג היתה בית לאחד הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים מתוך כלל האוכלוסייה הלבנה, מחוץ לישראל. צפיתי בסרט "אקסודוס" והתאהבתי בקולו הרך של אנדי ויליאם, ששר "הארץ הזאת היא שלי, אלוהים נתן לי את הארץ הזו!". הקשבתי לדברי גולדה מאיר ורציתי בלהט לחיות בקיבוץ. כמי שחיתה בדרום אפריקה הפשיסטית, ישראל נראתה לי כמו חלום סוציאליסטי.
רק שנים רבות לאחר מכן, כשעמדתי במחסום חווארה בחג המולד בשנת 2002 כמתנדבת בארגון נשים בינלאומי לשלום, הבנתי את מלוא גודל השקרים שהאכילו אותי. זה דמה מאוד לביקורי הראשון בסווטו, כאשר התארחתי אצל חברים שחורים – חוויה פוקחת עיניים.
הקולוניזציה – סיפור של תאוות בצע וחמדנות – הגיעה לשיא בוועידת ברלין ב-1884, שחילקה את אפריקה בין מעצמות אירופה. הדה-קולוניזציה הרצינית הגיעה רק, ובקצב איטי, לאחר מלחמת העולם השנייה, בד בבד עם הקולוניזציה מחדש של פלסטין, שהוזנה מרגשות אשם לאחר השואה.
בשנות ההתבגרות, אדם סופג באופן אינסטינקטיבי את האידיאולוגיה שאיתה הוא חי. כמו רוב הלבנים דוברי האנגלית, הייתי גאה להיות חלק מהאימפריה הבריטית (אף שהפכנו לרפובליקה ב-1961). האפרטהייד, שנרקם היטב על גבי הגזענות הטבועה באימפריה והחיים במושבות, דמה למשחק ב"אצולה" מחוץ למגרש המשחקים. רוב המשפחות הלבנות יכלו להעסיק משרת/ת שחור/ה וניהלו אורח חיים פריבילגי. מאות שנים של סחר עבדים טרנס-אטלנטי רווחי הומרו בעבודה של משרתים חוזיים וקולוניזציה, שגרמו לעליונות הלבנה להידמות לזכות אלוהית; האם אפשר היה לפקפק בכלל בכך שזהו סדרם הטבעי של הדברים?
כשהשונה הופך ל"אחר"
זה היה קל להפליא לקבל את האפרטהייד, כפי שקל לקבל, יש להניח, כל מבנה היררכי, כאשר את נמצאת בעמדת יתרון. ברגע שאת מפנימה שאנשים שחורים שונים ממך, הם הופכים ל"אחר". דרום אפריקאים לבנים היו מיומנים מאוד במציאת הצדקות וסיבות לעמדתם. "בנינו את הארץ, את הסכרים, את התעשייה החקלאית הענקית, ולימדנו אותם איך לכרות זהב עבורנו. הם לא מסוגלים לשלוט, הם לא צריכים לגור בבתים נחמדים, הם רגילים רק לבקתות בוץ".
פעם, כשהצבעתי על גבר שחור שלבש רק חולצת טריקו בבוקר חורפי קר, אמא שלי אמרה: "אל תדאגי, יקירתי. הם לא מרגישים את הקור כמונו". וכמובן, היינו צריכים חוקים דרקוניים כדי לשמר את שליטתנו, מכיוון שהם היו רבים כל כך, ואילו אנחנו, מגיני הציוויליזציה, מעטים כל כך, וכולם רצו להרוג אותנו.
זו נראתה משימה קלה, לשטוף את המוח לחברה עתירת פריבילגיות מחד, ומאידך להחדיר בה מידה של פחד. עם זאת, התקשיתי להבין איך זה התאפשר במדינה שעדיין היתה בה גישה לדעות אחרות. היה את ה"ראנד דיילי מייל" הביקורתי שחלקנו קראנו, ויכולנו לנסוע לחו"ל. בשנות העשרה המאוחרות שלי התחלתי להאזין לתאגיד השידור הדרום אפריקאי ביתר תשומת לב, ולשאול את עצמי "למה מספרים לי את זה?", במקום רק לספוג את התוכן. אבל כל כך הרבה אנשים הגונים ונבונים הרגישו בנוח עם הרעיון שכל השחורים מסוכנים, שונאים אותנו ולא יכולים להצטרף אלינו בהנהגת המדינה. וזאת כאשר היה לנו קשר יומיומי עם עשרות עובדים שחורים ידידותיים ומבריקים.
אני מוצאת קווי דמיון רבים, לצד הבדלים, בהשוואה לחברה הישראלית, שגם בה רבים רואים בכל פלסטיני טרוריסט ואיום. למרבה הצער, בגדה המערבית האינטראקציה בין ישראלים לפלסטינים היא בעיקרה בין חיילים החמושים בציוד קרב מלא לבין צעירים הנתונים לחלוטין לחסדיהם. חיילים נמצאים שם כדי להגן על המתנחלים הישראלים שעברו להתגורר באזור שלא כדין. זה מתכון לאסון. אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה: "המטעים" האיריים היו הדרך הבריטית להעביר פרוטסטנטים לצפון אירלנד הקתולית, בתקווה לשנות את הדמוגרפיה. הפרוטסטנטים קיבלו זכויות יתר על פני המקומיים, והתוצאה היתה 400 שנות סכסוך.
נקודת המפנה עבורי הגיעה כשהצטרפתי ל-Black Sash, ארגון נשים נגד אפרטהייד. עבדתי זמן מה במשרד הייעוץ שלהם כסייעת משפטית, ועזרתי לאנשים לעקוף את חוקי המעבר, שהגבילו את חייהם של שחורים באכזריות רבה. זה היה משרד אפלולי, מעל חנות במרכז יוהנסבורג, שהתורים מחוץ לדלתו היו משתרכים הרבה לפני שפתחנו ב-8 בבוקר. כל יליד דרום אפריקאי היה צריך להגיש בקשה לאישור תנועה בגיל 16. באישור צוין היכן מותר לך לגור, לעבוד ולנסוע. גדלתי באמונה שהאישור הוא המקבילה לדרכון. במציאות, ההבדל דמה יותר לזה שבין תעודת הזהות הפלסטינית שמביאה אותך רק למחסום הבא, והדרכון הישראלי שפותח בפניך את העולם.
>> "צריך לקרוא למפלצת שאיתה אנחנו מתמודדים בשמה האמיתי: אפרטהייד"
לעיתים קרובות, לקוחות היו מגיעים למשרד הייעוץ כאשר קיבלו הוראה לעזוב את יוהנסבורג, וללכת לכל "מולדת" שהתאימה ל"שפת המקור" שלהם. המפה שהעניקה למתיישבים הלבנים כ-70% מהאדמה שורטטה על ידי הבריטים ב-1913, וכאשר הממשלה הלאומנית יצרה את הבנטוסטנים, או את "ארצות המולדת השחורות", הם עשו זאת פחות או יותר בעקבות ובהתאם לגניבת האדמה המבישה הזו.
מערכת האישורים אפשרה לעובדים שימושיים להיכנס ליוהנסבורג. עוזרות בית רבות גרו בחדרים בחצר האחורית של הבית הראשי, עובדי מכרות גרו בהוסטלים ועובדים אחרים – מנקים, אחיות, עובדי מטבח – בבתי הלבנים הקטנים, מעין "קופסות גפרורים" עם גגות פח שהרכיבו את ה"טאונשיפס" – עיירות העוני השחורות, רחבות הידיים.
המגורים ביוהנסבורג העניקו הזדמנויות לחיים טובים יותר מאשר ב"מדינות המולדת" דלות המשאבים ומוכות העוני, וגירוש ממנה היה גזר דין נוראי. אנשים הגיעו אלינו עם פיסות נייר יקרות ערך – תעודת לידה, תעודת בית ספר, הפניה מ"גברת" לבנה שאולי תאפשר לך להוכיח שיש לך זכות להישאר באזור. כל מי שחשב, כפי שדרום אפריקאים לבנים רבים כל כך אהבו לחשוב, שאפרטהייד היא מערכת מיטיבה של "נפרד אבל קצת שונה", צריך היה לבלות רק בוקר אחד במשרד הייעוץ כדי להבין כיצד נראית חוסר אנושיות.
ישנו קו המפריד בין התנהגות אנושית להתנהגות בלתי אנושית, וכל מה שצריך לקרות הוא להחליק, בשקט ובאופן בלתי מורגש, מעבר לקו הזה, שבו האדם המדוכא הופך ל"אחר", מישהו לא ממש אנושי כמוך. או אז את יכולה לחיות עם המערכת במצפון נקי, כי הם שונים; הם לא כל כך אינטליגנטים; הם זן גס יותר ואינם זקוקים לדיור טוב, למזון, ללימודים וכו'. וכמובן, ההבדל הגדול ביותר: אלוהים נתן להם עור כהה, כדי שיהיו קלים לזיהוי.
היחס לפלסטינים כאל "אחרים" נמשך זמן רב מאוד. חייל במחסום קלנדיה (צילום: אורן זיו)
היחס לפלסטינים כאל "אחרים" נמשך זמן רב מאוד. ארתור בלפור, שעל שמו ההצהרה הידועה לשמצה משנת 1917, קבע כי "הרצונות והדעות הקדומות של 700,000 הערבים המאכלסים כעת את אותה אדמה עתיקה" היו חסרי חשיבות. מותר היה להתייחס אליהם אחרת.
במשך שלושה דורות חיים פלסטינים תחת שלטון צבאי אכזרי. הם לא יכולים לנסוע בחופשיות, אפילו בשטחים המטולאים הנקראים הגדה המערבית, ומצויים תחת חשש מתמיד להיכלא מבלי לדעת מדוע ומתי, ואם אי פעם יצאו לחופשי. קיים גם חשש מהדפיקות בדלת ב-2 לפנות בוקר, בפשיטות הליליות שחיילים עורכים רק כדי להראות מי הבוס, כשהורים מושפלים לעיני ילדיהם, והילדים נשארים עם הטראומה.
אף אחד מאיתנו לא אחראי למקום שבו נולד, למוסר של החברה אליה נולד או לצבע עורו. אבל כולנו אחראים לאופן שבו אנו מתייחסים לבני האדם בסביבתנו. למדתי שיעור חשוב מאדם שחור שפגשתי במסעותיי. דיברנו על דרום אפריקה, והזכרתי את המטפלת השחורה שלי, שאהבתי מאוד. תשובתו היתה חדה: "אם אהבת אותה, איך יכולת להתייחס כך אל שחורים?" זה הכאיב לי והרגיז אותי, הוא פשוט לא הבין. חשבתי על זה זמן רב. הוא צדק. כן, היא היתה חברת ילדות אהובה שלי, אבל האם אי פעם שאלתי אותה על המשפחה שלה? האם שאלתי אם היא רוצה להשתמש בטלפון כדי להתקשר אליהם לעיתים קרובות יותר? איך היא הרגישה כשחיה לבד בחדר בחצר האחורית? האם המיטה שלה היתה נוחה? בעצם, האם אי פעם באמת ראיתי בה אדם עם צרכים כמו שלנו? כנראה שלא.
היו סימנים בוהקים עד כדי סנוור לכך שהסביבה המיוחסת שלי לא היתה נגישה לאחרים. האדם הלבן שחולף במרצדס שלו על פני קהל השחורים בתחנת האוטובוס יודע מעט על חייהם, אבל ציבור המנקים, הנהגים והמאבטחים הכיר היטב את אורח חייהם של לבנים. חציית קווי ההפרדה ושיתוף הפעולה עם העולם הפחות מיוחס העניקו לי כמה מחוויותיי הבלתי נשכחות. הערב בפאב הפירטי בסווטו הצפוף, שבו קיבלו את פניי ב"תודה שבאת לבקר אותנו!", השיחות הערות, המלאות בדיחות, שבהן מצטיינים באופן מיוחד אנשים החיים תחת שלטון אוטוריטרי. והיו גם הצער והסיפורים על מעצרים שרירותיים, על מאסרים ועל מוות.
זה עלול להיות מפחיד, לצאת מחוץ לסביבה שלך ולחברה שלך. אנחנו נולדים לתוך הקבוצות האלה, ובאופן כללי מותנים להישאר שם, כאשר כל הזמן מאותתים לנו שבפנים טוב ובחוץ מסוכן. אני עדיין מאמינה שרובנו רוצים שיראו בנו אנשים טובים שעושים את הדבר הנכון. עבורי, זה היה מסע ארוך, אבל חיוני, ובסופו של דבר, קתרטי.
אני זוכרת היטב את האווירה בדרום אפריקה לקראת הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שלנו. כריס האני, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, נרצח ב-1993. הוא היה דמות פופולרית, במיוחד בקרב שחורים צעירים, וזה עורר מהומות גזע. ב-1994 המתיחות התפוגגה, והבחנתי באופוריה מוזרה בקרב לבנים, שלוותה בהתלהבות לקראת הבחירות הקרובות. זה היה משונה, אבל שמעתי לבנים מתפארים בגאווה בעמידה בתורים הארוכים, המעורבים גזעית, כדי להצביע. הם הרגישו איך זה להיפרד ממעמדם כמצורעים ולהצטרף מחדש למין האנושי. זה היה רגע של פליאה ואושר.
מגי פויר היא מרצה בגמלאות, מתגוררת בלונדון. מאנגלית: אורלי נוי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
