כשהירש חייך אלינו מהתמונות, נתניהו כבר החליט שיחזור בארון מתים

כבר 11 חודשים שהמוות מסרב לעזוב אותנו, כאילו הפך מאורח לא רצוי לדייר קבע. נוכחותו אינטימית כל כך ובו בזמן ערטילאית. המספרים חסרי התקדים, הבלתי נתפסים של הקורבנות בעזה הופכים את רצח העם המתמשך ברצועה למשהו לא מוחשי כמעט. גם אנחנו, המעטים מבין היהודים הישראלים שנחרדים מול החורבן שישראל מחוללת שם ועוקבים אחריה, מתקשים לעכל את עומק הזוועה. כמה תמונות של ילדים מתים אפשר לראות לפני שהן הופכות לגוש סוריאליסטי של אופל?

קהות החושים הזו מאיימת גם ביחס לקורבנות הישראלים, במיוחד ביחס לחטופים. אולי משום כך, לכל ישראלי כמעט – גם כאלה שאין להם קשר ישיר למי מהחטופים – יש חטוף או חטופה שגורלם נגע בו באופן אישי יותר. אולי כאלה שרגע חטיפתם תועד והופץ, כמו נועה ארגמני ששוחררה לאחרונה; אולי כאלה שתיעוד שלהם מהשבי פורסם ברשתות; אולי הילדים הקטנים, כמו התינוקות של משפחת ביבס, שהרעמה הכתומה שעל ראשם הפכה לסוג של סמל.

בשבילי, זה היה הירש גולדברג פולין, שתועד חי בשבי כשידו האחת נקטעה במהלך החטיפה. הוא תושב ירושלים, ביתו לא הרחק מביתי. שנינו אוהדי הפועל ירושלים, אם כי הוא היה מסור ופעיל בהרבה ממני. הוא היה בן גילה של בתי הבכורה, פאב "הסירה" היה מקום הבילוי המועדף על שניהם. אף שמעולם לא הכרתיו אישית, מהרגע שפורסם כי הצבא חילץ גופות של שישה חטופים נוספים, התפללתי ללא הרף: רק שהירש לא אחד מהם.

רק לאחרונה דיברו הוריו, רייצ'ל וג'ון, בוועידת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מתחננים ומפצירים בכל מי שאפשר שיפעלו כדי להגיע לעסקה שתחזיר אותו חי הביתה. כשעמדו שם על הבמה, בנם עוד היה חי. המחשבה על כך שבמשך כל החודשים האלה שבהם הירש הפצוע נלחם על חייו בשבי, והוריו המרוסקים הידפקו על כל דלת אפשרית כדי להחזיר אותו הביתה בחיים, נתניהו צפה בהם וידע שהכל לשווא, היא קשה מנשוא. במשך כל הזמן הזה לא היתה לנתניהו כל כוונה להגיע לעסקה שתחזיר את הירש ואת יתר החטופים שעדיין בחיים לביתם שלא בארון מתים. היה לו יותר חשוב לשמור על שלטונו ולהמשיך לשפוך נהרות של דם בעזה.

הלכתי לישון עם תפילה לשלומו של הירש, רק כדי לגלות בבוקר שהיא לא נענתה: שמו הופיע ברשימת החטופים שגופותיהם חולצו. בבוקר, תמונתו של הירש על גבי הפוסטר שהודבק על תחנת האוטובוס הרגישה כמו דוקרן לתוך הלב. חודשים רבים שהוא מחייך אל העוברים והשבים מתוך שלל התמונות שמציפות את השכונה, שהיא שכונתו. חודשים שאנחנו נוסעים באוטובוס עם הירש, עושים קניות עם הירש, שותים קפה עם הירש, והירש איננו. איננו. איננו.

כל הדרך לרכבת גוללתי תמונות של מתים בפיד, המתים הטריים שיש להם שמות, ומתים אחרים, רבים כל כך, שאפילו את שמם לא אדע. איך הסכמנו ככה להפקיד את חיינו בידי שלטונו של מלאך המוות? אני עוברת על התמונות והשמות ותוהה איפה כל אלה שתמכו בלהט במסע ההשמדה הזה, אותם אלה שסתמו לנו את הפה כשאמרנו ממש מהיום הראשון שהטירוף הזה יעלה את כולנו באש?

זה כנראה ה"אמרנו לכם" העצוב ביותר האפשרי, אבל אי אפשר שלא להשתגע מהמחשבה עד כמה כל זה היה ידוע וצפוי מראש. כי כאשר ישראל הגדירה את המטרות המעורפלות של מסע ההשמדה הזה כ"חיסול החמאס והשבת החטופים", היו בינינו, מעטים מדי, שאמרו שמדובר בנקמה חסרת תוחלת שתסכן את חיי החטופים ולא תשיג דבר מלבד חורבן ודם. הזהרנו כי נקמה כזאת תגזור לא רק את גורלם של הפלסטינים, אלא גם את גורלנו שלנו.

אבל הציבור הישראלי לא רצה לשמוע, והתקשורת הישראלית המשיכה לדחוק בצבא שימשיך עד להשגת "הניצחון המוחלט". אז איפה אנשי הניצחון המוחלט האלה עכשיו? האם הוא כבר הושג, הניצחון הזה? מישהו בישר זאת להוריו המרוסקים של הירש?

אומרים שהדילר הכי דפוק הוא מי שמתמכר לחומר של עצמו. ישראל התמכרה לסם המוות שהיא מזריקה לפלסטינים שנים, וכעת היא תוקעת בעצמה מזרקים ללא הכרה. בזרוע, בירך, בלב. המנה הבאה תסדר אותנו, על בטוח. חכו.

בתחנת הרכבת בירושלים, זוג קשישים שואלים אותי בעברית שבורה איך מגיעים לרציף. 35 שנים בארץ ופעם ראשונה נוסעים ברכבת, אומרת האישה בצחקוק נבוך. אני מלווה אותם לרציף, מבררת עבורם באיזו תחנה בתל אביב הם צריכים לרדת ואיך להגיע ממנה ליעד, ומרגישה איך סלע הזעם והכאב שבתוכי מתמוסס לאט לאט אל מול החיוך מכיר התודה שלהם.

ואולי זה כל שנותר עכשיו: לחייך לילדה קטנה בתחנה, להביא אוכל לצעיר שישן בתוך שק שינה ברחבת התחנה המרכזית, לסייע לזוג קשישים למצוא את דרכם. לאסוף כל שביב של אנושיות ולהיאחז בו, לאגור אותו, לנצור אותו בתוכנו לפני שיושמד הכל. שיהיה מאיפה להתחיל לבנות כאן שוב חברה אנושית, שלא מכורה למוות ולא מקריבה את שכניה וילדיה על מזבח הנקמה. צריך לאגור זרעים של אנושיות, שיהיה מה לשתול ביום שבו שוב נוכל לנשום פה.