כמו בחמישיה הקאמרית, גם יאיר גולן לא זכר מה רבין עשה

הדירו את ראשי המפלגות הערביות. יאיר גולן עם אביגדור ליברמן בישיבת "מפלגות האופוזיציה", ב-6 בנובמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

במערכון מפורסם של "החמישיה הקאמרית", ששודר בטלוויזיה לקראת סוף שנות ה-90, תלמידה מתקשרת לערוץ הילדים ומבקשת עזרה בשיעורי בית: "קיבלנו לכתוב חיבור ואני קצת מתקשה", היא אומרת. "מה נושא החיבור?", שואל אותה אחד המנחים. "רצח רבין בעד ונגד", עונה התלמידה. "אני מבין, ואת בוודאי מתקשה למצוא טיעונים בעד הרצח", מממשיך המנחה. "לא, אני לא יודעת מי זה רבין", משיבה הילדה.

>> החזון המיושן של המנהיג החדש של השמאל

המערכון מסתיים בפאוזה מלאה במשמעות. בשלב הזה הצופים ההמומים אמורים לצחוק מהמחשבה שתיתכן תלמידה שלא יודעת מי זה ראש הממשלה רבין, שנרצח בידי יגאל עמיר ב-1995, זמן לא רב לפני שידור התוכנית. אבל מסתבר שלא רק ילדה בדיונית במערכון סאטירי יכולה לא לדעת במי מדובר. הבורות הזו יכולה להיות גם מנת חלקו של יו"ר המפלגה, שבחדר הסיעה שלה בכנסת תלויה תמונה גדולה של רבין.

יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים (היורשת הארגונית של מפלגות העבודה ומרצ), נשא דברים בטקס זיכרון שקיימה מפלגתו ליד האנדרטה בתל אביב, סמוך למקום שבו רבין נרצח. גולן אמר שרבין "עמד על עקרונותיו וערכיו ולא התפשר עליהם. הוא ידע שרק בהכרעות קשות, רק אם נתעמת עם המציאות הקשה במזרח התיכון, נוכל לה. רבין היה איש של הכרעות שפעל לתרגם את מדיניות המחנה למעשים… ישראל זקוקה למנהיגות אמיצה – מנהיגות ראויה ונחושה לעידן ההכרעות אליו אנו נכנסים".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בדברי ההספד גולן חזר שוב ושוב על המילה "הכרעות", אבל בלטה בהיעדרה מילה חשובה אחרת: המילה "שלום". רבין נרצח משום שהוביל תהליך שלום עם העם הפלסטיני, שיוצג על ידי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בראשות יאסר ערפאת. אבל בדבריו של גולן לא היה כל איזכור לכך שרבין הוביל תהליך מדיני, או שחתם על הסכמים עם ההנהגה הפלסטינית, או לכך שמדינה פלסטינית עמדה על סדר היום באותן השנים. במקום לדבר על שלום ישראלי-פלסטיני, גולן דיבר על "הכרעות קשות". בנימין נתניהו לא היה אומר זאת אחרת.

זה לא מקרה. ההנהגה הנוכחית של מחנה השמאל ויתרה על הצגת חזון מדיני חלופי לזה של נתניהו, ואימצה את הנחות היסוד שלו. במשך שנים, הפרויקט הפוליטי המרכזי של נתניהו היה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. הוא עשה זאת אחרי שנבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה ב-1996, שנה אחרי רצח רבין – אז פעל להכשיל את תהליך אוסלו, בין היתר באמצעות פרובוקציות מעבר לקו הירוק, כמו פתיחת מנהרת הכותל או הקמת שכונת הר חומה במזרח ירושלים.

לאחר ששב לראשות הממשלה לפני כ-15 שנה, פעל נתניהו להחלשה מתמדת של הרשות הפלסטינית ואש"ף, שתמכו במשא ומתן עם ישראל, ולחיזוק חמאס. זכורה אמירתו של נתניהו לחברי סיעתו ב-2019, כי "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס… זה חלק מהאסטרטגיה שלנו". מחנה השלום לא יכול לקבל את העיקרון של נתניהו, שלפיו עם אש"ף לא מדברים ואת חמאס מחזקים, ונדרש להציג עיקרון הפוך: עם אש"ף מדברים, ואת חמאס לא מחזקים.

פירק את המורשת של רבין. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באזכרה לרצח רבין, בנובמבר 2017 (צילום: מרק ישראל סלם / פול)

גולן לא שם. לאחרונה הסביר ש-7 באוקטובר "דחה לשנים רבות" את הצורך לנהל משא ומתן מדיני עם הפלסטינים, ושהשנה החולפת "הסתיימה במגמות חיוביות", בשל המהלכים הצבאיים מול איראן ובלבנון. בכך, למעשה, הוא מיישר קו עם נתניהו, שטוען גם הוא, כמובן, שהשנה הזו "הסתיימה במגמות חיוביות".

האם אפשר לומר שהעובדה שחמאס ממשיך להיות הכוח השלטוני האפקטיבי ברצועה, ואף מרחיב את שורותיו באלפי מצטרפים חדשים, היא "מגמה חיובית"? האם אפשר לראות בחיוב את החלשת הנוגדנים הדמוקרטיים בתוך החברה הישראלית, ואת הקבלה בלב המיינסטרים של אמירות והתנהגויות שבעבר היו שמורות לשוליים של הימין הכהניסטי? האם זה חיובי שהרחבת המלחמה ללבנון הורידה מסדר היום את עסקת החטופים? אלה לא "מגמות חיוביות". זה אסון.

ההתעלמות מתהליכי הפשיזציה המתלווים למלחמה בשנה האחרונה מפתיעה במיוחד כשאנחנו זוכרים שכסגן רמטכ"ל, גולן התפרסם כשאמר "כמה מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 70-80 שנה". התהליכים האלה מתרחשים עכשיו, מול עיניו. בחסות המלחמה, ובעידוד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ישראל מתדרדרת להיות מדינה עם פלנלית על העיניים, עם רדיפה של מורים, של מוסדות תרבות, של ארגוני חברה אזרחית, של הציבור הערבי בכללותו, ושל כל קול ביקורתי.

מי שחרד מהתהליכים האלה צריך לעשות הכל כדי לעצור את המלחמה, במקום – כפי שעושה גולן – להסביר לנו שהסכם עם הפלסטינים "נדחה לשנים רבות" וש"ברור שיהיה צורך בצבא ובתקציב ביטחון גדולים יותר ובגישה התקפית יותר", ולנזוף בממשלה על שלא הזדרזה לפלוש קרקעית לדרום לבנון ולהקים בה "רצועת ביטחון". לא כך מדבר מנהיג שמאלי, שמחויב לרעיון של הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. כך מדבר פוליטיקאי שאימץ את השפה של יריביו מהימין.

הדבר בא לידי ביטוי גם בבוקר שלאחר פיטוריו של שר הביטחון, יואב גלנט. גולן הסכים לערוך מסיבת עיתונאים משותפת בכנסת עם בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שהוגדרה כהצהרה של "ראשי האופוזיציה", תוך הדרת ראשי המפלגות הערביות. זו דוגמה מכעיסה נוספת להפנמת ההיגיון של נתניהו: דה-לגיטימציה של ההשתתפות הדמוקרטית של האזרחים הערבים, והתייחסות אל הנציגים שלהם בכנסת כאל מוקצים.

מה שנחוץ הוא כיוון אחר לגמרי. בצד הכאב והאבל של הלבנונים והפלסטינים, יש להעמיד במרכז את המצוקה של מאות אלפי המפונים מהצפון ומהדרום, שחיים במציאות בלתי נסבלת, ואת זעקתן של משפחות החטופים, שמתחננות לעסקה שתחזיר את יקיריהן הביתה בחיים. צריך לומר בקול ברור – בלי לגמגם ובלי להתחבא מאחורי ניסוחים עמומים בדבר "הצורך בהכרעות" – שאת המציאות של כיבוש ומלחמות צריך להחליף בהסכם שלום ישראלי-פלסטיני.

המפונים, החטופים, העמים השכנים – מכולם נתניהו מתעלם. זה לא מפתיע: הדרך היחידה למכור לנו מציאות של מלחמת נצח, של שנים רבות נוספות של כיבוש בשטחים, של תקציבים צבאיים מנופחים ושל סירוב לנהל משא ומתן מדיני עם הפלסטינים, עוברת דרך התעלמות מהבעיות האמיתיות של האנשים שחיים בארץ הזו ובארצות השכנות. נתניהו שיכלל את ההתעלמות הזו לדרגת אומנות. החיים שלנו משעממים אותו.

אבל האם מי שמתיימר להנהיג את השמאל יכול להרשות לעצמו לעמוד באותה משבצת יחד עם נתניהו? מגיע לנו יותר מזה. מגיע לנו שמאל, שמציג אלטרנטיבה לא רק לנתניהו האיש, אלא גם לרעיונות שלו, לשפה שלו ולדרך שלו.

אורי וולטמן הוא חבר ההנהגה הארצית של תנועת עומדים ביחד