כך הממשלה הכניעה את האקדמיה בשלושה צעדים פשוטים
מספר חדש על האקדמיה בישראל עולה שדווקא פתיחתה של ההשכלה הגבוהה לציבור הרחב הביאה שרי חינוך מהימין להתערב בה. הם הסיתו נגדה, ייבשו אותה ומינו את אנשיהם לפקח עליה. "כדי שאקדמיה תפרח, היא צריכה מרחב חופשי", כותב המחבר
מספר הסטודנטים לכל מרצה בכיר ירד באופן דרסטי בעשורים האחרונים. סטודנטים בקמפוס הר הצופים באוניברסיטה העברית, אוקטובר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)
ספר עיון חדש על מדף הספרים החינוכי מלמד (בין השאר) כיצד הצליחו שרי החינוך מהימין – לימור לבנת, גדעון סער ונפתלי בנט – לרסק את תפקידה של האקדמיה הישראלית, כשומרת סף של חירות המחשבה.
ספרו החדש של פרופ עמי וולנסקי, "מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2000–2023 – פוליטיזציה, מדע וחברה" (הוצאת מאגנס), מציג ניתוח מחקרי ביקורתי, על יסוד אין ספור מקורות ראשוניים, על האקדמיה הישראלית בשנים האלה. אני מתמקד בסוגיה אקטואלית אחת – ההשתלטות הפוליטית על האקדמיה – בתקווה שהיא תדגים את איכות הספר וחשיבותו גם לגבי סוגיות האחרות.
שילוב אקדמיה בתיכון? ילדי הפריפריה שוב נשארו בחוץ
הספר הוא המשך לספרו הקודם של וולנסקי: אקדמיה בסביבה משתנה (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שסקר את תולדות האקדמיה הישראלית מקום המדינה עד 2004. וולנסקי אינו רק אחד מהחוקרים היחידים בישראל החוקרים את האקדמיה, אלא היה שותף בעצמו לתהליכים שהוא מתאר בתפקידו כיועץ לענייני ההשכלה הגבוהה לארבעה שרי חינוך, החל מ-1993.
השגשוג החברתי שהביא להתערבות הפוליטית
ההתערבות הפוליטית הגסה בענייני ההשכלה הגבוהה בישראל החלה עם ראשית שנות האלפיים, ולא במקרה. בעשורים הראשונים לקיום המדינה, שירתו המוסדות להשכלה גבוהה אליטה מצומצמת מבין בוגרי התיכונים. למשל, ב-1970 רק 20 אחוז מילדות וילדי השנתון היו זכאים לתעודת בגרות, ורק 18 אחוזים מהשנתון התקבלו ללימודים באוניברסיטאות.
תהליך פתיחת השורות של האקדמיה החל בשנות השמונים והגיע לשיאו ב-1995. באותה שנה התקבל התיקון לחוק המועצה להשכלה גבוהה, שהכיר בתארים של בוגרי המכללות כשווי ערך לאלו של בוגרי האוניברסיטאות. כתוצאה מכך נפתחה האקדמיה לציבורים חדשים. בתוך עשור אחד גדל מספר המוסדות המוכרים מ-23 ל-53, ומספר הסטודנטים הכפיל עצמו, מ-91 אלף ל-180 אלף.
ב-1990 רק 21 אחוזים מבני השנתון התקבלו ללימודים גבוהים, לעומת 46 אחוזים בשנת 2008. השינוי לא היה רק כמותי, אלא גם חברתי. למשל, ב-1995 שליש ממקבלי התואר השלישי בישראל התגוררו ביישובים המדורגים בעשירונים העליונים (9-8) מבחינה חברתית כלכלית. ב-2011 שיעורם ירד לחמישית. שיעור מקבלי התואר השלישי מהעשירון החברתי-כלכלי 4 (בינוני נמוך) עלה באותן שנים מ-2 אחוזים בלבד ל-15 אחוזים.
אלא שלפי וולנסקי, דווקא הפתיחות החברתית הגוברת היא שחוללה את ההתערבות הפוליטית. "משעה שמערכת זו [האקדמיה] התרחבה, גברה ההתעניינות הפוליטית בשדה ההשכלה הגבוהה, ועמה גברו הלחצים של נבחרי הציבור שביקשו להשפיע על כיווני התפתחותה".
התחילה את המהלך. לימור לבנת (צילום: פלאש90)
צעד ראשון – הטחת רפש פופוליסטי
כנקודת מפתח בהתערבות הפוליטית, מציין וולנסקי את המאמר שפרסמה שרת החינוך לימור לבנת ב-2002 בעיתון "הארץ", תחת הכורת "סוף הקרטל". דווקא לנוכח הפתיחה החברתית, האקדמיה "מתנערת ממעורבותה בחברה", כתבה לבנת, "…שעריה סגורים לפני מרבית האוכלוסייה", והיא מנותקת מהציבור שהיא אמורה לשרת. השרה הכריזה שבכוונתה לשנות מצב זה על ידי מינוי "נציגי ציבור שיבטאו את הרצון הציבורי" במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג).
ממרחק השנים, אפשר להשוות את המאבק של לבנת נגד האקדמיה בשם "הציבור", למאבקו של יריב לוין במערכת המשפט. כבר ב-2011 טען לוין, אז ח"כ, שבית המשפט העליון אינו משקף את "התפיסה של מרבית הציבור בישראל". איך זה נגמר, כולם יודעים.
הבעיה בטיעונים פופוליסטיים היא שהם לוכדים את המתגונן נגדם בתסמונת מחילת הארנב. מרגע שהפרופסורים דחו את טענת חוסר הייצוגיות, הם נתפסו כמי שמוכיחים את אמיתותה. כך הסביר זאת פרופ' מנחם בן ששון, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית, ומצוטט בספר כאומר: "ככל שאנחנו, כאנשי אוניברסיטאות, נתנגד יותר למהלך של שר, כך הוא יתחזק בעיני קהל בוחריו. אנחנו נחשבים לאליטה, בעוד הם מייצגים את ה'בייס' שתובע את השינוי. לכן טוב מאוד לשר המכהן, כשהוויכוח עם אוניברסיטאות המחקר מהדהד בקולניות. יותר פשוט להסית בתמיכת קבוצה שאינה מבינה או מעריכה את תפקיד ההשכלה הגבוהה ולהשתלח בה".
צעד שני – ייבוש תקציבי
במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים, הממשלה ייבשה את האקדמיה מבחינה תקציבית. וולנסקי מכנה תקופה זאת בשם "העשור האבוד": תקציב ההשכלה הגבוהה קוצץ ב-25 אחוזים בין השנים 2001 עד 2007.
על פי נתוני מרכז אדווה, בשנים 2000 עד 2004, עת כיהנה לימור לבנת כשרת חינוך, התקציב פר סטודנט בישראל ירד מ-32.7 אלף שקלים ל-27.3 אלף שקלים בלבד. הייבוש הזה, כותב וולנסקי, חולל כמה וכמה תוצאות הרות אסון.
הקיצוץ חייב צמצום במספר חברי הסגל הקבוע. רק באוניברסיטת תל אביב קוצצו 400 משרות, ועוד 600 משרות בכל המוסדות האחרים ברחבי הארץ. בהתאם, גדל יחס התלמידים לכל מרצה, הכיתות נעשו צפופות יותר, ואיכות ההוראה ירדה. ב-1990 היו בישראל 17 סטודנטים לכל איש סגל בכיר, ואילו אחרי עשרים שנים, היחס עלה ל-24 סטודנטים לכל איש סגל בכיר.
הקיצוץ גם חייב את המוסדות להשכלה גבוהה למצוא מקורות תקצוב חלופיים, ולהתחרות ביניהם על הסטודנטים הנרשמים. בשונה ממקסם השווא שלפיו תחרות מגבירה את האיכות, הרי בפועל קרה ההיפך הגמור. "התחרות בין המוסדות גרמה להורדת רמת הדרישות מהסטודנטים, ולנטייה גוברת להעניק ציונים גבוהים כדי להתהדר בהצלחות", מסביר וולנסקי את מה שהוא מכנה: "תרבות של קיצורי דרך".
צעד שלישי – מינוי בעלי תפקידים מטעם
כאשר חוקק חוק המועצה להשכלה גבוהה ב-1958, הוסכם כי רוב חברי המועצה להשכלה גבוהה, 12 מתוך 17, יהיו "חברים בעלי מעמד גבוה בשדה ההשכלה הגבוהה". הכוונה לחברי סגל בכיר, המגיעים ממחלקות המחקר האקדמי. וולנסקי מנסח זאת: "אישים בולטים ונשואי פנים אשר מעמדם האינטלקטואלי והמדעי בארץ ובעולם היה מקור השראה וסמכות, כאלה שהטביעו חותם והעניקו למל"ג יוקרה ומעמד בלתי מעורער".
הכניע את המועצה להשכלה גבוהה. נפתלי בנט (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)
ב-2002, הצליחה לבנת, ברוח חזונה שהוזכר קודם לכן, "לשבור את הקרטל" ולשנות את הרכב המועצה. נציגי הסגל הבכיר באוניברסיטאות איבדו את הרוב שהיה להם, והיו מעתה 12 מתוך 25 חברות וחברים.
גם השרים הבאים, גדעון סער ונפתלי בנט, בחשו בהרכב המועצה, ויש לכך שפע עדויות בספר. למשל, פרופ' פרץ לביא, שהיה נשיא הטכניון, מעיד כי סער ביקש ממנו למנות נציג למל"ג. כאשר השיב לביא שהם ידונו בדבר ויעבירו שם מומלץ, ענה לו השר: "לא, יש לי שם בשבילך" . פרופ' יוסי קלפטר, שהיה נשיא אוניברסיטת תל אביב, מעיד על שני מקרים שבהם איים סער שיפנה אל התורמים לאוניברסיטה, אם האוניברסיטה לא תקבל את דעתו בסוגיות פוליטיות.
אחד מאירועי השיא בהשפלת האקדמיה התרחש ב-2015, עת פיטר השר בנט את פרופ' חגית מסר ירון מתפקיד סגנית יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה. כיוון שהשר הוא יו"ר המועצה, הרי הסגן הוא התפקיד הביצועי הבכיר ביותר בניהול האקדמיה בישראל.
מסר ירון פוטרה כיוון שהיתה מזוהה עם מדיניות השר הקודם שי פירון. במקומה מינה בנט את ד"ר רבקה ודמני שאומן, שהייתה אז במעמד זוטר מבחינה אקדמית, נציגת מכללה להוראה, וחסרת ניסיון מתאים. כתוצאה מהתערבות זו, התפטרו שישה מחברי המועצה. וולנסקי מסכם: "המטרה הפוליטית הושגה, אך במחיר ריסוק הגוף המופקד על איכות ההשכלה הגבוהה בישראל".
האקדמיה זקוקה לחירות
פרופ' אהרן ברק אמר בכנס ההשכלה הגבוהה ב-2013 כי "השכלה גבוהה משמעותה חירות המחשבה העצמית, וחירות החשיבה העצמית היא ביסוד הדמוקרטיה". לפי הבנתי אחרי קריאת הספר, שרי חינוך מהימין, שחנקו ביהירותם את מוסדות האקדמיה הישראלית, הניחו למעשה את היסודות למהפכה האנטי דמוקרטית שאנו חווים כיום.
"כדי שהאקדמיה תוכל להתמודד עם חולשותיה ואתגריה, היא זקוקה למרחב חופש ויצירה נטול דאגה מפני התערבות שלטונית כלשהי בעולמה הפנימי", מסכם וולנסקי את ספרו. "חוקר, בכל אחת מהדיסציפלינות המרכיבות את ההשכלה הגבוהה, זקוק לחמצן טהור, נטול חשש שמא ממצאי מחקריו, המלצותיו או מומחיותו יהיו לצנינים בעיני השלטונות. החירות האקדמית הינה קרקע שבלעדיה לא תצמח פריצת דרך מדעית ולממשלה יש תפקיד בסלילת הדרך אליה. כל ניעור או איום על חירות קדושה זו אינה אלא פגיעה בכל אחד מהנכסים המקודשים לחברה ולעם – המדעי, הרוחני, החברתי והכלכלי".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
