כיבוש וג'נוסייד, גרסת הממים: ראיון עם "הרעדיקלית"

"הקהילה הזאת מאפשרת לי להרגיש שאני לא החייזר המשונה שאכפת לו מילדים בעזה". הרעדיקלית (צילום: אורן זיו)

לפני כמה חודשים, במהלך doomscrolling שגרתי באינסטגרם, נתקלתי בפוסט מאת "הפשוטע הרדיקלית" – שבהמשך שינתה את שם החשבון ל"הרעדיקלית" – בזו הלשון: "אל תדאגי יפה שלי, אוטוטו עשור-שניים מקסימום שלושה וכולם פה מסכימים איתך שזה ג'נוסייד". זה לא פוסט סטנדרטי ברשתות הישראליות, בלשון המעטה. הסתקרנתי ונכנסתי.

החשבון של "הרעדיקלית" נפתח רק יום קודם לכן, וכל שבעת הפוסטים שהיו בו עד אותו הרגע עסקו במתרחש בעזה. הטקסטים היו ביקורתיים נגד הג'נוסייד, נוקבים, לא מתפשרים – וגם קורעים מצחוק. בתוך חמישה ימים היו לעמוד 1,000 עוקבים, והיום, חמישה חודשים לתוך הפעילות, ל"פשוטע הרדיקלית" כ-9,000 עוקבים וקהילת מעריצות נאמנות ונלהבות במיוחד.

"הרעדיקלית" שואבת השראה מ"הפשוטע", עמוד פייסבוק ואינסטגרם שמפעיל יוצר התוכן, התסריטאי והמגיש, בר אלמליח דונצוב, שהפוסטים בו נכתבים מבעד לדמות פיקטיבית שצוחקת על העולם באמצעות רפרנסים לתרבות פופולרית, בשפה ייחודית שהפכה לתופעה. "הפשוטע" נמצאת בעומק המיינסטרים הישראלי, יש לה יותר מ-700 אלף עוקבים, ולא תוכלו למצוא אצלה ביקורת על המשטר או על המלחמה בכלל.

מתוך חשבון האינסטגרם של "הרעדיקלית"

לעומתו, "הרעדיקלית", שפועלת באנונימיות ולא קשורה ל"פשוטע" המקורית, היא טייק על הרעיון הזה. היא מייצרת תוכן דומה בשפה ההומוריסטית שלו, אבל גם מבקרת באופן נוקב את רצח העם, את ההכחשה הרווחת שלו, את הציונות ואת הריקבון השלטוני. את כל אלו היא עושה באמצעות רפרנסים לקופיקו, הפיג'מות וסרטי דיסני שמדברים לילידי שנות ה-90 וה-2000. "הרעדיקלית" יוצרת סאטירה חריפה שנוגעת ללבבות של אלפים, מבלי להתנצל ומבלי להתנחמד. לאחרונה הודיעה על סגירת העמוד. הסתקרנתי עוד יותר והזמנתי אותה להתראיין.

איך נוצרה "הפשוטע הרדיקלית"?

"זה התחיל בתור תוכן שחשבתי שידבר ל-300 אנשים. חשבתי שאכתוב שני פוסטים שמצחיקים אותי באופן אישי – ובזה זה יגמר. זה היה בשיא המלחמה, בימים שבהם ידענו כבר על אלפי ילדים שמתו. תפסתי את הראש בכאב ובזעם, בתחושה שמשהו בלתי נתפס ומופרע מתרחש, ובאותו הזמן 'האח הגדול' ממשיך להיות משודר, כאילו החיים פשוט ממשיכים ללא הפרעה. היה נראה לי שאף אחד לא יודע מה קורה שעתיים מפה, וזה הטריף אותי.

"הסתכלתי על העמוד של 'הפשוטע' המקורית, שהוא אחד מעמודי הפייסבוק הכי פופולריים בישראל, וחשבתי על זה שהוא פשוט מדלג לחלוטין על פוליטיקה ועל המציאות. התרבות הפופולרית הזאת הוציאה אותי מדעתי. ואז היה לי רעיון. חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם 'הפשוטע' היתה אומרת אמת? אם 'הפשוטע' היתה עושה רפרנסים למה שאני מכירה בו כמציאות? אז כתבתי פוסט בשפה של 'הפשוטע', שהצחיק אותי מאוד, ברמה שצחקתי בקול לבד בחדר, והעליתי אותו. למחרת העליתי עוד פוסט, ובתוך שבוע היו ל'פשוטע הרדיקלית' אלף עוקבים.

"אמרתי לבת הזוג שלי: מאיפה באו אלף אנשים? יש אלף אנשים שמחזיקים בדעות כמו שלנו? חשבתי שאני מכירה את כל העשרים. קיבלתי המון הודעות תומכות בפרטי, והבנתי שאני חייבת להמשיך. וחוץ מזה, שהקוראים ידעו, אני לא בן אדם מצחיק. מאיפה הגיעו אלף אנשים שההומור שלי מצחיק אותם? התגלית הזאת, שהדבר שמצחיק אותי, הסאטירה שמצחיקה אותי, מצחיקה עוד אנשים – היתה הפתעה גדולה. גיליתי שאני מצחיקה, ועכשיו אני מנסה to own it. היום יש לעמוד 9,000 עוקבים, אני חושבת לעצמי – 9,000 אנשים זו הפגנה גדולה. הבנתי שהדמות של 'הרעדיקלית' עונה, כנראה, על איזשהו צורך של קבוצה לא קטנה של אנשים".

מה הוא הצורך הזה שה"רעדיקלית" עונה עליו? למה זה מושך קהל כל כך גדול?

"שאלה טובה. ג'נוסייד זה לא מצחיק, וילדים מתים זה לא דבר מצחיק. רעב זה לא דבר מצחיק. פשיזם זה לא דבר מצחיק. רק… רק שזה מצחיק. אני חושבת שזה מצחיק כי החוויה האנושית של לחיות בתוך החברה הזאת, שהיא רקובה, שהיא אלימה, שהיא מפוצלת, שהיא עיוורת, ולהיות מודעת לכל הדברים האלה – זאת חוויה אנושית מאוד מאוד מצחיקה. ילד מת זה לא מצחיק ואני לעולם לא אצחק על זה. אבל החיים שלי, יש בהם המון הומור, ועל זה אפשר לצחוק. וזה גם אנושי.

"וחוץ מזה, להצליח ליצור קבוצה שבה להחזיק בדעות האלה, הלא-רווחות, זה מגניב – זה אקט פוליטי בפני עצמו. אני מנסה לאפשר מקום שבו זה לא דבר שצריך להתווכח עליו, 'יש או אין ג'נוסייד?'. אני לא מנסה להסביר או לתקשר את עובדות החיים כפי שאני מבינה אותן, אלא מזמינה את מי שכבר מסכימה איתי להשתתף יחד בתת-התרבות הזאת.

"הפוסטים שהכי מתפוצצים הם הפוסטים על ביבי או על טלי גוטליב, אבל זה לא האסנס של ההומור הרדיקלי באמת. אלה לא הפוסטים שהכי מצחיקים אותי. הפוסטים שהכי מצחיקים אותי הם הספציפיים, הנישתיים. כששמתי את אלון-לי גרין ורולא דאוד בתור ג'ון סמית' ופוקהונטס, וכתבתי 'סיפור אהבה בתוך עולם של קולוניאליסטים' ישבתי לבד בחדר וצחקתי בקול".

מתוך חשבון האינסטגרם של "הרעדיקלית"

קיבלת המון תמיכה. למה את פועלת באנונימיות?

"הסיבה לאנונימיות היא מורכבת. קודם כל, הכי קל ופשוט להגיד שאני לא רוצה את ההייט, הנאצות והעליהום שמגיעים למי שעובדת בפנים גלויות. הפוסטים שלי הגיעו להמון מקומות, ובהתחלה קיבלתי המון תמיכה. אחרי שהעמוד צבר תאוצה וקיבל הרבה צפיות, הגיע גל נאצות שהיה לי קשה להכיל. עצבנתי הרבה אנשים לאורך הדרך, ואני רואה את התגובות שאנשים מגיבים לי בפרטי ועל פוסטים – יש כאלו ששונאים אותי, ממש כועסים עליי. וזה לא מתאים לי להיות המטרה של השנאה הזאת. כשכותבים לי תגובות או הודעות קשות, זה יכול לעבור מעליי, כי זה לא מופנה אליי, אלא לדמות של 'הרעדיקלית'".

את מתייחסת ל"רעדיקלית" בתור דמות, כאילו היא מישהי אחרת.

"יש בינינו נפרדות, וזה מאפשר לי להצליח לתפקד ולהגיד את המסרים שלי. זה לא אותי שלא אוהבים, זה מישהי אחרת. אני מסתובבת בעולם ואומרת: תשנאו אותה, לא אכפת לי. זה מאוד משחרר. היא כאילו ה-antichrist שלי. אנחנו שונות בהרבה דברים. היא מאוד חד-משמעית וצינית, כל האמת בפרצוף. לי יש הרבה יותר אמפתיה ומורכבות, גם מול המקום שממנו באתי, של ציונות ליברלית. אני מאוד מנומסת, ואני לא אוהבת שכועסים עליי, אפילו מפחדת שיכעסו עליי, ול'רעדיקלית' זה לא מזיז בכלל. מבחינתי כל מי שמגיב ושונא – שונא אותה, לא אותי.

"אבל חוץ מזה, מתאפשר לי שם משהו. מתאפשר לי משהו שלא היה מתאפשר לי האמיתית. 'הרעדיקלית' אמיצה יותר ממני, ויש לה הסתכלות צינית על העולם שלי אין. אני בן אדם די מחובר, בכלל לא צינית או סאטיריקנית. יש לי הרבה חמלה ואמפתיה וראייה מורכבת, ואני אוהבת לגעת בדברים עצמם באופן עמוק, לכאוב אותם ולכעוס עליהם. ציניות היא לא מנגנון רגיל שלי. אם 'הרעדיקלית' תהיה אני, זה כבר לא יהיה מצחיק, כי זה יהיה מחובר. אני יודעת שאם יגלו מי אני, לא אצליח להיות מצחיקה יותר. התפקיד שלי, האמיתית, הוא להחזיק את הצדק, את האידיאולוגיה, להיות נאמנה לחוקי המחנה שדורשים מאיתנו רצינות. הומור מצריך פשרות".

מי כן יודע את הזהות האמיתית שלך?

"בת הזוג שלי, חברה אחת טובה, ועוד חברת ילדות אחת שזיהתה בעצמה שזאת אני. אני שומרת את זה מאוד בסוד, כי אני חושבת שאם מישהו אחד ידע כולם ידעו. ואם כולם ידעו זה כבר לא יהיה מצחיק, כי אני אאבד את החירות שיש לי בתור 'הרעדיקלית'".

מה למדת בתור "הרעדיקלית"?

"קודם כל, נעשה לי הרבה יותר קל לקרוא חדשות וניתוחים על הג'נוסייד. לקרוא את הפוסטים של אורלי נוי, ובמקום לכעוס ביחד איתה, לחפש חומרים מהם אני יכולה ליצור סאטירה – מה מצחיק פה? איך אני יכולה לעבד את זה לפוסט? זה משהו שהפך את החיים שלי ליותר נסבלים. לקרוא כותרת שאומרת: 'משתתף בסרט 'אין ארץ אחרת' נהרג וזה אסון להסברה הישראלית', פתאום נהיה כל כך מגוחך. במקום להתעצבן, יכולתי לצחוק מזה.

"הפריימינג, האופן שבו החברה הישראלית רואה את זה, זה החומר שממנו אבסורד עשוי. 'הפצ"רית הדליפה סרטון וזה פיגוע הסברתי', כשמדובר על חיילים שפאקינג קורעים את הרקטום לעציר… אני קוראת את הכותרת וכבר רואה את הפוסט. לצחוק על זה מאפשר לי להגיד 'אני לא חלק מזה'. אני אומנם חיה פה, עובדת פה, אבל אני לא חלק מהדבר הזה. אני ביקורתית, אני צוחקת על זה, אני חושפת את הריקבון ואת האבסורד. זו המהות של סאטירה, לחשוף את האמיתות. חיפוש האבסורד הוא גם חיפוש האמת. ניואנסים קטנים, בחדשות, בתרבות, מגלים את הריקבון, העיוורון, הכשלים הלוגיים של הדבר הזה. זה נותן לי כוח, דרך לאמת.

"זה גם גורם לי להרגיש פחות לבד. אם אני חשבתי שמשהו מצחיק, ואז קיבלתי על זה אלפיים לייקים, זה גורם לי להרגיש נורמלית בעולם הזה. זה משהו כל כך ספציפי, והנה יש אלפיים אנשים שעשו לי לייק".

למה לדעתך אין יותר סאטירה בשמאל הרדיקלי?

"קודם כל, כי 9,000 אנשים זו אולי הפגנה גדולה, אבל זה לא מתקרב לקהל המיינסטרים. לא משנה כמה טוב זה יהיה וכמה מצחיקה אהיה, זה לא יגיע לחצי מיליון אנשים. מעט מאוד אנשים רואים את המציאות באופן הזה, שברי אחוזים מהאוכלוסייה שלנו. וחוץ מזה, גם בתוך הקבוצה שיש לה את התפיסה הערכית הזאת, 'הרעדיקלית' לא מתאימה לכולם. היא אישית, היא מייצגת קול ספציפי, ולכן למשל היא לא מצחיקה פלסטינים. ההומור הוא עצמי. חברות פלסטיניות שלי תומכות, זה פשוט לא כל כך מצחיק אותן כי זה מאוד ישראלי. הגבולות שלי מאוד ברורים לגבי על מי אני צוחקת ועל מי לא: אני צוחקת על מי שאני תופסת בתור 'הרעים' ועל עצמי. זה מאוד מגביל את הקהל.

"לגבי אומנים שכנראה מזדהים עם העמדות האלה ולא מביעים אותן ברשתות או בציבור בכלל – הם צריכים להתפרנס. כל אישיות מפורסמת שאפילו תפלרטט עם שמאלנות, זכויות אדם, תחשוף את עצמה לעליהום ולאובדן של אפשרויות פרנסה. זה באמת לא אפשרי. גם השמאל הציוני לא יכול להתבטא היום בחופשיות. היכולת להגיד 'ג'נוסייד' באופן נטול השלכות היא לא מובנת מאליה. אני יכולה לעשות את זה, ואני יכולה לעשות את זה כאילו זה מובן מאליו. בלי להסביר, בלי להתנצל, ביקום שבו זאת האמת, ולא צריך להסביר אותה. זה עוד אספקט של תרבות רדיקלית".

עם כל התובנות האלה, למה רצית לסגור את העמוד?

"זה נהיה אירוע די מחייב. יש לי עבודה רצינית של מבוגרת, והייתי מוצאת את עצמי חוזרת הביתה, אחרי שההתלבות הראשונית עברה, ומחפשת מה מצחיק אותי, אבל שום דבר כבר לא הצחיק אותי. היתה לי תחושת מחויבות גדולה לעוקבות, שיצרה גם פחד לטעות ולצחוק על הדברים הלא נכונים. זה עלה לי ביותר מדי משאבים נפשיים. וחוץ מזה, ברור שזה מנגנון הגנה בשבילי. 'הרעדיקלית' מאפשרת לי לגעת בהומור במקום בכאב, ואולי זה לא נכון לי לאורך זמן. החזקת הזהות הזאת, שהיא בסוף זהות שקרית, באופן שמשאיר את האלטר-אגו הזה חי בעולם… זה כנראה לא הכי בריא.

"אבל כמה ימים אחרי שהודעתי שאני סוגרת, המציאות הזכירה לי כמה היא מצחיקה כאשר בשבוע אחד התפוצצו פרשיות הפצ"רית, לוינסון וארנון בר-דוד. אז אמרתי – יאללה. אני חייבת להעלות על זה משהו. והחלטתי שאני אהיה לא עקבית וזה בסדר, לא אכפת לי.

"אנשים גם כתבו לי דברים כל כך יפים בפוסט הפרידה, וריגשו אותי מאוד. הבנתי שיש פה תת-תרבות שזקוקה למענה כמו כל תת-תרבות, להומור משלה, לאומנות משלה וסאטירה משלה. זה לא מצחיק אף אחד שלא מצוי בתת-תרבות הזאת, שלא מצוי בקהילה הרדיקלית. אנשים כתבו לי: תודה שגרמת לי לא להרגיש לבד בעולם. ופתאום הבנתי שזה גם מה שזה גרם לי להרגיש. אני לא פוגשת את הקהילה הרדיקלית ביומיום שלי בעבודה או במשפחה. כאשר אני קמה בבוקר ומסתכלת ימינה ושמאלה, אני לא מבינה איך העולם לא מתפרק, והוא לא מתפרק. זה כואב בצורה בלתי רגילה, בעומק שלי. אני מרגישה שאני מאבדת אמון באנושות, בכל מה שחשבתי שדומה לי".

מתוך חשבון האינסטגרם של "הרעדיקלית"

מה את רוצה להגיד לקהילה של "הרעדיקלית" בתור עצמך?

"אני חושבת שהגדרה מדויקת לקהילה של 'הרעדיקלית' היא שזו קהילה של אנשים שאני רוצה להיות חברה שלהם. אני רוצה להגיד שאני אוהבת את כולן. כל מי שצחקה מפוסט שלי – מכירה אותי במקומות הכי עמוקים שלי. אנחנו כואבות את אותם הדברים, אנחנו חוות את העולם באופן דומה בצורה עמוקה. אנחנו עצובות מדברים דומים, שמחות מאותם הדברים ומסכימות על המהות של חוויית החיים פה. במידה מסוימת אנחנו באינטימיות, ולכן אני אוהבת את העוקבות, את מי שמגיבה, את מי שמשתפת. אנחנו אותו הדבר.

"אני לא אקטיביסטית כמקצוע. בחיים הרגילים אני מרגישה הזויה. הקהילה הזאת מאפשרת לי להרגיש שאני לא החייזר המשונה שאכפת לו מילדים בעזה. אז אני רוצה להגיד לכולן – אתן לא הזויות. לכאוב מוות של אנשים באשר הם בני אדם זה לא דבר הזוי לעשות.

"כשאני בעבודה אני מרגישה ביקום מקביל שהנפש שלי לא הצליחה לשאת, כמעט חוויה של חוסר שפיות. אנשים "נורמלים" שעובדים איתי אולי יכולים להבין אותי, אבל לא מזדהים. 'הרעדיקלית' גורמת לי להרגיש שפויה. המלך הוא עירום, זאת לא אני שמשוגעת. וקשה לזכור את זה. להסתובב בעולם, בעבודה רגילה, ולזכור את זה. ואני לא הזויה. ילדים מתים זה לא סבבה. עכשיו יש איתי בכל מקום 9,000 אנשים שמבינים אותי, שבוכים איתי. שלא חושבים שאני משוגעת".

מתוך חשבון האינסטגרם של "הרעדיקלית"

נועם יונאי היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים