כדי להתפתח הכלכלה הפלסטינית צריכה דבר אחד – עצמאות

גורמים חיצוניים טוענים ששיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים יהיה תלוי לחלוטין בכלכלת הכיבוש הישראלי ובשעבוד לנורמליזציה.

אולם לא צריך להיות פרופסור לכלכלה כדי לדעת שפיתוח ושיפור אמיתי של כלכלה כלשהי דורשים שלטון עצמי של בני הארץ על אדמתם, על משאביה הטבעיים, המים, הגבולות, המסחר, הייבוא והייצוא וההכנסה ממיסים. מדינה זקוקה למטבע לאומי ולבנק מרכזי ולחופש למשוך השקעות ומשקיעים, ולקבוע בעצמה את גובה המיסים שהיא מטילה, כולל מע"מ, מבלי שגורם כלשהו יכתיב לה אותם.

אם נרד יותר לפרטים, הרי אי-אפשר לדמיין שיפור יציב ובר-קיימא בכלכלה מבלי להבטיח חופש תנועה, חופש להעביר סחורות בין ערי הארץ וכפריה, חופש לעבוד את האדמה, חופש להקים מפעלים וחברות וחופש לדוג בים. אי-אפשר גם לדבר על פיתוח ארוך טווח מבלי לדבר על החופש להקים מוסדות חינוך ולספק שירותי בריאות וביטוח לאומי בכל שטחי הארץ ללא הגבלה.

עזה נצורה ומנותקת לחלוטין מהגדה המערבית בכוח נשקו של הכיבוש. הגדה עצמה מפורקת ל-224 איים מבודדים שביניהם מאות התנחלויות, גדר הפרדה ויותר מ-600 מחסומים. אל-קודס, העיר החשובה ביותר בארץ, נצורה והכניסה אליה אסורה על 90 אחוזים מתושביה. על איזה פיתוח כלכלי מדברים תועמלני הנורמליזציה? ואיך אפשר לדבר על פיתוח ושיפור כלכלי לתושבי עזה בשעה ש-95% מהמים שלהם מזוהמים ומלוחים? או לתושבי הגדה, שצבא הכיבוש גוזל 84% מהמים שלהם וקוצב את חלקו של הפלסטיני ל-50 קוב בשנה, בעוד המתנחל מקבל 2400 קוב בשנה – פי 84 מהקיצוב לפלסטיני?

מדוע לא יוקדשו מאמציהם של תועמלני הנורמליזציה לסיום השליטה הישראלית על 62% מהגדה המערבית הקרוי "שטחי C", ולמתן אפשרות לכלכלה הפלסטינית להקים חקלאות, מפעלים, אוניברסיטאות ומרפאות עם מרכזי פיתוח טכנולוגי, במקום שהמאמצים הללו יוקדשו להרחבת ההתנחלויות? ומדוע לא יכריחו את ישראל לאפשר לפלסטינים לשפר את מצבם הכלכלי באמצעות השקעה בשדות הגז והנפט, שהתגלו באדמה שהיא אדמתם שלהם ובמים שהם מימיהם?

עזה מנותקת מהגדה, הגדה מפורקת ל-224 איים בודדים. קלקיליה מאחורי חומת ההפרדה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

אותם הגורמים המקדמים "שיפור כלכלי פלסטיני באמצעות נורמליזציה" מתכוונים למעשה להטיל על הפלסטינים עצמם את האחריות לסבל מהנכבה, מהכיבוש ומהאפרטהייד הישראלי כדי לנקות את ישראל מאשמה. מעשה כזה כמוהו כהטלת האחריות לאונס על הנאנסת כדי לנקות מאשמה את האנס.

הפלסטינים יודעים שהכלכלה הישראלית זקוקה לכוח עבודה ולכן היא משעבדת עשרות אלפי פועלים פלסטינים ולמעשה מפלה אותם; בכוחה לשלם להם משכורות גבוהות יותר מכפי שיקבלו בשטחים כי היא משתמשת באדמה, במים ובסחר שלנו ושולטת אפילו במיסים שלנו. היא גם כופה על השטחים הכבושים שוק מאוחד וכך מאלצת אותנו לשלם את מחיר הסחורות לפי תמחור השוק הישראלי, כאשר הכנסתו השנתית של פלסטיני נמוכה מזו של ישראלי פי 15 ויותר. הכיבוש גם מאלץ את הפלסטיני לשלם כפליים מהישראלי על החשמל ועל מי השתייה שגנב מאיתנו, ולשלם פי ארבע מהישראלי על אותו הטיפול שהחולים פלסטינים נאלצים להגיע בשבילו לבתי חולים ישראליים.

הפלסטינים יודעים שלכלכלה הישראלית חסר כיום כוח עבודה לא רק לעבודות כפיים, אלא גם לעבודות משרדיות. משום כך היא מעוניינת להעסיק את בוגרינו המשכילים – שנשלחו ללמוד בזיעת אפן של משפחותיהם – בתעשיית האלקטרוניקה וההייטק, באמצעות חברות שמקדמות נורמליזציה ומעבירות את רוב הרווחים והפיתוח לכלכלה הישראלית בעודן מנצלות את בנינו המשכילים ונותנות להם פירורים מהרווחים וההכנסות.

מי שמעוניין לשפר את מצבנו הכלכלי צריך לתמוך במאבקנו לשחרור ממנגנון השעבוד הנצלני, לעזור לנו להקים את מפעלנו ואת מוסדותנו, להשקיע במיזמים דיגיטליים שננהל בעצמנו ולהבטיח את החופש שלנו לייבא ולייצא הרחק מהשליטה הישראלית.

לא אשקיע זמן בהפרכת השיח התפל על פיתוח כלכלי כחלופה לשחרור פוליטי. חופש הרצון וההחלטה הוא התנאי הראשון לחופש כלכלי ושיפור המצב הכלכלי. העובדות חזקות יותר מהאשליות שמנסים למכור לנו גורמים שונים, יהיו מי שיהיו.

מוסטפא אלברגותי הוא רופא ואיש ציבור פלסטיני, מזכ"ל תנועת היוזמה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא התפרסם בעיתון הסעודי "אלחיאת". גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: ירדן ליכטרמן.