כבוגרי ארגון שלום לנוער, לאֵבֶל שלנו אין מקום או קול

אסיל עאסלה, שני מדריכים ובני נוער מזרעים של שלום שוכבים על הדשא במחנה הקיץ ב-1997 (צילום: בובי גוטשאלק)

עם פרוץ המלחמה, מערכות יחסים שדממו במשך יותר משני עשורים חזרו לחיי. בצהרי 7 באוקטובר, כשעדיין לא הבנתי את ממדי המתקפה על עוטף עזה, קיבלתי הודעה מיוסף בשיר, חבר עזתי שגר באמריקה ומשפחתו בדיר אל-בלח. בשיר ואני היינו יחד במחנה הקיץ של ארגון "זרעים של שלום" בארה"ב, המקום היחיד שבו נער מאשדוד ונער מעזה יכלו להיפגש בשנות התשעים.

בשנה האחרונה שמעתי מחברים וממכרי ילדות נוספים מעזה, אך הם תיקשרו איתי באמצעות פלטפורמת גו פאנד מי, כשאספו כספים כדי לחלץ את משפחותיהם מהחורבן שישראל המיטה עליהם. עלויות המעבר היו בלתי נתפסות – כ-40 אלף דולר למשפחה. חלק מהמגייסים, בני גילי, גרים מחוץ לעזה וניסו בצורה נואשת לשלוח כסף לבני משפחותיהם בעזה, כדי שיוכלו לראות אותם שוב.

כשהעברתי כסף לאותם מכרים דרך הפלטפורמה, תהיתי מה הדבר הנכון לעשות: להשתמש בשם ובלאום שלי, או לבקש שהתרומה תהיה אנונימית? ניסיתי לחשוב בתור עזתי – האם איזכור הלאום הישראלי יתפרש כאקט של סולידריות או של התרסה?

ההתלבטות לגבי האם ואיך לחשוף סממנים של הזהות הישראלית שלי בזמן מלחמה אינה חדשה לי. אחד הקורבנות הראשונים של האינתיפאדה השנייה היה חברי אסיל עאסלה, פלסטיני אזרח ישראל מעראבה שהשתתף איתי במשלחת הישראלית ל"זרעים של שלום" ב-1997.

אסיל בן ה-17 היה אחד מ-13 קורבנות שנורו למוות על ידי כוחות הבטחון באוקטובר 2000. התגייסתי לצבא כשנתיים לאחר מותו, ובכל פעם שביקרתי את משפחתו, עצרתי בתחנת דלק על מנת לפשוט את המדים. לא חוויתי את פשיטת המדים כאקט של הסתרה או הכחשה של זהותי. עבורי, היכולת להגיע לבית של משפחת עאסלה היתה משמעותית – זה היה המקום שבו יכולתי להתאבל עליו בפומבי. רציתי להגן על האפשרות שלי לחזור לשם. בחברה הישראלית, נסיבות מותו של אסיל – נער פלסטיני שנרדף על ידי שוטרים במהלך הפגנה ונורה בידי אחד מהם – הפכו את האבל עליו לטאבו.

"אסיל זה הנכבה שלנו", אומרת לי שיר גבעוני, בלשנית וסופרת שהיתה עם אסיל ואיתי ב"זרעים של שלום". "כישראלית, יש לי אחריות למה שקרה לאסיל, אבל זה גם נכון שהמדינה לקחה אותו ממני, זה אובדן שאני חוויתי". השיחה עם גבעוני הזכירה לי את התחושות שהיו לי כשראיתי את מסע הלוויה של אסיל בהקלטה, שנים לאחר מותו. אסיל מת כשהיד אינתיפאדת אל אקצא; מסע הלוויה שלו היה מלווה בסממנים דתיים ולאומיים. כשצפיתי במסע הלוויה, הרגשתי שכישראלי שהתעתד לשרת בצבא, לא הייתי שייך לשם. חוויתי בעוצמה את הגבולות שהושתו על האנושיות שלי בישראל. התפישה של מי אני עבור אנשים אחרים, הן בחברה הישראלית והן בחברה הפלסטינית, השפיעה על היכולת שלי לעשות דברים אנושיים בסיסיים, כמו ללכת ללוייה של חבר.

גבעוני, המתגוררת בקנדה, עומדת לפרסם ספר בשם "בַתהות" (daughterhood) בהוצאת "אפיק", העוסק ביחסי בת-אם ובזהותה הנשית-פוליטית של יהודייה המאבדת חבר פלסטיני בגיל צעיר. "הקשר ממשיך למרות שצד אחד איננו", היא אומרת. גבעוני סיימה לעבוד על כתב היד ב-6 באוקטובר 2022. מאז ה-7 באוקטובר, היא אומרת, "אנחנו במצב של טראומה מתמשכת".

"היה קול קטן שאמר שאין טעם (להוציא את הספר, ר"כ). מה עכשיו אני אדבר על אוקטובר 2000 כשקורים אסונות כל כך הרבה יותר גדולים". החוויה של גבעוני ושלי, כישראלים יהודים שאיבדו חבר פלסטיני, רחוקה מהמיינסטרים של החברה היהודית בישראל וגם מזה של החברה הפלסטינית, עבורה אירועי אוקטובר 2000 היו טראומה לאומית. "זה להחזיק כל הזמן בדואליות, בפרדוקס הזה של להיות כובשת ולהיות גם קרבן של הכיבוש", אומרת גבעוני, "לא נותנים לנו לדבר על זה, לא הפלסטינים ולא אנחנו בעצמנו".

גבעוני בחרה לארגן אירוע אזכרה בזום לחברים ומכרים של אסיל ביום השנה להירצחו, גם השנה. "הרגשתי שאני חייבת לחזור לאישי, למקומי, ולא ללכת שבי אחר ימי הזיכרון הלאומיים. בכוונה רציתי לציין יום באוקטובר שבו כולם יכולים להתכנס, משהו של כולנו. זאת ההתנגדות. אני רוצה לזכור את כולם, ובוחרת לזכור לא על פי מה שהמדינה קובעת לי, אלא מהמקום האישי, הפרטי. זה מה שנשאר. את זה הם לא יכולים לקחת לי".

כאב לא לגיטימי

"אחרי שאסיל נרצח, כל הנושא היה טאבו", אומרת נעה אפשטיין, ישראלית נוספת שהשתתפה ב"זרעים של שלום" בשנות התשעים המאוחרות. "זה היה מסובך מדי. הוא פלסטיני אזרח ישראל, המשטרה ירתה בו, היה קשה להסביר את מותו במונחים של הטוב והרע הדיכוטומי. הייתי צריכה להסביר לאנשים למה אני מזדהה וכואבת, לתת תיקוף אובייקטיבי לזה שלא היו אמורים לרצוח אותו. ועכשיו יותר קשה לי לדבר על הסבל העזתי משהיה לי קשה לדבר על אסיל".

האתגר בלדבר בתוך החברה הישראלית על קורבנות פלסטינים של אלימות ישראלית, אליו אפשטיין נחשפה אישית לאחר מותו של עאסלה ב-2000, הגיע לממדים עצומים אחרי אוקטובר 2023. "אני לא מרגישה לגיטימציה בתוך מעגלים חברתיים, בעבודה או בציבור לדבר על הסבל העזתי, גם עם אנשים שהם שמאלנים כמוני. זה לא לגיטימי בכלל להתעכב על זה: הסבל שלנו מאד גדול וחשוב, והתפישה היא שהם הביאו את זה על עצמם. יש את הטרנד של ההתפכחות לאחר שהמוני עזתים כביכול עשו מה שעשו, זה פירק מהיסוד את תחושת ההזדהות איתם. זה נורא בעיניי שזה ככה. כי בטח אפשר להזדהות לפחות עם ילדים, שבהגדרה לא יכולים להיות אשמים".

"יותר קשה לי לדבר על הסבל העזתי משהיה לי קשה לדבר על אסיל". נעה אפשטיין עם רועי כהן (צילום: איהאב עסל)

אפשטיין, אם לארבעה, מדברת על החיבור שלה להורים אחרים, שחוו על בשרם את זוועות המלחמות לאורך השנים. האבל שהיא חוותה כנערה יהודייה על האובדן של אסיל מקבל ביטויים נוספים על רקע ההורות שלה. "כאמא, יצא לי מאז אוקטובר 2023 להרהר בציר שבין ג'מילה עאסלה (אמו של אסיל, ר"כ) לדוד גרוסמן. הבן של גרוסמן, אורי, עלה לתורה בקהילה הרפורמית במבשרת ציון כמה שנים אחריי. העובדה שנכנסנו לדרום לבנון גרמה לי לחשוב מה זה עושה לגרוסמן. אלה הורים שהאובדן שלהם על ילדיהם פוגש אותי כאמא. עברו כל כך הרבה שנים, אבל זה פצע שלא מגליד".

רגעים ספורים לאחר מכן, אפשטיין מציינת אם נוספת שהיא חשבה עליה – אמה של החטופה נעמה לוי, שהיתה חברה בארגון השלום Hands of Peace. "יש סרטון של לוי חטופה בעזה עם דם על הפנים, שהיא אומרת בו שיש לה חברים בעזה ושואלת אם היא יכולה להתקשר אליהם. זה גמר אותי".

"הכל רולטה רוסית"

כהורה לתינוקת בת שנה וחצי, אני חווה את ההזדהות שאפשטיין מזכירה עם הורי קורבנות המלחמה. הן בגילי והן במקום שלי בחיים, אני קרוב יותר להורים השכולים של חבריי הפלסטינים והיהודים מאשר לגיל שבו הייתי כשאסיל נורה למוות בידי שוטרים. אני תוהה לאילו סיכונים אני חושף את הבת שלי בכך שאני מגדל אותה כאן. "הכל רולטה רוסית", אומרת אפשטיין. "זה שאסיל נרצח, הוא לא היה אמור להיות שם. מאז רצף האסונות האחרון אני שואלת את עצמי, כמה זמן עוד יהיה לי מזל? וזה מבעית".

החשיפה לקורבנות האלימות הישראלית לא רק מעוררת הזדהות שאותה יש להשתיק בחברה הישראלית, אלא גם תובנות לגבי חלקה של ישראל ביצירת סביבה אלימה במזרח התיכון, שגם עליה קשה לדבר בזמן מלחמה, בטח כזו שהתחילה בטבח של חמאס ב-7 באוקטובר. "ניצני ההבנה לגבי ההידרדרות המוסרית בחברה הישראלית החלו אצלי במקרה של אסיל", אומרת אפשטיין. "התיק נסגר (כמו כל תיקי קורבנות אוקטובר 2000, ר"כ), לא הושג צדק. הבנו שאין לנו סיכוי מול המערכת שמחוללת כאן סבל".

המשבר מול המערכת הישראלית הוא מה שדחף את שיר גבעוני לעזוב את הארץ ב-2015. "המינוי של מני מזוז לבית המשפט העליון היה הקש ששבר את גב הגמל", היא אומרת. מזוז היה היועץ המשפטי לממשלה, כשמח"ש פרסמה את החלטתה שלא להעמיד לדין אף אחד מהשוטרים בתיקי אוקטובר. לאור התרעומת בקרב החברה הערבית, מזוז הקים ועדה מטעמו, אשר לבסוף גיבתה את החלטת מח"ש. בכך, מזוז מנע אפשרות חוקית להביא לדין את השוטרים המעורבים באירועי אוקטובר 2000.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

שמונה שנים לאחר שעזבה את המדינה ש"לקחה את אסיל", גבעוני מדברת על הרצון לחזור. "אחרי 7 באוקטובר לא היתה לי שפה. זאת המהות שלי – שפה, בלשנות, ספרות. זה היה המקום של הישראליות פתאום, העברית. בנוסף, היתה לי הרגשה שהישראלים נמחקים בטורונטו. שלחו לי קריאה להפסקת אש שכתוב בה שאנחנו נגד איסלמופוביה ואנטישמיות; חיפשתי גם 'אנטי ישראליות'. להיות אנטי ישראלים זה בסדר? לא קולטים כאן בקנדה שבישראל יש תרבות שלמה. הבנתי שאני בגולה ואני רוצה לחזור הביתה. אבל לא למדינה ששולטת בפלסטינים, אלא למקום שיש בו הסכמה".

גבעוני הקימה קבוצה של בוגרי "זרעים של שלום" שבוחנת את רעיון המדינה האחת, קבוצה שאני גם חבר בה. בנוסף להיותה מרחב של דמיון פוליטי רדיקלי, הקבוצה היא הפורום היחידי שבו אני יכול לדבר גם על הפחד שלי מהמלחמה, וגם על הפחד מאטימות החברה הישראלית לקורבנות האלימות שלה. כל חברי הקבוצה הכירו את אסיל באופן אישי. האבל המשותף הפך לבסיס של אמון בתקופה הפוליטית האפלה ביותר בחיינו. הפגישה האחרונה באוקטובר נפתחה בציטוט ממכתב פתוח של אסיל מ-1998, שבו הוא כתב לנערה פלסטינית אזרחית ישראל, "אנחנו יכולים להוביל את שני העולמות ועדיין לשמור על מי שאנחנו". במשך שנים ארוכות, האבל שלי על אסיל היה כרוך באבל על אובדן האמונה הכנה שלו ביכולתו להוביל את שני העמים; יכולת שנעלמה עם הירצחו, עם סוף תהליך השלום, עם האינתיפאדה השנייה. בשנה הזו, גיליתי שאבל – גם כזה שהוא מושתק, פרטי, ואולי אף אסור – יכול להיות קטליזטור לפעולה פוליטית.